29 ביוני 2024 מאת אורון שמיר
מבין כל הסרטים שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב, הכי מסובך היה להיכנס לראות את ״הדונם של סבתא״. בזכות באז שהצטבר מאז ההקרנה הראשונה, כל יתר ההקרנות של הסרט בפסטיבל התיעודי התמלאו עד אפס מקום, משאירות סיכוי קלוש עד בלתי אפשרי לכל מי שהגיעו עם תגים (כניסה על בסיס מקום פנוי) ולא עם כרטיסים. גם להשיג כרטיס לא ממש היה בגזרת האפשרי, שכן… להמשך קריאה
24 בפברואר 2024 מאת עופר ליברגל
אחרי "הבלדה על באסטר סקראגס", האחים כהן לקחו הפסקה מעבודה משותפת. בעוד ג'ואל נכנס יחסית מהר לעבודה על "הטרגדיה של מקבת'", איתן טען בראיונות כי הוא מוצא את העבודה בסרטים תובענית מדי ומתישה מדי בגילו. לפחות במידה מסוימת, זה לא החזיק מעמד זמן רב: הוא השלים סרט תיעודי על הזמר ג'רי לי לואיס שהוקרן בפסטיבל קאן 2022 (ולא הוקרן בישראל… להמשך קריאה
10 בדצמבר 2023 מאת עופר ליברגל
חודשיים בדיוק אחרי אירועי הזוועות של ה-7 באוקטובר, סרט ישראלי חדש עולה לאקרנים. לכבוד הספק-בעייתי הזה זוכה סרטו של אדר שפרן "לרוץ על החול" - קומדיה מסחרית עם לב גדול. זה סרט שיש לו בהחלט פוטנציאל להיות להיט והוא אחד מן הסרטים הראשונים עם פוטנציאל כזה להיות מופץ בארץ בכלל בתקופה הזו, כחלק מגל של סרטים כאלה שיצאו לקראת חנוכה.… להמשך קריאה
29 באוגוסט 2023 מאת עופר ליברגל
בשנת 2015 חברת ההפקה של אדם סנדלר "האפי מדיסון" (קרויה על שם שני להיטים קומיים מוקדמים בהם כיכב) חתמה על חוזה הפצה עם נטפליקס. הייתה זו תקופה בה סרטים שהופצו ישירות לסטרימינג בידי החברה, בניגוד להפצה בקולנוע, היה דבר חדש שגרר חשד וגינוי בתעשייה. לא הסטנדרט כפי שהוא כיום. הדבר הוביל מהר מאוד להפיכת התואר "סרט של אדם סנדלר בנטפליקס"… להמשך קריאה
20 באוגוסט 2023 מאת עופר ליברגל
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
1 ביולי 2023 מאת אורון שמיר
ג׳ניפר לורנס רק בת 32, אבל הקריירה שלה כבר נזקקה לקאמבק. ככה זה כשאת כבר עשור וחצי על המסכים, הספקת להתגלות בסרט עצמאי קטן בתחילת העשור הקודם (״קר עד העצם״), לזכות באוסקר בגיל 23 (״אופטימיות היא שם המשחק״) ולהיות מועמדת עוד שלוש פעמים, להוביל לפחות שני מותגי-על קולנועיים להכנסות נאות (״משחקי הרעב״, ״אקס-מן״) ולככב בעוד שורה של הצלחות וכישלונות. הדעיכה… להמשך קריאה
29 ביוני 2021 מאת אורון שמיר
לגמרי בלי כוונה, יש מסורת חדשה למדור ״מחכים לתרגום״, המקום בסריטה בו אני לא מתאפק עד שסרט כלשהו יגיע ארצה רשמית אלא כותב על חווית הצפייה (החוקית) שלי בו בארה״ב בתקווה שאכן יבליח ובקרוב גם על מסכי ארץ הקודש. כמו בשנה שעברה, אני שקט מאוד בחצי הראשון שלה ואז מתקיף בקצב הולך וגובר עד שהיא מסתיימת. המדור הראשון של 2020… להמשך קריאה
11 באפריל 2021 מאת אורון שמיר
לפני כשנה וחצי, באולם קולנוע, נחשפתי במקרה לטיזר משונה ומסקרן. נראה שאין קשר בין מה שמוצג על המסך לבין עלילה מסוג כלשהו. זה התחיל יותר כמו וידאו-קליפ בכיכובו של מחלק עיתונים מזמר. זה הסתיים בשיחה בין שתי נשים משוחחות על טריילרים של סרטים, מדברות זו על גבי דבריה של חברתה, ומבלי שהפנים שלהן נחשפות. במקום זה, המצלמה מתמקדת בשיערן הצמרירי… להמשך קריאה
24 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר
הסאטירה נאבקת על חייה. יש מי שכבר הספידו אותה לגמרי, במיוחד מאז שדונלד טראמפ זכה במירוץ לנשיאות ארה״ב. אין ספק מה שקרה בארבע השנים האחרונות מייתר את עבודתם של הרבה קומיקאים, שלא מסוגלים להתחרות במציאות מבחינת מופרכות. איך יברא הסאטיריקן הזרה קומית כשאין לאן לדחוף את רף המוזרות? כיצד ישתמש בקומדיה כאמצעי ביקורתי כשהכל מגוחך ושטותי יותר ממה שיעלה על… להמשך קריאה
20 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר
לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות… להמשך קריאה
מבין כל הסרטים שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב, הכי מסובך היה להיכנס לראות את ״הדונם של סבתא״. בזכות באז שהצטבר מאז ההקרנה הראשונה, כל יתר ההקרנות של הסרט בפסטיבל התיעודי התמלאו עד אפס מקום, משאירות סיכוי קלוש עד בלתי אפשרי לכל מי שהגיעו עם תגים (כניסה על בסיס מקום פנוי) ולא עם כרטיסים. גם להשיג כרטיס לא ממש היה בגזרת האפשרי, שכן… להמשך קריאה
אחרי "הבלדה על באסטר סקראגס", האחים כהן לקחו הפסקה מעבודה משותפת. בעוד ג'ואל נכנס יחסית מהר לעבודה על "הטרגדיה של מקבת'", איתן טען בראיונות כי הוא מוצא את העבודה בסרטים תובענית מדי ומתישה מדי בגילו. לפחות במידה מסוימת, זה לא החזיק מעמד זמן רב: הוא השלים סרט תיעודי על הזמר ג'רי לי לואיס שהוקרן בפסטיבל קאן 2022 (ולא הוקרן בישראל… להמשך קריאה
בשנת 2015 חברת ההפקה של אדם סנדלר "האפי מדיסון" (קרויה על שם שני להיטים קומיים מוקדמים בהם כיכב) חתמה על חוזה הפצה עם נטפליקס. הייתה זו תקופה בה סרטים שהופצו ישירות לסטרימינג בידי החברה, בניגוד להפצה בקולנוע, היה דבר חדש שגרר חשד וגינוי בתעשייה. לא הסטנדרט כפי שהוא כיום. הדבר הוביל מהר מאוד להפיכת התואר "סרט של אדם סנדלר בנטפליקס"… להמשך קריאה
סרטי "דברים שבדרך כל לא מדברים - מדברים" הם ז'אנר די נפוץ. אפילו לפני ש"צעצוע של סיפור" קבע סוג של סנדרט חדש בז'אנר, אם לא רוצים לתת ל"תראו מי מדבר" (Look Who's Talking) את הקרדיט. למי שלא זוכר את סדרת הסרטים השנייה שהזכרתי, אציין כי אחרי שני סרטים בהם מי שדיבר היו תינוקות, בסרט השלישי הכלבים היו אלו שדיברו. ודומני… להמשך קריאה
ג׳ניפר לורנס רק בת 32, אבל הקריירה שלה כבר נזקקה לקאמבק. ככה זה כשאת כבר עשור וחצי על המסכים, הספקת להתגלות בסרט עצמאי קטן בתחילת העשור הקודם (״קר עד העצם״), לזכות באוסקר בגיל 23 (״אופטימיות היא שם המשחק״) ולהיות מועמדת עוד שלוש פעמים, להוביל לפחות שני מותגי-על קולנועיים להכנסות נאות (״משחקי הרעב״, ״אקס-מן״) ולככב בעוד שורה של הצלחות וכישלונות. הדעיכה… להמשך קריאה
לגמרי בלי כוונה, יש מסורת חדשה למדור ״מחכים לתרגום״, המקום בסריטה בו אני לא מתאפק עד שסרט כלשהו יגיע ארצה רשמית אלא כותב על חווית הצפייה (החוקית) שלי בו בארה״ב בתקווה שאכן יבליח ובקרוב גם על מסכי ארץ הקודש. כמו בשנה שעברה, אני שקט מאוד בחצי הראשון שלה ואז מתקיף בקצב הולך וגובר עד שהיא מסתיימת. המדור הראשון של 2020… להמשך קריאה
לפני כשנה וחצי, באולם קולנוע, נחשפתי במקרה לטיזר משונה ומסקרן. נראה שאין קשר בין מה שמוצג על המסך לבין עלילה מסוג כלשהו. זה התחיל יותר כמו וידאו-קליפ בכיכובו של מחלק עיתונים מזמר. זה הסתיים בשיחה בין שתי נשים משוחחות על טריילרים של סרטים, מדברות זו על גבי דבריה של חברתה, ומבלי שהפנים שלהן נחשפות. במקום זה, המצלמה מתמקדת בשיערן הצמרירי… להמשך קריאה
לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות… להמשך קריאה
תגובות אחרונות