• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה

11 באפריל 2021 מאת אורון שמיר

לפני כשנה וחצי, באולם קולנוע, נחשפתי במקרה לטיזר משונה ומסקרן. נראה שאין קשר בין מה שמוצג על המסך לבין עלילה מסוג כלשהו. זה התחיל יותר כמו וידאו-קליפ בכיכובו של מחלק עיתונים מזמר. זה הסתיים בשיחה בין שתי נשים משוחחות על טריילרים של סרטים, מדברות זו על גבי דבריה של חברתה, ומבלי שהפנים שלהן נחשפות. במקום זה, המצלמה מתמקדת בשיערן הצמרירי למראה, או בדוגמאות הבדים בהן בחרו להתעטף. לא להראות את פני הדמות המדברת זה אולי טריק ישן – אבל הוא לגמרי עבד כי הסקרנות שלי גברה. במיוחד כשהגיע לבסוף שמו המתחרז והמתגלגל על הלשון של הסרט: ״Barb and Star Go to Vista Del Mar״. הבנתי שאני מעוניין לצפות בשתי הקאצ׳קעס האלו, בארב וסטאר, יוצאות לחופשה במקום עם נוף לים, כפי שמבטיחה הכותרת. אבל אחרי למעלה משנה ומגפה עולמית אחת הספקתי לשכוח מקיומן.

הסרט תוכנן להפצה קולנועית בחודש יולי שעבר ומסתבר שמתישהו היה לו עוד טריילר, מעט יותר שגרתי. פספסתי אותו, למרבה המזל, כך שעדיין לא ידעתי דבר על הסרט כאשר צץ לבסוף ביום האהבה הלועזי, כלומר באמצע פברואר האחרון. אז כבר החלו הביקורות להכביר אהבה כלפיו וכך הגעתי אל הצפייה – עם אותו רושם ראשוני שכבר הספיק להתעמעם, ותחת הבטחות כבדות מנשוא לחזות בסרט הכי מצחיק ומרענן מבחינה קומית מאז ימי צוקר-אברהמס-צוקר / מייק מאיירס בשיאו / וויל פארל ואדם מקיי בשיאם. זה לא מחקו את המיותר, אלו רק חלק מההשוואות בהן נתקלתי. אחרי הצפייה אני מבין כל אחת מהן, אבל גם נתקלתי בדעות שליליות עד קטלניות. גם כאן אני יכול לגמרי להבין איך מי שלא יעלו על הגל של בארב וסטאר סתם יבלעו מי ים במשך 107 דקות או יפטרו אותו בתור שטות ותו לא.

החל מסוף השבוע הקודם אפשר למצוא את הסרט בשירותי ה-VOD הישראליים בשני שמות שונים. בסלקום tv החליטו לתרגם וכך נולד ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״. אצל yes החליטו דווקא להתחכם, וכך זכינו לשם הנוסף ״בארב & סטאר עושות את פלורידה״. עם אמפרסנד לועזי באמצע השם העברי. בכל מקרה אקרא לסרט בקיצור ובחיבה ״בארב וסטאר״, מה שמביא אותנו לשורה התחתונה כבר עכשיו – רבע שנה כבר מאחורינו וטרם ראיתי סרט שאהבתי יותר ב-2021. זה כל-כך לא מובן מאליו בהתחשב בנתוני הפתיחה של הסרט ושלי, מה שמציב אותי במלכוד כפול ומכופל. מצד אחד, אני מרגיש צורך לחלוק כמו כל אותם משתפכים. מצד אחר, אולי עדיף לדעת כמה שפחות, למרות שזה מסוג הסרטים שגם אם יספרו לכם ולכן מה קורה בהם, ממילא לא תאמינו.

את הטקסט הזה, שאני מתאפק לא לפרסם כבר כמעט חודשיים, בחרתי לחלק באופן לא שווה לשלושה חלקים: רק מה שצריך לדעת לפני הצפייה, קצת יותר לעומק על למי הוא מיועד בהתחשב בסוג ההומור וזהות היוצרות, ולבסוף קצת ספוילרים למה שאני תפסתי כמהות הכובשת של היצירה. אבל כיוון שהכל ספוילר בעיניי החל מהסצנה השנייה בערך, או מכיוון שלקרוא את הספוילרים לא יהיה הגיוני למי שטרם צפו בסרט, אני מסיר אחריות מרגע זה. הכי יחמיא לי אם פשוט תלכו ותצפו, אפילו לא צריך לחזור ולברך. או לקלל.

עוד לפני שהסרט התחיל כבר צחקתי בפעם הראשונה. אחרי הלוגו של ״גלוריה סאנצ׳ז״, מחווה משעשעת שהיא חברת-בת של בית ההפקות של וויל פארל ואדם מקיי ״גארי סאנצ׳ז״, מגיעה ההגדרה המילונית למכנסי קולוט (culottes). אני לא יכול להסביר למה זה הצחיק אותי, בניגוד לרגעים אחרים בסרט. התמונות הראשונות החלו לרצד ומצאתי עצמי שוב במחיצת מחלק העיתונים הקטן והליפ-סינק שלו בזמן רכיבה על אופניים, אחוז באותה שמחה מהצפייה בטיזר. נכנעתי ללא תנאים.

אחרי פתיחה בסגנון ״האם אני צופה בסרט הנכון? מה קורה פה לעזאזל?״ מגיעות בארב (אנני מאמולו) וסטאר (קריסטן וויג), הפעם בפנים חשופות אבל עם אותו לוק שהופך אותן לדמויות קולנועיות עוד לפני שאמרו מילה. מדובר בשתי נשים בשנות ה-40 בואך גיל המעבר, חברות הכי טובות שכנראה הלכו ונעשו דומות עם הזמן עד כדי התלכדות לישות אחת. הן עובדות באותו מקום עבודה ואפילו ישנות יחד כמו אריק ובנץ. חייהן מורכבים מפטפוטים בעבודה, קשקושים במועדון חברוֹת, ושום דבר מסעיר יותר. עד שצירוף נסיבות מוציא אותן לראשונה מהעיירה הקטנה שלהן בנברסקה, אל החופים הקסומים של פלורידה (הסרט צולם במקסיקו, אין מים בצבע הזה בארה״ב). החופשה שלהן תהפוך לטרלול מוחלט, לא מעט בזכות מפגש עם גברבר בשם אדגר (ג׳יימי דורנן, בתפקידו הטוב ביותר, סוף סוף קומי במכוון).

שם הבמאי, ג׳וש גרינבאום, לא היה מוכר לי. הגיוני בהתחשב בכך שזה הסרט העלילתי הראשון שלו, אם כי לזכותו פרויקטים רבים אחרים (למשל הסרט התיעודי ״Too Funny to Fail״). זאת בעוד הכוח היצירתי הבולט של הסרט הן וויג ומאמולו, שלא רק מככבות אלא גם כתבו את התסריט. זאת אולי ההפתעה הכי גדולה מבחינתי, כי סרט שכתוב עליו ״מהיוצרות של מסיבת רווקות״ היה אמור להבריח אותי לצד השני של הגלובוס.

במסדרונות סריטה, ובואו נדמיין רגע שיש מסדרונות לסריטה, הסרט הקודם של וויג ומאמולו אהוד עד כדי אזכור בשיפולי מצעד העשור הקודם. אני פחות שותף לאהבה הזו, אם להתנסח בעדינות. לכן, חשוב לי להבהיר שיהא היחס שלכם ושלכן אל ״מסיבת רווקות״ אשר יהא, לדעתי הוא לא בהכרח ישפיע על הנאה אפשרית משיתוף הפעולה הנוכחי בין השחקניות-יוצרות. או במילים אחרות, אמנם אין פה את מיה רודולף אבל גם לא את מליסה מקארתי. או שום דבר מסגנון ההומור של הסרט ההוא. הדבר המשותף הנוסף היחיד שמצאתי הוא את השחקנית וונדי מקלנדון-קובי, ריטה מ״מסיבת רווקות״, בתור מיקי בסרט זה. היא מופיעה לסצנה בודדה ונהדרת, שמכניסה רוח חדשה ומוציאה את השתיים להרפתקה.

סגנון וסוג הקשקשת של בארב וסטאר הוא שילוב בלתי אפשרי בין נונסנס מוחלט והיגיון פנימי צרוף. הקשיבו לכל שטות שלהן, כמות הפיי-אופים המפתיעים בסרט הזה היא לא תיאמן, או התפנקו בצפייה שנייה (ושלישית) שתחשוף הרבה בדיחות רקע. השתיים כאילו עטופות בבועה שהיא עולם משלהן, מדביקות את הסרט (ועבורי גם את הצופה) בשיגעון המתקתק שלהן ככל שהעלילה מתקדמת, ומצויות במסלול התנגשות עם עלילת משנה מז׳אנר אחר לחלוטין. זה עובד נהדר בזכות שני דברים שלא ראיתי כבר שנים בקומדיה אמריקאית – רמת מחוייבות ודיוק פשוט פסיכית של טון קומי ייחודי וספציפי, לצד וירטואוזיות המאפשרת לשחקניות לאלתר בתוך המבנה מבלי לערער אותו. או בניסוח אחר, החברות בין וויג ומאמולו כנראה זלגה מהחיים האמיתיים אל המסך. השתיים מבצעות דמויות של נשים כמו בארב וסטאר מאז ימיהן המשותפים בקבוצות אלתור קומיות, ושתיהן העידו עד כמה הן נהנות לכתוב זו עם זו. אולי מכאן נובעת התחושה שלפנינו הבשלה של שנים, אם לא עשורים, של חיים בתור הדמויות האלו.

לנסות להגדיר את בארב וסטאר בהכרח יצמצם אותן ויגרום לי להישמע כאילו אני מתנשא עליהן. אז רק אזכיר שמבחינתי להגיד על משהו שהוא ״דודתי״ זה לא שלילי. לכולנו יש איזו דודה פנימית שאפשר להתחבר אליה. הן מצד אחד נורא ספציפיות והמבטא רק מוסיף לסגנון הדיבור, אפילו יצא לי לפגוש במציאות טיפוסים כאלה (אמנם מקולורדו ולא מנברסקה). מצד אחר, יש להן מקבילה בכל מדינה ובכל תרבות. לי הן הזכירו את אמיליה ואביגייל געגע, האחיות האווזות שפוגשות הדמויות המרכזיות בסרט המונפש והאנדרייטד של דיסני, ״חתולים בצמרת״ (The Aristocats). גם הן מפטפטות ונכנסות אחת לדברי השנייה, סוג הגינונים שלהן אינו תואם את זה של החתולים האריסטוקרטים אבל גם לא את של חתולי הרחוב. תאומות שהן בעצם מעין יצור דו-ראשי, שתיים שהן שלם אחד. מצאתי ב״בארב וסטאר״ גרסה לא רשמית למהות של שתי הדמויות הנהדרות האלה, שכאילו קיבלו סרט משלהן. מצחיק שבשני הסרטים יש גם אדגר, אך שונה בתכלית.

החיוּת והרעוּת שמביאות השתיים אל המסך ייתקלו באתגרים (ואדגרים), כי זה בכל זאת סרט עלילתי ולא מערכון שיצא מפרופורציה, אבל מבחינת אנרגיה הסרט לא נופל אפילו לרגע. דמויות משנה נכנסות ויוצאות כשצריך, כמו גם רגעים מוזיקליים, ספורים אך נחוצים. רוב השירים אמיתיים, גם חלק מאלה שנשמעים מטופשים מכדי להיות אמיתיים (אפילו זמר הלובי, ריצ׳רד צ׳יז, אמיתי). השאר נכתבו על ידי וויג את מאמולו לטובת הסרט. כל החדווה המתפרצת הזו, יחד עם צבעוניות שהולכת ונעשית חגיגית ומוגזמת, פשוט מטיסות את מצב הרוח לרקיע השביעי בכל צפייה עד כה. טוב הלב של הגיבורות מדבק והסרט הזה כל-כך אסקיפיסטי שהוא קצת כמו לקחת חופשה מעצמך.

בעיניי, ״בארב וסטאר״ הוא כבר סרט פולחן, וההפצה בפורמט ביתי אולי תסייע למעמד ככזה, תהפוך אותו לסרט שרואים בבית ואז מעבירים את הבשורה לחברים על ידי הזמנה לצפייה נוספת ומשותפת. מצד אחר, אני יכול ממש לדמיין את הקרנות הקאלט שהחמצתי במציאות האלטרנטיבית בה אין מגפה, למשל בסניף אלאמו דראפטהאוס הקרוב לביתי, כולל הפעלות לקהל ומזון ומשקה בהשראת הסרט (אני חייב לנסות סואסייד סודה לפחות פעם אחת בחיים). ייתכן שעשיתי לעצמי חשק לצפייה נוספת, אז אפשר לעצור כאן. בשביל עוד מחמאות צריך כבר להיכנס לרמת פירוט ספוילרית באמת.

-ספוילרים מכאן-

עשור שלם עבר מאז ״מסיבת רווקות״ והרבה קוקטיילים עם שמות אקזוטיים זרמו בוויסטה דל מאר. כך שיכול להיות שגם יחסי האישי אל היוצרות השתנה. לדוגמה, לפני כמה שבועות וויג הצילה עבורי מכיליון את הדמות שלה ב״וונדר וומן 1984״. אם מחשיבים את הסרט ההוא כמודל 2021 אין ראויה ממנה להיות אשת השנה בקולנוע מבחינתי, בהתחשב בתפקיד הכפול שהיא עושה כאן. דמות הנבלית שלה (קוראים לה בקרדיטים שרון גרודון פישרמן, אבל אין לזה סימוכין בסרט עצמו) היא שלוקחת את הסרט לטריטוריות אוסטין-פאוורסיות, ומוכיחה גם גיוון קומי מצד וויג. באופן סמלי, שני העוזרים שלה מסייעים בכך. אני לא יודע איזה פרס מגיע כאן לדורנן אבל מוכן לעזור ביציקת הפסלון ולהגיע להענקה. בהתחלה לא הייתי בטוח מה הוא עושה כאן, ועוד עם המבטא האמיתי שלו, אבל הנאמבר המוזיקלי שלו המיס את ליבי ופירק אותי מצחוק. לצידו, יויו בגילומו של ריין דואי הוא הילד האסייאתי השני הכי חמוד השנה על המסכים, אחרי דייויד מ״מינארי״. התפעול שלו את הצוללת הוא אחד הרגעים החביבים עליי.

אם לנסות להתקין מצעד בדיחות אהובות מתוך הסרט, זה פשוט לא ייגמר. טריש והצבים הם פיי-אוף מהאגדות. שורות כמו ״חשבתי שראיתי פורץ אבל זה היה צב״, או ״נולדתי…בבית חולים״, כבר הפכו לחלק מהרפרטואר הפרטי במעוני. כך גם התיאור של מה עושה סירת הבננה לחזה הנשי, שאי אפשר לתרגם טוב אז לא אנסה. אבל הכי התגעגתי, מסתבר, לרגעים קומיים שהיו נפוצים בעיקר בסרטי סוף המאה שעברה, בהם מתקיים איזה משחק או פלירט עם המדיום עצמו. לחתוך מבארב שאומרת ״פא…״ אחרי הפגישה עם טומי באהמה אל סטאר המתעטשת בצליל שמשלים את המילה ל״פאק״ – ועוד בסרט שאין בו ניבולי פה או הומור בית שימוש – זה פשוט מקסים בעיניי. גם הסקס-פוזיטיביות של הדמויות, שלא מוצגות כקוגריות או נואשות אלא פשוט כנשים בשלות לפרק ב׳, תרמה לאווירה החיובית של הסרט שפשוט אוהב את הדמויות שלו ולא צוחק עליהן.

לכן, בעיניי זה לא עוד ״מסיבת רווקות״ וייתכן שגם היוצרות התבגרו והשתנו, לא רק אני. בארב וסטאר הן כוח חיובי בעולם, לבביות, עולצות ומקסימות בדרכן המטופשת. לאורך הסרט הן יטעמו קצת מהצד האפל, למשל כשיבחרו לשקר אחת לשנייה לראשונה בחברות שלהן, אבל לבסוף יעדיפו את הצד השמשי בו זוהר הניצוץ שלהן. כך שבסופו של דבר זהו סרט על כוחה של חברות. זו הדרך לנצח את הנבלית ולהמיס את ליבה הדחוי, אבל זה בעיקר מבחן הקשר של צמד הגיבורות שמגלות מחדש את חדוות החברותא.

ניכר שהסימביוזה בין השתיים התחזקה עוד לפני האירועים המתוארים בסרט, שכן שתיהן סבלו טרגדיות זוגיות, אבל היציאה מהקונכיה ומאיזור הנוחות עשתה להן רק טוב מבלי לשנות את הליבה שלהן. אפרופו קונכיות, בצירוף מקרים קוסמי ממש, ביום הגעת הסרט ארצה עלתה בנטפליקס הקומדיה ״כוח רעם״ (Thunder Force). מככבת בה מליסה מקראתי, שותפתן של וויג ומאמולו למסך בסרט הקודם שלהן, וגם הוא סרט על שתי חברות-הכי-טובות שמוצאות את עצמן בעמדה של הצלת העולם, או לפחות עיר אחת בארה״ב, ומשום מה פוגשות סרטן מדבר. בעיניי אין תחרות בין הסרטים, ואם במקרה נפגעתן או נפגעתם מהסרט של מקארתי ובן-זוגה בן פלקון, תנו לזוג המנצח בארב וסטאר לסדר את המצברוח.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    This review was a real tit-flapper.

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה רבה על זה 🙂
      ואתה מתרגם, עזור לי לתרגם – מקפציצי? נדנדד?

  2. Patrick Murray הגיב:

    מכיוון שאני חולה על מסיבת רווקות הציפיות שלי היו בשמיים אבל כנראה שאם אהבת את מסיבת רווקות, תשנא את בארב וסטאר ולהיפך. זה לגמרי הרגיש לי כמו מערכון של SNL על שתי נשים בגיל העמידה מהפריפריה שמישהו החליט למתוח לסרט באורך מלא. בכל זאת היו כמה בדיחות מוצלחות – במיוחד הסצנות של הtalking club. אבל כשהן עלו לטיסה קיוויתי שאשה מהתקופה הקולוניאלית תופיע על כנף המטוס ותציל את הסרט, אך לצערי קיבלתי רק פטפטת אינסופית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.