20 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר
לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות… להמשך קריאה
27 ביוני 2012 מאת אורון שמיר
על הטקסט הנ"ל התחלתי לעמול מיד לאחר החוויה שעברתי בערב פתיחת פסטיבל הסטודנטים, בבואי לצפות ב"הדיקטטור" ("The Dictator"). לא היו לי שום ציפיות מיוחדות מהקומדיה החדשה של לארי צ'רלס (בימוי) וסשה ברון כהן (כתיבה ומשחק), מלבד לצחוק והרבה. אבל איכשהו, למרות שמשאלתי התגשמה, סיימתי אותו באחת התחושות הנוראיות ביותר שצופה קולנוע יכול לסיים עימן סרט. הרגשתי שראיתי סרט גרוע מהזן… להמשך קריאה
לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות… להמשך קריאה
על הטקסט הנ"ל התחלתי לעמול מיד לאחר החוויה שעברתי בערב פתיחת פסטיבל הסטודנטים, בבואי לצפות ב"הדיקטטור" ("The Dictator"). לא היו לי שום ציפיות מיוחדות מהקומדיה החדשה של לארי צ'רלס (בימוי) וסשה ברון כהן (כתיבה ומשחק), מלבד לצחוק והרבה. אבל איכשהו, למרות שמשאלתי התגשמה, סיימתי אותו באחת התחושות הנוראיות ביותר שצופה קולנוע יכול לסיים עימן סרט. הרגשתי שראיתי סרט גרוע מהזן…
תגובות אחרונות