14 בספטמבר 2023 מאת עופר ליברגל
אני לא עומד בקצב של כל מה שקורה בקולנוע. עדיין לא התאוששתי פיזית מפסטיבל ונציה ואני כבר עמוק בהכנות לפסטיבל חיפה (ודברים שיקרו גם אחריו). זה עוד בלי להתייחס לדברים שקרו השבוע, כמו יום הקולנוע הישראלי, או טקס פרסי אופיר, או סתם סרטים חדשים שיוצאים לקולנוע. פוסטים של המלצות על הנעשה בסינמטקים כבר לא כתבתי שנים, וכך קרה שפספסתי דברים… להמשך קריאה
8 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי
חודש יולי של 2021 נחקק אצלי בזיכרון בזכות שני ערבי שישי מופלאים וספונטניים, שניהם התרחשו בעקבות פרויקט מפסידי האוסקר. בזה הראשון, התכנון היה לצפות ב"חשמלית ושמה תשוקה", עליו רציתי לכתוב כחלק מהפרויקט, וכשהוא הסתיים כנראה לא היה לי כוח לצאת אז החלטתי להשלים את "מקום תחת השמש", שותפו להפסד ב-1951. זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי למאסטרפיס של ג'ורג' סטיבנס. אני… להמשך קריאה
5 בפברואר 2019 מאת עופר ליברגל
1939 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הוליווד הקלסית. הקביעה הזו היינה סוג של אקסיומה בשיח הקולנועי, הגדרה שהוליווד קבעה לעצמה ומשתמרת גם היום, למשל בפתיחה לסיכום שנת 2018 בקולנוע של אורי קליין. האם ישנם כלים מדידים לקביעה הזו? ומה הוביל אליה? לכאורה, הטיעון המרכזי הוא כמות גדולה של סרטים משפיעים, שאהובים (יחסית) גם לאחר שנים. בפוסט זה אכן אסקור חלק… להמשך קריאה
24 באוגוסט 2017 מאת עופר ליברגל
״שיר ערש שבור״ (Broken Lullaby) הוא סרט שריתק אותי בעבר, אף כי לא הצלחתי למצוא עותק שלו. הסיבה המקורית לעניין שלי בו הייתה העובדה שהוא נחשב לסרט הדרמטי היחיד של ארנסט לוביטש בתקופת הקולנוע המדבר, תקופה בה לוביטש ביסס את שמו כאחד מבמאי הקומדיות השנונים ביותר, תוך שהוא מביים שורה ארוכה של קלאסיקות ששרדו היטב את מבחן הזמן. אחת הגדולות שבהם, צרות… להמשך קריאה
15 בדצמבר 2011 מאת עופר ליברגל
אם יש דבר אחד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת, אלו סיפורי אהבה ענקיים, גדולים מהחיים. ב-1932 היא החלה להציג את סיפור האהבה הגדול ביותר בתולדות הוליווד - האהבה בין האקדמיה לוולט דיסני. האיש שכולם אהבו, שיצר תכנים מבדרים לכל המשפחה, שחצה קהלים וייצג את הערכים שהוליווד האמינה בהם. בעידן בו הוליווד הותקפה על ערכי המוסר שלה, דיסני סימן עוגן מוסרי עליון… להמשך קריאה
אני לא עומד בקצב של כל מה שקורה בקולנוע. עדיין לא התאוששתי פיזית מפסטיבל ונציה ואני כבר עמוק בהכנות לפסטיבל חיפה (ודברים שיקרו גם אחריו). זה עוד בלי להתייחס לדברים שקרו השבוע, כמו יום הקולנוע הישראלי, או טקס פרסי אופיר, או סתם סרטים חדשים שיוצאים לקולנוע. פוסטים של המלצות על הנעשה בסינמטקים כבר לא כתבתי שנים, וכך קרה שפספסתי דברים… להמשך קריאה
חודש יולי של 2021 נחקק אצלי בזיכרון בזכות שני ערבי שישי מופלאים וספונטניים, שניהם התרחשו בעקבות פרויקט מפסידי האוסקר. בזה הראשון, התכנון היה לצפות ב"חשמלית ושמה תשוקה", עליו רציתי לכתוב כחלק מהפרויקט, וכשהוא הסתיים כנראה לא היה לי כוח לצאת אז החלטתי להשלים את "מקום תחת השמש", שותפו להפסד ב-1951. זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי למאסטרפיס של ג'ורג' סטיבנס. אני… להמשך קריאה
1939 הייתה השנה הכי גדולה בתולדות הוליווד הקלסית. הקביעה הזו היינה סוג של אקסיומה בשיח הקולנועי, הגדרה שהוליווד קבעה לעצמה ומשתמרת גם היום, למשל בפתיחה לסיכום שנת 2018 בקולנוע של אורי קליין. האם ישנם כלים מדידים לקביעה הזו? ומה הוביל אליה? לכאורה, הטיעון המרכזי הוא כמות גדולה של סרטים משפיעים, שאהובים (יחסית) גם לאחר שנים. בפוסט זה אכן אסקור חלק… להמשך קריאה
״שיר ערש שבור״ (Broken Lullaby) הוא סרט שריתק אותי בעבר, אף כי לא הצלחתי למצוא עותק שלו. הסיבה המקורית לעניין שלי בו הייתה העובדה שהוא נחשב לסרט הדרמטי היחיד של ארנסט לוביטש בתקופת הקולנוע המדבר, תקופה בה לוביטש ביסס את שמו כאחד מבמאי הקומדיות השנונים ביותר, תוך שהוא מביים שורה ארוכה של קלאסיקות ששרדו היטב את מבחן הזמן. אחת הגדולות שבהם, צרות… להמשך קריאה
אם יש דבר אחד שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אוהבת, אלו סיפורי אהבה ענקיים, גדולים מהחיים. ב-1932 היא החלה להציג את סיפור האהבה הגדול ביותר בתולדות הוליווד - האהבה בין האקדמיה לוולט דיסני. האיש שכולם אהבו, שיצר תכנים מבדרים לכל המשפחה, שחצה קהלים וייצג את הערכים שהוליווד האמינה בהם. בעידן בו הוליווד הותקפה על ערכי המוסר שלה, דיסני סימן עוגן מוסרי עליון… להמשך קריאה
תגובות אחרונות