2 במאי 2024 מאת מערכת סריטה
באופן מסורתי, הפוסט המשותף בו אנחנו כאן בסריטה עוברים על רשימות סרטי הקיץ המתקרב מתפרסם מתישהו בחודש אפריל. התקופה שבין תחילת מאי ועד סוף אוגוסט לרוב מוגדרת בתור הקיץ הקולנועי, בעיקר ההוליוודי, אבל קשה לומר שהקיץ הזה רגיל. לא רק בישראל, בכלל בעולם, ולא רק בטמפרטורות. בהיעדר סרטים של מארוול מפה ועד הירח, לוח השנה הבידורי נראה שונה וסרטים אחרים… להמשך קריאה
30 באפריל 2024 מאת לירון סיני
יש מי שיסכימו שהדבר המנחם ביותר בסוף של יום מתיש הוא להתרפק מול סרטי אימה: חדשים שינסו להפתיע, או ישנים שיחבקו אותנו עם רעיונות ומבנים מוכרים. זה לא מובן מאליו, כי בזמן שבין שלל הפיתולים של הז'אנר יש גם קומדיות אימה, סרטים מופקים באופן עצמאי או פשוט זול עד כדי גיחוך מבדר של קאמפיות, וסרטים מרגשים, זה בסופו של דבר… להמשך קריאה
29 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
ממש עם ייסוד פרס הקולנוע הישראלי הראשון, אי שם ב-1990, החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על מהלך מאוד מעניין: מי שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה יהפוך אוטומטית לנציג ישראל בפרס האוסקר הבינלאומי. קטגוריה שאז נקראה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" ועד אותה נקודת זמן קיבלה את ישראל שש פעמים: "סלאח שבתי" ב-1964, שלושה טקסים ברציפות בין 1971 ל-1973… להמשך קריאה
23 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
את האנקדוטה הבאה שמעתי באחד הפרקים של Pure Cinema Podcast, ולמרות שאינני לגמרי יכול לאשר את נכונותה, היא חביבה ולא משחירה מדי אז אני מניח שאפשר להדהד אותה הלאה: בתחילת שנות השבעים ניסה הבמאי הגרמני הצעיר וים ונדרס (כבר אחרי כמה סרטים קצרים אבל לפני שעשה לעצמו שם גדול מדי) לעבד לקולנוע את אחד מכתביה של הסופרת האהובה עליו פטרישיה… להמשך קריאה
14 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
מבין כל האנקדוטות והפרטים שמרכיבים את פרסי הקולנוע הישראלי, הסיפור של איל חלפון הוא כנראה המשונה מכולם. על חלפון כבר דיברנו בעבר, בפרק 9 שעסק בזוכה של 1998, "קרקס פלשתינה" שכתב וביים. עכשיו מגיע החלק השני – והאחרון לעת עתה – במסלול האופיר יוצא הדופן שלו, עם זכייתו השנייה בזכות "איזה מקום נפלא". בין לבין, אגב, היה מועמד כבמאי תיעודי… להמשך קריאה
13 באפריל 2024 מאת עופר ליברגל
כמדי שנה, אני מקפיד על המסורת שלי במסגרתה אני לא נוסע לפסטיבל קאן. אבל כן כותב על הבחירה הרשמית זמן קצר אחרי הפרסום של רובה, כסוג של תצפית על עתיד השנה בקולנוע העולמי ועל סרטים שיש לקוות כי רובם יגיעו בדרך כלשהי לישראל. אני עדיין לא יודע מתי זה יקרה, או האם יהיה השנה דיווח מפסטיבל קאן כאן, כלומר באתר… להמשך קריאה
31 במרץ 2024 מאת לירון סיני
אלו עדיין ימים משונים, וכל עיסוק בעולם תוכן כבד שאיננו המלחמה בתוכה החיים שלנו מתנהלים מרגיש לפרקים תלוש, מנותק. זה לא תירוץ לכך שלא עלו כאן תכנים חדשים על תת הז'אנר אונס ונקמה בקולנוע תקופה ארוכה. אני מודה, גם בשגרה כשיש לך אפשרות להשלים עוד פער ב"חניבעל" המרהיבה, לתת צ'אנס לאימה בדיסני פלוס על שעון ביולוגי מתקתק (טעות, אני לא… להמשך קריאה
30 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, 2004 היא שנה לא פחות ממיתולוגית. אולי הטובה ביותר אי פעם. זה כמעט לא סביר כמה קרה תוך שנה אחת בתעשיית תרבות ובידור שנאבקה להוכיח את עצמה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, והנה נראה שהתחילה עידן חדש. 2004 היא השנה בה אבי נשר חזר לישראל והוציא את "סוף העולם שמאלה", להיט כחול-לבן בסדר גודל… להמשך קריאה
26 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-14 במספר נקבעו שני שיאים שטרם נשברו. האחד, בזכות הסרט הזה היה שבי גביזון לבמאי הראשון שביים שלושה זוכי פרס הסרט, אחרי ניצחונותיו הגדולים עם "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'". אליו יצטרף שבע שנים לאחר מכן יוסף סידר, שהשווה את השיא עם "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים". הם נכון לרגע זה היחידים עם המספר הזה. השני הוא… להמשך קריאה
18 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בשביל הפרוטוקול, למרות שזה לחלוטין לא הכרחי, רציתי להבהיר שהמילה "השלמות" שבכותרת נבחרה רק כדי לקשר אותה אל המאמר הקודם שלי על סרטי יוסטון, שהתמקד בשלושה שטרם ראיתי עד אותה התקופה – "יוצאי הדופן", "ווייז בלאד", ו"מתחת להר הגעש". הסיבוב הנוכחי, לעומת זאת, כולל שני סרטים שכבר ראיתי בעבר (אם כי לפני כל כך הרבה זמן שלא זכרתי מהם יותר… להמשך קריאה
באופן מסורתי, הפוסט המשותף בו אנחנו כאן בסריטה עוברים על רשימות סרטי הקיץ המתקרב מתפרסם מתישהו בחודש אפריל. התקופה שבין תחילת מאי ועד סוף אוגוסט לרוב מוגדרת בתור הקיץ הקולנועי, בעיקר ההוליוודי, אבל קשה לומר שהקיץ הזה רגיל. לא רק בישראל, בכלל בעולם, ולא רק בטמפרטורות. בהיעדר סרטים של מארוול מפה ועד הירח, לוח השנה הבידורי נראה שונה וסרטים אחרים… להמשך קריאה
יש מי שיסכימו שהדבר המנחם ביותר בסוף של יום מתיש הוא להתרפק מול סרטי אימה: חדשים שינסו להפתיע, או ישנים שיחבקו אותנו עם רעיונות ומבנים מוכרים. זה לא מובן מאליו, כי בזמן שבין שלל הפיתולים של הז'אנר יש גם קומדיות אימה, סרטים מופקים באופן עצמאי או פשוט זול עד כדי גיחוך מבדר של קאמפיות, וסרטים מרגשים, זה בסופו של דבר… להמשך קריאה
ממש עם ייסוד פרס הקולנוע הישראלי הראשון, אי שם ב-1990, החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על מהלך מאוד מעניין: מי שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה יהפוך אוטומטית לנציג ישראל בפרס האוסקר הבינלאומי. קטגוריה שאז נקראה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" ועד אותה נקודת זמן קיבלה את ישראל שש פעמים: "סלאח שבתי" ב-1964, שלושה טקסים ברציפות בין 1971 ל-1973… להמשך קריאה
את האנקדוטה הבאה שמעתי באחד הפרקים של Pure Cinema Podcast, ולמרות שאינני לגמרי יכול לאשר את נכונותה, היא חביבה ולא משחירה מדי אז אני מניח שאפשר להדהד אותה הלאה: בתחילת שנות השבעים ניסה הבמאי הגרמני הצעיר וים ונדרס (כבר אחרי כמה סרטים קצרים אבל לפני שעשה לעצמו שם גדול מדי) לעבד לקולנוע את אחד מכתביה של הסופרת האהובה עליו פטרישיה… להמשך קריאה
מבין כל האנקדוטות והפרטים שמרכיבים את פרסי הקולנוע הישראלי, הסיפור של איל חלפון הוא כנראה המשונה מכולם. על חלפון כבר דיברנו בעבר, בפרק 9 שעסק בזוכה של 1998, "קרקס פלשתינה" שכתב וביים. עכשיו מגיע החלק השני – והאחרון לעת עתה – במסלול האופיר יוצא הדופן שלו, עם זכייתו השנייה בזכות "איזה מקום נפלא". בין לבין, אגב, היה מועמד כבמאי תיעודי… להמשך קריאה
כמדי שנה, אני מקפיד על המסורת שלי במסגרתה אני לא נוסע לפסטיבל קאן. אבל כן כותב על הבחירה הרשמית זמן קצר אחרי הפרסום של רובה, כסוג של תצפית על עתיד השנה בקולנוע העולמי ועל סרטים שיש לקוות כי רובם יגיעו בדרך כלשהי לישראל. אני עדיין לא יודע מתי זה יקרה, או האם יהיה השנה דיווח מפסטיבל קאן כאן, כלומר באתר… להמשך קריאה
אלו עדיין ימים משונים, וכל עיסוק בעולם תוכן כבד שאיננו המלחמה בתוכה החיים שלנו מתנהלים מרגיש לפרקים תלוש, מנותק. זה לא תירוץ לכך שלא עלו כאן תכנים חדשים על תת הז'אנר אונס ונקמה בקולנוע תקופה ארוכה. אני מודה, גם בשגרה כשיש לך אפשרות להשלים עוד פער ב"חניבעל" המרהיבה, לתת צ'אנס לאימה בדיסני פלוס על שעון ביולוגי מתקתק (טעות, אני לא… להמשך קריאה
בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, 2004 היא שנה לא פחות ממיתולוגית. אולי הטובה ביותר אי פעם. זה כמעט לא סביר כמה קרה תוך שנה אחת בתעשיית תרבות ובידור שנאבקה להוכיח את עצמה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, והנה נראה שהתחילה עידן חדש. 2004 היא השנה בה אבי נשר חזר לישראל והוציא את "סוף העולם שמאלה", להיט כחול-לבן בסדר גודל… להמשך קריאה
בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-14 במספר נקבעו שני שיאים שטרם נשברו. האחד, בזכות הסרט הזה היה שבי גביזון לבמאי הראשון שביים שלושה זוכי פרס הסרט, אחרי ניצחונותיו הגדולים עם "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'". אליו יצטרף שבע שנים לאחר מכן יוסף סידר, שהשווה את השיא עם "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים". הם נכון לרגע זה היחידים עם המספר הזה. השני הוא… להמשך קריאה
בשביל הפרוטוקול, למרות שזה לחלוטין לא הכרחי, רציתי להבהיר שהמילה "השלמות" שבכותרת נבחרה רק כדי לקשר אותה אל המאמר הקודם שלי על סרטי יוסטון, שהתמקד בשלושה שטרם ראיתי עד אותה התקופה – "יוצאי הדופן", "ווייז בלאד", ו"מתחת להר הגעש". הסיבוב הנוכחי, לעומת זאת, כולל שני סרטים שכבר ראיתי בעבר (אם כי לפני כל כך הרבה זמן שלא זכרתי מהם יותר… להמשך קריאה
תגובות אחרונות