4 ביוני 2024 מאת אור סיגולי
שנה בדיוק לאחר האירוע חסר התקדים בו סרט זכה באופיר אבל לא נשלח לאוסקר, והנה זה קרה שוב. עם זאת, בשונה מהסיטואציה המביכה אליה נקלעו "אדמה משוגעת" ו"אביבה אהובתי" ב-2006, זו של השנה הרודפת הייתה עמוסה בהרבה יותר אינטריגות ומילים קשות. כזו שאולי עדיין יש אנשים בתעשיית הקולנוע הישראלי שטרם התאוששו ממנה. מכיוון ששום דבר מזה לא קשור לאיכויותיו של… להמשך קריאה
28 במאי 2024 מאת אור סיגולי
כבר מהרגע הראשון היה ברור שהסיפור של טום ריפלי, הנוכל המקסים והרצחני שהמציאה הסופרת פטרישיה הייסמית', לא יכול להסתיים בטוב. ואני לא מתכוון בהכרח לגורלו של הגיבור הספרותי, אלא למה שרלוונטי אלינו – המסע הקולנועי שלו משנות השישים ועד האלף החדש. שלושת העיבודים הראשונים לספרים בכיכובו של ריפלי נפלו לידיהם של במאים גדולים ונחשבים לסרטי מופת, לעומת השניים האחרים שכנראה… להמשך קריאה
5 במאי 2024 מאת אור סיגולי
במשך כל 74 שנות חייה תראה הסופרת פטרישיה הייסמית' רק עיבוד קולנועי אמריקאי (רשמי) אחד ליצירותיה, "זרים ברכבת" של היצ'קוק שיצא בשנת 1951. בין אם הוליווד לא מצאה בה עניין, או אולי הגיוני יותר חוסר עניין של הסופרת בהוליווד, מאז היצ'קוק ועד מותה יהיו אלו האירופאים שיהפכו את כתביה לסרטים. והם עשו זאת לא מעט בחצי השני של המאה העשרים.… להמשך קריאה
29 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
ממש עם ייסוד פרס הקולנוע הישראלי הראשון, אי שם ב-1990, החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על מהלך מאוד מעניין: מי שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה יהפוך אוטומטית לנציג ישראל בפרס האוסקר הבינלאומי. קטגוריה שאז נקראה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" ועד אותה נקודת זמן קיבלה את ישראל שש פעמים: "סלאח שבתי" ב-1964, שלושה טקסים ברציפות בין 1971 ל-1973… להמשך קריאה
23 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
את האנקדוטה הבאה שמעתי באחד הפרקים של Pure Cinema Podcast, ולמרות שאינני לגמרי יכול לאשר את נכונותה, היא חביבה ולא משחירה מדי אז אני מניח שאפשר להדהד אותה הלאה: בתחילת שנות השבעים ניסה הבמאי הגרמני הצעיר וים ונדרס (כבר אחרי כמה סרטים קצרים אבל לפני שעשה לעצמו שם גדול מדי) לעבד לקולנוע את אחד מכתביה של הסופרת האהובה עליו פטרישיה… להמשך קריאה
14 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
מבין כל האנקדוטות והפרטים שמרכיבים את פרסי הקולנוע הישראלי, הסיפור של איל חלפון הוא כנראה המשונה מכולם. על חלפון כבר דיברנו בעבר, בפרק 9 שעסק בזוכה של 1998, "קרקס פלשתינה" שכתב וביים. עכשיו מגיע החלק השני – והאחרון לעת עתה – במסלול האופיר יוצא הדופן שלו, עם זכייתו השנייה בזכות "איזה מקום נפלא". בין לבין, אגב, היה מועמד כבמאי תיעודי… להמשך קריאה
11 באפריל 2024 מאת אור סיגולי
על אף שטום ריפלי הוא דמות די חשובה במארג התודעתי המסובך שלי מזה מעל לשני עשורים, ולמרות שאנדרו סקוט ואני חברים טובים מאוד מאז 2014 (הוא פשוט לא יודע את זה עדיין), עוד לא הגעתי לצפייה במיני סדרה הנטפליקסית "ריפלי", שמחזירה למסך את גיבורה המוכשר והמאוד מסוכן של הסופרת פטרישיה הייסמית'. בוודאי עוד אמצא את הזמן, אבל הסיכוי שלי לשבת… להמשך קריאה
30 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, 2004 היא שנה לא פחות ממיתולוגית. אולי הטובה ביותר אי פעם. זה כמעט לא סביר כמה קרה תוך שנה אחת בתעשיית תרבות ובידור שנאבקה להוכיח את עצמה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, והנה נראה שהתחילה עידן חדש. 2004 היא השנה בה אבי נשר חזר לישראל והוציא את "סוף העולם שמאלה", להיט כחול-לבן בסדר גודל… להמשך קריאה
26 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-14 במספר נקבעו שני שיאים שטרם נשברו. האחד, בזכות הסרט הזה היה שבי גביזון לבמאי הראשון שביים שלושה זוכי פרס הסרט, אחרי ניצחונותיו הגדולים עם "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'". אליו יצטרף שבע שנים לאחר מכן יוסף סידר, שהשווה את השיא עם "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים". הם נכון לרגע זה היחידים עם המספר הזה. השני הוא… להמשך קריאה
18 במרץ 2024 מאת אור סיגולי
בשביל הפרוטוקול, למרות שזה לחלוטין לא הכרחי, רציתי להבהיר שהמילה "השלמות" שבכותרת נבחרה רק כדי לקשר אותה אל המאמר הקודם שלי על סרטי יוסטון, שהתמקד בשלושה שטרם ראיתי עד אותה התקופה – "יוצאי הדופן", "ווייז בלאד", ו"מתחת להר הגעש". הסיבוב הנוכחי, לעומת זאת, כולל שני סרטים שכבר ראיתי בעבר (אם כי לפני כל כך הרבה זמן שלא זכרתי מהם יותר… להמשך קריאה
שנה בדיוק לאחר האירוע חסר התקדים בו סרט זכה באופיר אבל לא נשלח לאוסקר, והנה זה קרה שוב. עם זאת, בשונה מהסיטואציה המביכה אליה נקלעו "אדמה משוגעת" ו"אביבה אהובתי" ב-2006, זו של השנה הרודפת הייתה עמוסה בהרבה יותר אינטריגות ומילים קשות. כזו שאולי עדיין יש אנשים בתעשיית הקולנוע הישראלי שטרם התאוששו ממנה. מכיוון ששום דבר מזה לא קשור לאיכויותיו של… להמשך קריאה
כבר מהרגע הראשון היה ברור שהסיפור של טום ריפלי, הנוכל המקסים והרצחני שהמציאה הסופרת פטרישיה הייסמית', לא יכול להסתיים בטוב. ואני לא מתכוון בהכרח לגורלו של הגיבור הספרותי, אלא למה שרלוונטי אלינו – המסע הקולנועי שלו משנות השישים ועד האלף החדש. שלושת העיבודים הראשונים לספרים בכיכובו של ריפלי נפלו לידיהם של במאים גדולים ונחשבים לסרטי מופת, לעומת השניים האחרים שכנראה… להמשך קריאה
במשך כל 74 שנות חייה תראה הסופרת פטרישיה הייסמית' רק עיבוד קולנועי אמריקאי (רשמי) אחד ליצירותיה, "זרים ברכבת" של היצ'קוק שיצא בשנת 1951. בין אם הוליווד לא מצאה בה עניין, או אולי הגיוני יותר חוסר עניין של הסופרת בהוליווד, מאז היצ'קוק ועד מותה יהיו אלו האירופאים שיהפכו את כתביה לסרטים. והם עשו זאת לא מעט בחצי השני של המאה העשרים.… להמשך קריאה
ממש עם ייסוד פרס הקולנוע הישראלי הראשון, אי שם ב-1990, החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על מהלך מאוד מעניין: מי שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה יהפוך אוטומטית לנציג ישראל בפרס האוסקר הבינלאומי. קטגוריה שאז נקראה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" ועד אותה נקודת זמן קיבלה את ישראל שש פעמים: "סלאח שבתי" ב-1964, שלושה טקסים ברציפות בין 1971 ל-1973… להמשך קריאה
את האנקדוטה הבאה שמעתי באחד הפרקים של Pure Cinema Podcast, ולמרות שאינני לגמרי יכול לאשר את נכונותה, היא חביבה ולא משחירה מדי אז אני מניח שאפשר להדהד אותה הלאה: בתחילת שנות השבעים ניסה הבמאי הגרמני הצעיר וים ונדרס (כבר אחרי כמה סרטים קצרים אבל לפני שעשה לעצמו שם גדול מדי) לעבד לקולנוע את אחד מכתביה של הסופרת האהובה עליו פטרישיה… להמשך קריאה
מבין כל האנקדוטות והפרטים שמרכיבים את פרסי הקולנוע הישראלי, הסיפור של איל חלפון הוא כנראה המשונה מכולם. על חלפון כבר דיברנו בעבר, בפרק 9 שעסק בזוכה של 1998, "קרקס פלשתינה" שכתב וביים. עכשיו מגיע החלק השני – והאחרון לעת עתה – במסלול האופיר יוצא הדופן שלו, עם זכייתו השנייה בזכות "איזה מקום נפלא". בין לבין, אגב, היה מועמד כבמאי תיעודי… להמשך קריאה
על אף שטום ריפלי הוא דמות די חשובה במארג התודעתי המסובך שלי מזה מעל לשני עשורים, ולמרות שאנדרו סקוט ואני חברים טובים מאוד מאז 2014 (הוא פשוט לא יודע את זה עדיין), עוד לא הגעתי לצפייה במיני סדרה הנטפליקסית "ריפלי", שמחזירה למסך את גיבורה המוכשר והמאוד מסוכן של הסופרת פטרישיה הייסמית'. בוודאי עוד אמצא את הזמן, אבל הסיכוי שלי לשבת… להמשך קריאה
בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, 2004 היא שנה לא פחות ממיתולוגית. אולי הטובה ביותר אי פעם. זה כמעט לא סביר כמה קרה תוך שנה אחת בתעשיית תרבות ובידור שנאבקה להוכיח את עצמה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, והנה נראה שהתחילה עידן חדש. 2004 היא השנה בה אבי נשר חזר לישראל והוציא את "סוף העולם שמאלה", להיט כחול-לבן בסדר גודל… להמשך קריאה
בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-14 במספר נקבעו שני שיאים שטרם נשברו. האחד, בזכות הסרט הזה היה שבי גביזון לבמאי הראשון שביים שלושה זוכי פרס הסרט, אחרי ניצחונותיו הגדולים עם "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'". אליו יצטרף שבע שנים לאחר מכן יוסף סידר, שהשווה את השיא עם "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים". הם נכון לרגע זה היחידים עם המספר הזה. השני הוא… להמשך קריאה
בשביל הפרוטוקול, למרות שזה לחלוטין לא הכרחי, רציתי להבהיר שהמילה "השלמות" שבכותרת נבחרה רק כדי לקשר אותה אל המאמר הקודם שלי על סרטי יוסטון, שהתמקד בשלושה שטרם ראיתי עד אותה התקופה – "יוצאי הדופן", "ווייז בלאד", ו"מתחת להר הגעש". הסיבוב הנוכחי, לעומת זאת, כולל שני סרטים שכבר ראיתי בעבר (אם כי לפני כל כך הרבה זמן שלא זכרתי מהם יותר… להמשך קריאה
תגובות אחרונות