• פסטיבל סולידריות 2025

תשע הערות על הסרט ״סוס פרא תשע״

17 בנובמבר 2026 מאת עופר ליברגל

1.
ראשית, אפנה לטקסט שלי שנכתב על "סוס פרא תשע" (Wild Horse Nine) אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל ונציה. זוהי סקירה ראשונית יותר מרוב הטקסטים שלי, כדרכם של סקירות שנכתבות במהירות בזמן פסטיבל, אבל במקרה הזה היא ממצה ומדויקת יותר מהרגיל ואני פחות או יותר עומד מאחוריה גם במרחק הזמן. זה מפני שיש לקולנוע של מרטין מקדונה שילוב בין פשטות למורכבות מסוימת. בחזית נמצאת הרמה הפשוטה: למי שלא סולד מסגנון כתיבת הדיאלוגים שלו, המשלב בין ריבוי קללות לבין הומור שחור וכאב, הסרטים קלים להבנה מבחינת הנרטיב ומהנים למדי. למעשה, יותר מכל ניתוח שאציג בהמשך, זה קולנוע מהנה, בו שחקנים מבצעים היטב טקסט שמתאים באופן ספציפי לכישוריהם, בו אתר הצילום הייחודי מצולם היטב והכל נעשה בצורה קולחת למדי, לפחות רוב הזמן. גם אם יש חלק באמצע בו הסרט מעט טיפה, אני חש כי הסיום והאופן בו כל הרבדים נסגרים מחפה על כך.

בקצרה: אני ממליץ על הסרט, פרט לקבוצה של האנשים שלא אוהבים את סגנון הכתיבה של מקדונה. למי שלא מכיר את הסרטים/מחזות הקודמים שלו, אציין כי רוב האנשים כן מתחברים ליצירה שלו, למרות הקללות ולמרות כי לרוב וגם בסרט הזה, המוקד הם אנשים שניתן להזדהות עמם למרות שהם אינם אנשים נחמדים, שלא לומר במידה רבה הם סוג של נבלים שהסרט מסופר מתוך נקודת המבט שלהם, בלי להצדיק אותם אבל גם עם הבנה מסוימת. אבל עדיף להרחיב על כך בהמשך, מחשש לספוילרים. או לראות בפתיחה הזו גם אזהרת ספוילר להמשך. החל מן הסעיף הבא, ספוילרים יכולים להופיע, גם אם לא בהכרח בכל סעיף. בנוסף אציין כי הסרט נמצא אצלי איפשהו בחלק המרכזי-עליון בדירוג הסרטים של מקדונה, אם כי הפערים בין הסרטים שלו בעיניי הם לא גדולים. עוד על הקשרים בין סרטיו בהמשך.

2.
עבור כותבים רבים, הדמויות הראשיות נוטות לומר את האני-מאמין של היצירה. לתחושתי, אצל מקדונה לרוב המצב הפוך. הוא אוהב את הדמויות שלו, אבל ברוב סרטיו הן מבטאות את ההפך מן האמונה שלו ומתוך הרתיעה מן הדברים, הוא מוצא בהם גם את היסוד האנושי. לכן, כאשר הדמויות מדברות בקלות דעת על הרג של אנשים או משתמשות בשפה לא תקינה פוליטית במוצהר, הדבר מנוגד למסר של היצירה ומצביעה לא רק על המצב האבסורדי, אלא גם על הצביעות והאכזריות של הדמויות. הקהל נהנה מזה גם כי הוא יודע שזה פסול ומגוחך גם לדבר בשפה כזו (אם כי יש הנאה מעצם האמירה של קללות ומילים לא נכונות) ובעיקר לא לייחס חשיבות למוות, אלימות ונזק לסביבה בה נוכחות הדמויות.

"סוס פרא תשע" הוא קודם כל כתב האשמה נגד התרבות השולטת ובעלי הכוח, במקרה הזה בעיקר ארה"ב. זה לא דבר זר ליצירה של מקדונה, אירי שגדל בלונדון, משמע חי במדינה שהיא ה"אויב" של המוצא האתני שלו. הוא מבין את האנגלים, הלב שלו עם האירים. הוא גם מבין את הגיחוך שבלחימה, גם כאשר היא נחוצה במקרה של התרבות הנכבשת, או הנשלטת בצורה אחרת. הוא חושב שלהיות בשלטון ועם כוח על האחר, לא תמיד עם מודעות לעוצמה של הכוח, זה הדבר הכי אבסורדי. לכן, אין זה פלא כי הוא עוסק בארה"ב בשלושה מסרטיו, ובכל הסרטים הוא גם עוסק בצדדים האפלים בהיסטוריה האמריקאית. רק שבסרט הנוכחי זה בחזית ונתפס כנושא המרכזי. אולם, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" עסק בגזענות בדרום, בנקמה ובהשפעה הנמשכת של מלחמת האזרחים, ו"שבעה פסיכופטים" כולל גם אזכור למלחמת וייטנאם.

במקרה של הסרט הנוכחי, העיסוק הוא בכמה אירועים היסטוריים גדולים שספק אם רוב תושבי ארה"ב יודעים שהתרחשו. כמו התמיכה בהפיכה בקונגו זמן קצר אחר קבלת העצמאות, או שורה ארוכה של הפיכות נגד שלטון שעלול להיות קומוניסטי במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים, הפיכות שנעשו ביוזמה או בתמיכה של ארה"ב והובילו לדיקטטורות והרבה מאוד הרוגים. אם כי כל מקרה הוא שונה. ההפיכה בצ'ילה בתאריך הסימבולי 11 לספטמבר 1973, זו שבה מתמקד הסרט הנוכחי, היא אחד מן המקרים הכי מובהקים של מעבר מנשיא שנבחר בצורה דמוקרטית לדיקטטורה, תוך שיתוף פעולה גלוי של המעצמה ששמה לעצמה מטרה להגן על הדמוקרטיה. בפועל מדובר בהגנה על האינטרסים של ארה"ב, או כפי שדומה כי מקדונה מאמין, על בעלי הכוח באופן כללי. העיסוק הוא בצביעות של ה-CIA שפועל למען הערכים האמריקאים באופן מוצהר, אבל בפועל מאבד את צדקת הדרך או את האמונה באדם למען המטרה שהופכת חמקמקה יותר מבחינת ההצדקה שלה, מעבר לעצם ביצוע המטרה.

לא פחות חשוב, הסרט נפתח עם קטעים תיעודיים על צ'ילה ועל עידן סלבדור איינדה כנשיא. זה לא הנושא של הסרט, רק הרקע. אבל זאת המציאות הכואבת. העיסוק באמריקאים הוא רק בידור מן הזווית של הכוח החיצוני שרמס את המקומיים. עכשיו, המטרה שלי היא לא להיכנס לוויכוח פוליטי על העבר. הנשיאות של איינדה הייתה תקופה מורכבת יותר מכפי שהיא מוצגת בסרט. רק שהיא לא העניין. עבור מקדונה, די קל להבין את העם, אפילו את הצבא שתופס כוח נגד הסוציאליזם/קומוניזם. מה שיותר מוזר הוא האופן בו האמריקאים הזרים מתערבים וחיים בשלום עם המוות הצפוי. או בעצם, מה שמוזר זה עד כמה זה טבעי וקל לא רק להרוג בודדים במשימה, אלא להשלים עם מוות צפוי של אלפים ועם הזהות של המדינה בה הם שוכנים כרגע, בחזות של תיירים, אנשי עסקים, או פשוט מרגלים גלויים הממתינים לפרוץ המאבק האלים.

סם רוקוול וג׳ון מלקוביץ׳

3.
זהו הסרט השלישי (מתוך חמישה) של מקדונה עם מספר בכותרת (לא כולל "Six Shooter" סרטו קצר זוכה אוסקר), מה שכבר אינו יכול להיות מקרי. זה מרמז על ניסיון לספירה מדויקת, להבין את העולם כמה שיותר טוב בצורה כמותית. אך כמי שמשלב מוטיבים של אבסורד בכתיבה שלו, המספר הוא למעשה גם משהו אקראי, במידה שונה בכל אחת מן המקרים. תשע הוא מספר החדר האקראי של כריס (הדמות שמגלם ג'ון מלקוביץ'). אין לו משמעות. יחד עם זאת, הוא בחזית של הסרט. הכותרת מבקשת את הקהל למצוא משמעות מיסטית במספר, כפי שכריס מוצא משמעות מיסטית במפגש עם סוס פרא. אבל השינוי המיסטי הוא למעשה בתוכו וקשור לחשבון הנפש שהוא עובר, כאשר הכותרת מקשרת בינו לבין הסוס.

4.
להבדיל, בניגוד לרוב סרטי הבמאי, אין בכותרת אזכור למקום גיאוגרפי ספציפי, אמיתי או בדיוני. יחד עם זאת, הקשר לאתר ההתרחשות כגיבור נוסף של היצירה ומה שמכתיב אותה הוא עוד אלמנט החוזר בכל הסרטים של מקדונה. הרי זהו אחד מן הדברים שקולנוע יכול לעשות בניגוד לתיאטרון, גם בו מקדונה יוצר: להעביר את המקום לא רק בתפאורה וסמלים, אלא גם כאתר פיזי שהסרט לוכד אותו כפי שהוא, בדומה לפני השחקנים. או במקרה של הסרט הזה, פני האבן של פסלי מואי לצד פני השחקנים. האי רפה נוי (בניגוד לדמויות שהוא כותב, מקדונה מקפיד לקרוא לאי בשם הילידי שלו בקידום הסרט) הוא דמות שמכתיבה את העלילה, כמקום מרוחק ומסתורי שהוא גם הניגוד לתרבות המערבית ולשליטה התרבותית והפוליטית האמריקאית שבאה לידי ביטוי גם בו.
זו גם המשאלה המקורית של כריס למשהו שהוא צריך לעשות לקראת מותו, אלא ככל שהרגע קרב, הוא נזכר במשאלה האחרת שלו, מקום מיוחד אחר שהיה מכתיב סיפור אחר. אך ונציה היא פלא של עיצוב שקל יותר להבין, שכן בניגוד לרפה נוי, הוא אינו מבודד ולמעשה הוא מסמל את התרבות המערבית בשיאה, גם אם השיא של המקום הוא לפני המעבר של האדם ה"מערבי" לאמריקה.

קיימת בכריס תשוקה לשני הקצוות – השיא של האמנות כפי שהוא מכיר, מאידך התרבות הכי רחוקה ממנו במקום שהוא אחד מהכי מבודדים בעולם. הוא נמשך אל האי, גם אם הוא מגיע ממקום שהוא נעלה ומזלזל, בתחילה. השימוש שלו בשפה פוגענית כלפי פסלי המואי והדרישה לומר את השם הילידי למקום נובע גם ממנגנון הגנה לגבי ההבנה כי הוא לא בצד הצודק, גם ביחס לאופן בו הוא מטייל באי וחווה את הפסלים כאופציה לבדיחות מיניות ולא כחיבור רוחני. גם אם החיבור הרוחני הוא משהו לו הוא שואף. הוא קיווה להשיג אותו דרך הפסלים, הוא משיג אותו לראשונה דרך החיבור לסוס. יש לציין כי סוסי הפרא ברפה נוי הגיעו במקור יחד עם האדם המערבי והפכו להיות חלק מן הטבע המקומי בדיעבד. משמע, הם עוד השפעה של הכיבוש התרבותי ששונה מן המתיישבים המקוריים של האי.
כמו כן, כפי שאנו למדים לקראת הסוף, החיבור לוונציה אינו גחמה של רגע, אלא רצון של כריס לאורך כל חייו. אבל גם בחיים עם לא מעט הישגים בתחומו, ההגעה לשם חמקה ממנו. אולי כמו הגעה לגן עדן.

סטיב בושמי

5.
אנשי ה-CIA בסרט הם סוגים שונים של סוכנים. לי (סם רוקוול) מצטייר כסוכן טיפוסי, איש ביצועים מוכשר ולא בהכרח בעל חשיבה מקורית. זה לא אומר שהוא לא חכם, הוא טוב בהבנת המרחב, אבל הוא לא תוהה לגבי מהות המשימה או מטיל בה ספק, פרט לרגעים בהם זה מתעמת עם יסוד חשוב יותר בחייו, משמע בעיקר החברות עם כריס, ומעבר לכך משפחתו של לי. אם כי דומה כי הוא יותר קשור לילדיו והחיבור הרגשי שלו לאשתו מתבסס על הרצון שלא תבגוד בו, או לפחת תבגוד בו באורח פחות משפיל מאשר עם ליצן (לשעבר).

לעומת זאת, כריס הוא לא רק אחד מן הוותיקים בארגון, אלא גם מי שיש לו רקורד לא רק של עשייה, אלא גם של חשיבה יצירתית. הוא חושב מחוץ לקופסה, או מחוץ למזוודה עם תמונה מוזרה בחזית. לכן הוא גם זה שהמחשבה שלו משתנה בדיעבד. עם הקירבה למוות ולאפשרות למעבר לגן עדן שהוא מאמין בגרסה מסוימת שלו, הוא גם מטיל ספק בחייו – לא רק ההרג שביצע, אלא מהות המטרה הסופית של הכל. המחשבה החריפה שלו לא עצרה לחשוב על כך עד אותה נקודה. זה לא אומר שהוא לא מבריק, אפילו לא בהכרח אומר שהוא פסיכופט או אדם אדם לא מוסרי, אלא שהשכל האנושי מסוגל להדחקה, כולל אפילו לטמטום לצד המחשבה החדה והבהירה.

הדמות של MJ, הבוס של המבצע בגילומו של סטיב בושמי, הוא על פניו איפשהו על הסקאלה בין השניים. הוא לא היה מתקדם אם הוא היה לגמרי איש ביצוע כמו לי, אבל מאידך סוכנים פרועים מדי הם לא אלו שמגיעים לעמדות פיקוד והוא בסופו של דבר גם זה שנותן את הפקודות וגם זה שהולך יותר מכולם אחרי האמונה בצדקת הדרך/הקונספציה של הארגון, גם אם במקרה אחד ספציפי בעבר (JFK) הוא היה נגדה. גם לו יש מדי פעם ייסורי מצפון, אבל בעזרת הסמים הוא מסוגל להישאר נאמן לביצוע ובדרכו איש המשימה, כמו לי. אלא שהוא לא מנבא את הנאמנות של לי לחברות יותר מאשר למשרה אותה הוא ממלא ובסופו של דבר גם יותר מן הנאמנות לאישה ולמשפחה.

6.
הרבה מן המידע בסרט נמסר לקהל דרך דבריו של כריס, בין עם בדיאלוגים או בהקלטת הביוגרפיה שלו. כריס הוא מספר לא מהימן מכמה סיבות – ראשית, מעצם הטבע של המקצוע שלו, הוא שקרן מיומן שסיפר כל כך הרבה סיפורי כיסוי עד שייתכן והם התערבבו עם הזיכרונות שלו. שנית, בגלל התרופות החזקות שהוא לוקח הוא סובל מפגמים בזיכרון ובחדות. מאידך, דומה כי החרטה שהוא חש נובעת מכמה מניעים שידחפו אותו לעבר הכנות: גם החשש הדתי שלו וגם ההבנה שלו כי הוא פעל בצד הלא הנכון של המתרס עבורו. הוא תמיד הזדהה עם האירים מול הבריטים השולטים, אבל לא הבין כי בפועל הוא עובד באימפריה דומה.
לכן, ככל שהסרט מתקדם ולמרות המידע על הפגמים בזיכרון שראינו בהתחלה, כריס מתגלה לא רק כחד יותר בירי, אלא גם באופן שבו הוא שולט במידע שהוא פולט, על פניו, בטעות. זה גורם לנו להטיל ספק בדברים. אפשר לקרוא את הסרט מתוך אמונה כי הוא סבור שהזיכרונות שלו יפורסמו. אפשר גם לקרוא את הסרט במחשבה כי הוא סבור שחברו לי לא יאזין לקלטות. לא פחות סבירה היא ההנחה שלו שמכיוון שלי הוא חייל ממושמע, למרות החברות, הוא יאזין לקלטות. לכן, הן מוקלטות במידה רבה על מנת לקסום לאוזן המסוימת שלו. אולי הדינוזאורים הם הסחת דעת.

כמובן, זה גם מטיל בספק את האמירה על החברות ועל כך כי הדברים הפכו לקלים יותר עם החבר/שותף בדמותו של לי. ייתכן והוא משחק עם המאזין שלו עם ההכנסה של המידע הרגשי הזה להקלטה, ייתכן והוא כנה וככל הנראה שני הדברים הינם נכונים במידה מסוימת יחדיו. כי כמו הרבה סרטים של מקדונה, זה גם סרט על חברות בין אנשים במקצוע נטול חברים. על חמלה ורגשות בקרב אנשים שביטלו את החלק של החמלה באישיות שלהם למען אורח החיים שלהם, או המטרה שהם משרתים.
למעשה, עיקר המתח הוא על מידת הנאמנות הרגשית. השאלה היא לא האם לי יהרוג את כריס, אלא מדוע. כריס רוצה שהוא יהרוג אותו כאקט של חמלה וחסד. MJ רוצה שהוא יהרוג אותו כמשימה ובמבחן נאמנות ל-CIA. לי לא רוצה להרוג אותו, אבל בכל מקרה אין לכריס עוד פרק זמן ארוך לחיות. השאלה האם לי יבין איזה אדון הוא משרת – את השותף שלו למשימות, או את הארגון ששלח אותם למשימות. למרות האבסורד, קל להזדהות עם הכאב של לי, יש בו משהו אנושי. בו בזמן, השאלה ממה בדיוק ימות אדם שעומד למות נראית שולית כאשר גורל של מדינה שלמה ורבבות אנשים שירצחו או יעברו התעללות כבר הוכרע מראש.

אלין סאלאס ומריאנה די גירולאמו

7.
זו הנקודה בה אני מתלונן על טעות מרתיחה בכתוביות לעברית בסרט: כאשר מדובר על ההופעה בה כריס פוגש את הנשים הצעירות, נכתב בעברית כי מדובר בהופעה של "זמרת פולק" – אך מאוחר יותר אנו רואים כי מדובר בזמר. לא מדובר בסתם זמר פולק אקראי, אלא בוויקטור חרה, אחד מסמלי השמאל בצ'ילה כזמר פולק (וגם במאי תיאטרון) וקורבן של ההפיכה של פינושה. כפי שכריס אומר, הוא ברשימות של הקורבנות הפוטנציאליים והוא אכן עתיד להירצח, באצטדיון. האם זה מוגזם לצפות מן המתרגם, בהנחה כי עדיין עין אנושית עוברת על התרגום של הסרט בשלב כלשהו, לחזור ולתקן טעות שמתבררת כעבור כמה דקות? ייתכן ומה שגרם לבלבול היא העבודה כי בשיחה על ההופעה הזו, מתנגן שיר בביצוע זמרת פולק, ג'ודי קולינס מבצעת שיר שכתבה ג'וני מיטשל (גם מלקוביץ' מבצע חלק ממנו בהמשך).

השימוש במילה פולק הוא לא רק מוזיקלי, הוא גם פוליטי. האבחנה שיש בארה"ב בין פולק לבין מוזיקת קאנטרי, זו שהתפתחה במידה רבה מהאנק וויליאמס שגם הוא נוכח בפסקול ובדיאלוג של הסרט, הוא הזהות של המוזיקה עם המורשת, האדם הפשוט וגם המאבק הפוליטי. לכאורה, זמרי פולק הם משהו אותנטי שמגיע מן העם. ויקטור חרה, גם אם בשלב זה של חייו הוא תומך של הנשיא איינדה שנמצא בעמדת כוח, הוא ייצוג של צ'ילה בהופעה שלו. הערכה לשירים שלו היא גם הערכה למקום ממנו הוא בא ולעמדה הפוליטית שלו. דבר דומה ניתן להגיד גם על קולינס.

מקדונה אוהב להשתמש במוזיקת פולק והוא עושה זאת גם עם מודעות פוליטית. דוגמה טובה היא בסרטו "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" שם ברגע מכריע עבור דמותו של דיקסון (סם רוקוול), גזען מן הדרום, נשמע השיר ״The Night They Drove Old Dixie Down״, שיר מנקודת מבט של חייל בצבא הדרום במלחמת האזרחים הבוכה על מפלת הצד שלו. אבל בסרט נעשה שימוש בביצוע של ג'ואן באאז, זמרת פולק המזוהה לא רק עם השמאל, אלא גם באופן ספציפי עם המאבק נגד גזענות. משמע, מקדונה משחק עם הזהות הפוליטית של השירים והתכתבות שלה עם התוכן הפוליטי שנוכח בסרטיו, כאשר מוטיב חוזר בסרטים הוא היכולת של אנשים להשתנות. דיקסון, כמו כריס בסרט הנוכחי, מבין כי במידה רבה הוא פעל מתוך ועבור אידיאולוגיה פגומה רוב חייו.

זמרי פולק מהווים קישור לאמנות אותנטית, אבל הם גם הופכים למיתוס, לפחות הזמרים בהם מקדונה עושה שימוש. אני מכליל בזה גם את האנק וויליאמס וגם את הזמר שמופיע בסרט בתפקיד משחק, טום וייטס. המקורות שלו הם כזמר פולק או לפחות כזמר המושפע מפולק, גם אם הקריירה שלו התפחתה לכיוונים מגוונים וקשים יותר להגדרה. עצם ההופעה של וייטס בסרט מתכתבת עם הדימוי שלו כסוג של מיתוס, מה גם שהוא מגלם זמר המצוי בעמדה פוליטית שונה מזו של כריס. הוא גם מופיע בתוך או על רקע מיתוס נוסף – מוניומנט ואלי, שמורת הטבע שהיא בעיקר אתר התרחשות של מערבונים רבים, בעיקר של ג'ון פורד ושל סרטים שרוצים להתכתב עם הסרטים של ג'ון פורד.
אתר ההתרחשות הרגעי הזה מכניס את הסרט כולו להקשר של סרטי המערבון, סרטים שעוסקים לא רק בכיבוש של האדם האירופאי את מערב ארה"ב (או אזורים אחרים בעולם במערבונים מקסיקנים/אוסטרלים), אלא גם בטבע של הכיבוש הזה. האם הוא בא להנכיח תרבות, או שהוא רק מנציח אלימות והתעלמות מן העבר. במקרה של הסרט, החיבור מראה את המעבר של ארה"ב מהשתלטות על האדמות של הילידים האמריקאים במאה ה-19, להשתלטות תרבותית ופוליטית על חלקים רחוקים בעולם במאה ה-21. הם תיירים וזרים באי, אבל הם מבטאים שליטה בלתי נמנעת בצ'ילה שתוביל לדיכוי של רצון המקומיים, או לפחות חלק ניכר מהם. המערבון הפך ממשהו המייצג אזור ספציפי למהלך גלובלי.

טום וייטס

8.
על פניו, בלב הסרט נמצא רצח קנדי. זה מה שה-CIA מבקש שלא ידלוף, המעורבות בהפיכות ברחבי העולם פחות חשובה מדעת הקהל, גם אם התוצאות של המעורבות הזו השפיעו על גורל של כמות גדולה בהרבה של אנשים. פרט לאזכורים השונים לרצח, הדמות של רוקוול קרויה לי, כמו השם של הרוצח של קנדי, כלומר אחד מן הרוצחים בשיתוף עם היורה האחר שטרם נתפס, כך לפי הסרט. לי הרוואי אסוולד היה רק החייל הפשוט, לא המתכנן והמושך בחוטים, כפי שלי הסוכן הוא יותר חייל מאשר יוזם פרוע כמו כריס. אבל האמירות של כריס על הרצח הולכת ומתבררות כקרובות יותר לעמדה של הסרט לגבי שתי נקודות. ראשית, בגלל שהקורבן הוא אמריקאי לבן, אנשים מייחסים לזה יותר חשיבות ממעשי רצח אחרים שכריס/המשל ביצע. זה הופך את הרצח הזה למיתוס. שנית, דברים היו גרועים גם לפני הרצח. בניגוד לפעילויות אחרות, הרצח לא הוביל לקריסת המשטר בארה"ב או סוג אחר של הפיכה. זה לא מצדיק את הפעולה ולא אומר שאין חרטה עליה. אבל המסקנה העגומה היא שגם המיתוס האמריקאי הגדול על הרצח הוא בסופו של דבר פרט קטן במציאות העגומה.

9.
אם יש דמות אחת בסרט שמייצגת את הקהל ואת העמדה של היוצר, זוהי דמותה של מוניקה (מריאנה די גירולאמו). אין לה הרבה זמן מסך, אבל היא מביעה גם רתיעה מן המעשים ומן השפה של כריס, אבל גם סקרנות וקבלה. יש בה תמימות ואמונה כי המצב הפוליטי הקיים הינו טוב וכי הוא יישמר, אבל גם רצון ללמוד ולהקשיב, גם לגבר שנראה דוחה ופסול. היא מאמינה כי היא תוכל לחנך באמצעות ההקשבה שלה. אבל היא שומעת ומבינה כי מה שנראה כבדיחה שחורה, הוא למעשה מציאות ממנה לא ניתן לחמוק. היא גם מבינה כי היא לא שמעה את זה באקראי או בקלות דעת. כריס, בדרכו, רצה להתוודות, גם אם באוזני קורבן משני שהוא לכאורה מושך מבחינה מינית. אך הוא לא מעוניין לכבוש אותה, אלא סוג של להתנצל על מה שהיא הולכת לעבור. תחילה הוא אומר זאת בציניות, ככל שהוא מתקרב לסוף הוא אומר זאת בכאב.

כריס גם משאיר את המסר המייאש: אין טעם להתנגד. והדרך שהוא מציע להיאבק באכזריות היא אכזריות מן הצד השני. לא הפגנות ודמוקרטיה, מאבק אלים שהוא טרור נגד כל גורם סמכות, של כל משטר. מאבק שהטבע שלו הוא אימוץ האלימות שהמטרה שלו היא להיאבק בה. וגם מאבק זה נידון לכישלון, אך ייתכן והוא האופציה היחידה. האפשריות של האדם הם אלו המוצגת לפני מוניקה: להתבודד להתרחק מן הפוליטיקה וליהנות מן הזמן עד לשלב בו הנזק בכל זאת יגיע גם אליה, או להיאבק כל הזמן ובכל אמצעי, אך גם במצב זה, היא בסופו של דבר לא תנצח. התמימות, הערכיות או פשוט האנושיות נידונה להפסיד. וזה נכון גם עבור אנשי ה-CIA שהם הצד השולט והאכזרי. גם הם מפסידים בסוף, לא רק למוות. גם לעצמם. מאידך, גם הם חווים רגעים של יופי ושלווה, כמו המפגש של כריס עם סוס. רגע שיש בו שירה, גם אם היכולת של כריס כמשורר לא משתווה ליכולת שלו עם נשק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

×