״משא כבד״ סקירה
15 באוקטובר 2026 מאת עופר ליברגל"משא כבד" (The Weight) הוא ניסיון לעשות סרט "כמו פעם". הוא מתרחש בשנת 1933, אבל דומה כי השאיפה היא יותר לפעם של שנות השבעים או קצת קודם: סרטים איכותיים על גבריות קשוחה, אך גם פגומה. סרטים שמנסים לחזור לתקופה הזו אינם נדירים, אבל הסרט הנוכחי לא מנסה לחזור רק לסרטים של במאים שהיו אז צעירים ומהפכנים וכנו "הוליווד החדשה", אלא גם ליצירות של במאים ותיקים יותר שפעלו במקביל, כגון דון סיגל וג'ון סטרג'ס. קולנוע פעולה ומתח שיש בו משהו מחוספס מאוד, אלים, אך גם נוגה ונוסטלגי, כזה שאוהב את גיבורו אך גם מכיר בפגמים שלהם. הסרט עושה זאת בצורה שנעה בין חלקים מרשימים מאוד, לבין מקומות בהם הסרט לא לגמרי מוצא את הטון.
זהו סרטו הראשון של פדריק מקינלי, שעד כה עבד כבמאי בטלוויזיה וכעורך. הוא בהחלט מצטייר כבמאי יעיל, בעיקר בכל הנוגע לסיקוונסים של מתח וקטעי פעולה בהם הדגש הוא לא מופע ראווה, אלא פעילות וגורל של מספר קטן של דמויות. לצד זאת, הסרט נופל בקטעים בהם הוא מתבסס יותר על דיאלוג ויש משהו לא משויף דיו בתסריט עליו חתומים מת'יו בוי ושלבי גיינס, על בסיס סיפור מאת בוי, מתיו שרמן ומת'יו צ'פמן. גיינס גם חתום על המוזיקה ביחד עם אחיו, ליית'ם גיינס, ואני מציין זאת כי אף שלא מדובר בתסריט ראשון, כותבי התסריט הסופי לא מצטיינים או בולטים בעיקר בכתיבה בעבודות הקודמות.
זה לא שהכתיבה בסרט רעה במיוחד, היא פשוט חסרת ייחוד ולא ממש מצליחה לעצב דמויות מעניינות או בעלות סתירה פנימית כלשהי, אולי פרט לדמות הראשית. זה לגבי סצנות הדיאלוג. גם במבנה התסריט הכללי יש פגם הנחשף לקראת הסוף וקשור למה שפתחתי עמו את הטקסט – הסרט לא מחויב עד הסוף ל"כמו פעם", או לסוג הסרטים הספציפיים שהיוו השראה. הוא מנסה לשלב את החספוס עם משהו אופטימי ויותר וקל לעיכול. זה גורם לחלק האחרון של הסרט להרגיש תמוהה, מסיבות שאיני יכול לפרט במלואן כי אין טעם להיכנס לספוילרים לפני תיאור העלילה. כמו כן, יש להדגיש כי ההסתייגות מן הצדדים הפחות טובים בתסריט באה לצד הערכה ואפילו התלהבות מכמה דברים שהסרט כן מבצע בצורה טובה ולפעמים טובה מאוד.
"משא כבד" עוקב אחר דמותו של מרפי, בגילומו של איתן הוק. מרפי מגדל לבד את בתו הקטנה פני והוא נקלע למצוקה כלכלית עקב המשבר הכלכלי הגדול. למרות שהוא צבר לא מעט כישורים בימי חייו והוא בין היתר מכונאי יוצא דופן, אבל לא כזה שמסוגל לשמור על עבודה יציבה או לשלם את שכר הדירה. בניסיון למצוא קורת גג, הוא מתעמת עם החוק ונשלח למאסר. בגלל הרצון להתאחד שוב עם בתו, הוא מסכים לעבודה קשה של חציבה בהר וסלילת כביש, בתמורה לקיצור אפשרי של מחצית העונש או יותר, בכפוף להתנהגות טובה ומרפי השתקן לרוב מוכן לעבודה קשה ולאי-התערבות בסביבה.
מנהל העבודה קלנסי, בגילומו של ראסל קרואו, שם לב לכישורים שלו. הוא בסופו של דבר מציע למרפי אופציה לשחרור מוקדם בהרבה, בתמורה לעבודה לא חוקית: הברחה של מטילי זהב מנקודה מרוחקת באורגון, כאשר על מנת לא להתגלות, המבריחים צריכים לנוע ברגל כ-100 מייל ביער. מרפי מצטרף לקבוצה אסירים במצב דומה, במסלול שכולל סכנות מן הטבע, מגילוי בידי בני אדם אחרים שישמחו לקחת לעצמם את השלל וגם מפני האפשרות של בגידה פנימית, או מן האופציה כי כל העבודה היא למעשה מלכודת.
זהו החלק העיקרי של הסרט – מסע של קבוצת דמויות בשטח פראי יחסית ולא מוכר, בלי הרבה היכרות מוקדם וצורך לעבוד ביחד. חובבי קרואו צריכים לקחת בחשבון כי למרות הנוכחות שלו על הפוסטר, הוא לא חלק מן הקבוצה הזו של הדמויות ולמעשה יש לו מעט מאוד זמן מסך. הוק לעומת זאת בהחלט בולט, תחילה כחבר השקט והקשוח בקבוצה ובהדרגה כמי שהכי מודע לסכנות ומוצא פתרונות, לפחות מבין הגברים במסע הזה. סוג של גרסה מוצלחת יחסית של הוק כגבר הקשוח, אם כי זה לא הסוג שהדמויות של הוק שאני הכי אוהב, בטח בתקופה המאוחרת שלו בה עושה רושם כי בחירת התפקידים שלו השתפרה.
כתבתי כי הדמות שלו הכי מודעת מקרב הגברים במסע, כי בנסיבות לא לגמרי הגיונות אבל כאלו שמעשירות את הסרט, לקבוצה מצטרפת אנה (ג'וליה ג'ונס) משרתת ילידית אמריקאית שבורחת מן העבודה ומתגלה כהכי חכמה ופרקטית בקבוצה, כי גם סרט על גברים קשוחים בעבר צריך להיות תקין פוליטית בימינו. בכל אופן, ג'ונס מוצלחת למדי בתפקיד, גם אם כמו כל דמות בסרט שאינה מרפי, התחושה היא כי סיפור הרקע שלה לא מובא במלואו.
זה נכון גם ליתר הדמויות, הבולטת שבהם הוא רנקין הדברן ולא המשכיל (אוסטין אמיליו) וסינג ההודי הסוציאליסט שמחדיר אידאולוגיה לשיח (אבי נאש). שניהם נותנים הופעות סבירות, אך כאמור הכתיבה לגביהן נוטה יותר לקלישאות ולקווים כלליים וצפויים. כפי שציינתי, הסרט טוב יותר ברגעים בהם מדברים פחות, למרות ניסיונות לעלות מתחים גזעיים שונים/לשקף את הגזענות הכלכלית בעבר, או שיחות על פשע וכלכלה על רקע השפל הגדול.
כמה מקטעי הפעולה טובים מאוד, בראשם צורך לעבור עם הזהב על גשר צר, כפי שמסגיר הפוסטר, או סצנת חציית נהר שמסתבכת וסצנה של הבזקים בלילה בה מעורבת המשנה בקבוצה. אלו רגעים שחובבי סרטי מתח ישמחו לחוות על המסך הגדול והם שווים את הצפייה, גם אם זה רק געגוע לסרטים של פעם, או כתחליף לסרטים מבוססי האפקטים הממוחשבים של ימינו. זה לא בדיוק כמו פעם, אבל בשילוב עם אלמנטים מסוימים של הקולנוע והפוליטיקה של 2026, סוג של עושה את העבודה.


תגובות אחרונות