פסטיבל ירושלים 2026: "לאן لوين", "פיורד", "מכתבים צהובים"

השינויים בתחום העבודות בכביש ובפארקים בירושלים יוצרים לעתים שינויים באופי הפסטיבל. ההליכה הקצרה בין הסינמטק לקולנוע לב סמדר נהפכת לאתגר לוגיסטי ותכנוני מורכב יותר משנה לשנה, עד לדרגה בה תהיתי האם עיריית ירושלים תוסיף בקרוב גם מוקשים של ממש בדרך להשלמת החוויה עבור באי הפסטיבל. אבל כרגע, בינתיים, אפשר לצעוד והעיקר הם עדיין הסרטים. בפוסט זה, השלישי שלי השנה עד כה, סרט ישראלי מהתחרות העלילתית ואז דיון התחלתי בשניים מן הסרטים המדוברים ביותר השנה בעולם: זוכה קאן וזוכה ברלין.

לאן?
لوين

בתור סרט על מפגש בין פלסטיני וישראלי בחו"ל, "לאן" ישיר ובוטה בצורה קיצונית ועל פניו לא מחדש הרבה. אך זוהי רק החזית לסרט בו המפגש הוא בעצם רקע למסע מסוג אחר של דמות לעבר הזהות שלה והעבר שלה. סרטו של אסף מכנס לא מנסה לחמוק מקלישאות, הוא מחבק אותן, בונה דרכן בהדרגה, לבנה אחר לבנה, דמות מרגשת. כך נבנה גם מאבק שיש בו גם הקבלה בין הפכים. לא רק הדמיון בין הישראלי והפלסטיני, אלא גם הדמיון בין הכוחות שלכאורה נלחמים בסרט: הלאומי והאישי, המסורת ואהבה. בסופו של דבר מדובר במסעות משלימים להבנת היופי במה שאבד, עם או בלי יכולת להיאבק עליו.

הגיבור הוא חסן (איהאב סלאמי) נהג פלסטיני בחברת מוניות דמויית אובר בברלין. בערך 90 אחוז מהסרט מתרחש בתוך הרכב שלו, או המראות הנשקפים מהרכב, באופן המזכיר ומתכתב עם סרטים כגון "10" של עבאס קיארוסטמי, סדרה של אפיזודות הרוקמות סיפור. בראשונה, הוא פוגש את אמיר (עידו טאקו), צעיר ישראלי שלא מתבייש גם לספר לפלסטיני על המוצא שלו וגם להתנשק עם בחור גרמני במושב האחורי. באפיזודה השנייה, חסן מנסה לתקשר עם בתו שחייה עם קרוב משפחה, ונמצאת במערכת יחסים רומנטית שהוא ואשתו ככל הנראה לא מאשרים.

כותרת הסרט היא שאלה על היעד של חסן עצמו. הרי באפליקציה, היעד של מזמין הנסיעה ידוע עבורו מראש. על פניו הוא מצא את המקום בו יהיה בהמשך חייו, הן בסביבת מגורים והן מבחינה רומנטית ומשפחתית. אבל יש עוד פרטים לא פתורים מעברו. את רובם, אולי את כולם, הוא כבר לא יכול לתקן. אבל אולי להבין יותר טוב ואז לנסוע לעבר יעד כלשהו.

מכנס לא מקצין בצמצום כמו קיארוסטמי למשל. הוא כן יוצא בסופו של דבר מן הרכב וכן מכניס מלודרמה יותר טיפוסית לסרט, או משתמש במוזיקה יפה באופן שלפרקים מסביר יותר מדי את הרגשות. ניתן לתאר את זה כשילוב בין הקולנוע האירני האמנותי והמינימליסטי לבין הסרט הערבי המלודרמטי, שני "אויבים" של ישראל לכאורה שצדדים שונים בקולנוע המקומי אימצו כאהבה וכמקור השראה. 

בכמה מן הרגעים הטובים יותר בסרט, הוא מצליח לייצר קומפוזיציות מעניינות המספרות הסיפור ומעבירות יחסי כוחות בתוך המונית עצמה. אם כי בסופו של דבר הרגעים היותר מוצלחים הם אלו בהם המצלמה פשוט מתמקדת בפנים של סלאמי, בלי שהוא אומר או עושה הרבה. הוא מצליח להביע כמות גדולה של רגש עצור ורצון לפעול במינימום אמצעים, דבר הכרחי גם על מנת להקנות מימד של אמינות לסרט שכאמור נע קרוב מאוד לדברים הפוגעים בתחושה הטבעית, למשל שימוש בקלישאות ובסמלי. זו בחירה שכאמור יש לה גם יתרונות ויש בה משהו מכוון, אך בחלק מן המקרים היא גם מגבלה המרדדת את הסרט. בנוסף, פיתוח דמויות המשנה, כולל דמותו של אמיר, נעשה בעיקר ברמזים והם לא תמיד נותנים תמונה רחבה או מגובשות מספיק.

הרבה מוטל על כתפיו של סלאמי וקשה שלא להתאהב בדמות של חסן. דבר שאולי יהיה בעיה עבור חלק מן הצופים הישראליים, בין היתר כי חסן אומר שעבורו, לחבב ישראלי זה דבר בעייתי. אך כפי שרשמתי בפתיחה, בסופו של דבר העיסוק במפגש בין ישראלי ופלסטיני היא רק החזית בסרט שהוא מסע פנימי, לעבר הרגשות שלפעמים נרמסים בידי השייכות למשפחה, מסורת ועם. או היכולת של בני אדם לאהוב לתקשר שנרמסת בידי הפוליטיקה. אך זו כמובן רק אשליה: בסופו של דבר, הסיפור הוא תמיד גם ובעיקר הסכסוך. גם אם אנו מכירים בכך שיש רגעים לא פחות עוצמתיים וכי יש דמיון וכמיהות משותפות יותר מאשר הבדלים בין הצדדים.

פיורד
Fjord

סרט שזוכה בדקל הזהב הופך אוטומטית לאחד מן הסרטים המדוברים והמצופים של השנה. אבל ייתכן שהבמאי כריסטיאן מונג'יו לא ממש צריך את זה, שכן רוב הקהל שעוקב אחר פסטיבל קאן כנראה נוהר לסרטיו של הבמאי הרומני המוכר ביותר בכל מקרה. שני הגורמים הללו גרמו לכך כי אין זה פלא שכל הכרטיסים להקרנות של הסרט בפסטיבל אזלו פחות או יותר לפני תחילת המכירה. ייתכן שכאשר הסרט ייצא להקרנות מסחריות, הוא אולי יזכה לקהל נוסף, שכן הבמאי עובד לראשונה עם כוכבי קולנוע בינלאומיים דוגמת סבסטיאן סטן ורנאטה ריינסב ומצלם לראשונה מחוץ ממולדתו.

הסרט מתרחש בנורווגיה אך עדיין רחוק מאוד מהוליווד ועדיין כולל לא מעט עיסוק ברומניה וגם את השפה הרומנית, לצד נורווגית ואנגלית בכמות שלא אופתע לגלות אם היא במקרה קצת פחות מחמישים אחוז לצרכי אוסקר. גם השחקן הרומני הגדול אדריאן טיטאני ("בגרות" של מונגו), מופיע בסרט בתפקיד קטן אך מהותי. בעצם, כל פרט קטן שמופיע ברקע בסרט זה הינו מהותי. ניתן לציין כי סטן עצמו הוא יליד רומניה והוא משחק באופן נדיר בשפת אמו. הוא נראה בסרט כמו אדם אחר ומספק תצוגת משחק טובה מאוד בסרט עשיר בשחקנים נהדרים, כמובן שגם ריינסב היא אחת מהם.

"פיורד" הוא עבודה של מאסטר. בכך אין הכוונה להיותו נטול חולשות או פגמים, אבל השליטה של מונג'יו – בהעמדת בתוך הפרייים ובנייה של שורה ארוכה של דמויות נהדרות, דילמות מוסריות ופוליטיות, ותפניות בעלילה – היא מפעימה. לעתים דומה כי מה שהוא מסוגל לעשות בשולי הפריים, מבלי לוותר על החזית, היא משהו שמעטים יכולים. זה לא בהכרח הסרט הכי טוב שלו ואני כנראה אמקם אותו איפשהו באמצע הפילמוגרפיה, לו אעשה דירוג כעת, אבל זה בהחלט מפגן כוח נוסף. בעיקר זהו סרט שיעורר דיונים רבים, כולל לא מעט אנשים שלא יהללו את הסרט בגלל הנושאים בהם הוא עוסק והדרך שבא הוא מבצע זאת.

בניגוד לרוב הסרטים הפוליטיים שנוצרים, "פיורד" רחוק מלהיות הטפה למשוכנעים. הוא עושה את מלאכתו ותוקף את קהל היעד העיקרי שלו – השמאל הפרוגרסיבי. הוא מן הסתם שוזר גם חצי ביקורת כלפי הצד ההפוך, ומוליך להטלת ספק בכל מסקנה חד משמעית. כדרכו של מונג'יו, לצד ביקורת בולטת על המערכת באשר היא וסאטירה חדה, יש אצלו גם הומניזם והרבה אהבה לדמויות, כולל אלו המצויות בצדדים מתחרים של המתרס. 

העלילה מתחילה כאשר משפחה מרובת ילדים עוברת לחיות בישוב קטן בנורווגיה. האב, מיהאי, הוא רומני ומומחה לטכנולוגיה שבא לפתור בעיות בעיירה. האם ליזבט היא נורווגית ועבודת כאחות, עבודה אותה ביצעה בשירות הכנסייה במשימת התנדבות בה הכירה את בעלה. השניים הם נוצרים אוונגליסטים אדוקים ולא מסתירים זאת, כולל באופן בו הם מחנכים את הילדים שלהם, שמתחילים ללמוד בבית הספר המקומי. ויש להם הרבה ילדים: שני מתבגרים, שני ילדים בכיתות הנמוכות בבית הספר ותינוק שעודנו יונק.

העיירה מקבלת את המשפחה החדשה בזרועות פתוחות, גם אם התכנים הדתיים שלהם צורמים לחלק מן האנשים. כולל לאיש העיקרי בקבלת הפנים, מנהל בית הספר שהוא גם שכן. למנהל יש גם משפחה משלו, כולל אישה שתקבל תפקיד מהותי בחלק המסיים של הסיפור ונערה מתבגרת, שמתחברת מהר מאוד עם הילדים הגדולים במשפחה חדשה. זו קירבה ששני זוגות ההורים חוששים שהיא אולי השפעה שלילית למרות שהם עדיין חביבים ומכבדים בכל מפגש גלוי. עוד בבית של המנהל גר אביה הקשיש של אשתו, מרותק לכיסא גלגלים ומתאושש מאירוע רפואי קשה הדורש טיפול והשגחה.

נקודת המפנה מגיעה די מהר: חשש להתעללות פיזית בילדים במשפחה הדתית. השירות להגנת הילד הנורווגי נכנס לפעולה ומפריד בין הילדים להורים, במה שהוא רק תחילתה של סאגה רגשית, בירוקרטית, משפטית, וציבורית. כך מצטרפות עוד שפע דמויות שמשחקות בעלילה תפקיד מפתח. שני הכוכבים הם בהחלט השחקנים הראשיים, אבל יותר מכל סרט קודם של הבמאי, מדובר בהחלט בסרט אנסמבל. מסוג שמשחק היטב עם כמות המידע שהוא חושף ולא חושף, באופן שתמיד מותיר ספק לגבי מה באמת אירע בחלק מן האירועים. יש בסרט הרבה מאוד התנהלות לא נכונה או מוטלת בספק של כל הצדדים, אבל יש בו גם דאגה לילדים לצד התנגשות בין השקפות עולם. כל אחת מהן טוענת להיותה מקבלת כלפי האחר ופועלת לרווחת הכלל, אבל יש בדרכי הפעולה מקרים רבים של קיפוח, אי קבלת האחר ושמרנות. גם אם זו שמרנות בשם המאבק בשמרנות.

התלונות היחסיות כנגד הסרט הם שימוש בכמה מטאפורות די ישירות ובוטות, שקצת פועלת נגד החוכמה בהיבטים אחרים של התסריט. אבל לזכות הסרט, הבימוי והיחס בין החלקים השונים של הפריים הופך גם את הסמלים הנדושים למשהו שמרגיש חי, או לפחות מעניין. ויש גם את עניין הסיום, כאשר בסרט שני רצוף (אחרי RMN) מונג'יו מייצר סוג שיגרור ויכוחים, הפעם פחות לגבי מה התרחש (אם כי גם זו אפשרות) ויותר לגבי האם זו בחירה נכונה. מבלי להיכנס לפרטים, אני סבור כי הסיום סביר מבחינת סוג הכוונות אבל גם אחד מן המקומות הבודדים בהם הסרט פחות משויף. כך או אחרת, זוהי תלונה קטנה ליצירה מרשימה. כפי שאמרתי, יצירה של מאסטר, אחד מענקי הקולנוע במאה ה-21.

מכתבים צהובים
Yellow Letters

הבמאי אילקר צ'טאק (״חדר המורים״) הוא חלק מקבוצה לא קטנה של במאים ממוצא טורקי הפועלים בגרמניה כיום. סרט זה מדגיש הן את הזהות הטורקית שלו ואת העיסוק במתרחש במולדתו, והן את העובדה כי הסרט צולם בגרמניה. כותרות בסרט מחלקות אותו לחלקים ומכריזות כי ברלין מגלמת את אנקרה והמבורג מגלמת את איסטנבול. הסרט לא תמיד מנסה למחוק ולעתים אף מדגיש אתרים גרמניים מוכרים האמורים לדמות את טורקיה. שכן, סרט כזה המציג ביקורת על המשטר בטורקיה כנראה לא יכול להצטלם במדינה כיום (בניגוד ללפני שנים ספורות). בפועל, התחפושת הזו, שמובילה גם להברקות חזותיות ולרגעים בהם הארצות אכן נראות דומות יותר, קשורה גם למהלך של הסרט: הביקורת הפוליטית בהחלט שם, אבל ייתכן והיא גם תחפושת למקום בו הסרט הוא מעמיק יותר ובעל ניואנסים מורכבים יותר, עיסוק במשפחה וזוגיות.

תחילת הסרט מציג לנו זוג גיבורים ברקע הצלחה: דריה מככבת בתיאטרון הממלכתי באנקרה, בהצגה שכתב בעלה, עזיז, שהוא גם מרצה לתיאטרון באוניברסיטה. אמנם התמונה לא שלמה ונוכחות של המושל בהצגת הבכורה מטרידה מעט את את דריה, אבל הצעה לככב בטלוויזיה המצולמת באיסטנבול נראית לה כלא-רלוונטית. הזוג גם מגדל נערה בת 14 בשם אזגי, והיא בדיוק נכנסה לשלב בגיל ההתבגרות שכולל עימותים רבים עם הוריה.

המצב משתנה כאשר יום אחד מתרחשות בעיר הפגנות נגד המשטר ומלחמה בה מעורבת טורקיה (הסרט משתמש בהפגנות שצולמו ללא ספק בגרמניה, כולל הפגנה למען פלסטין אך עלילת הסיבה להפגנות שונה). עזיז עומד בפני כיתה כמעט ריקה ומעודד את הסטודנטים הנותרים ללכת גם הם לצפות בתיאטרון הפוליטי (ההפגנה) כסוג של לימוד. עוד באותו יום הוא מגלה דרך מכתב צהוב כי הוא מושהה, לכאורה בגלל עמדה שהעליבה את הנשיא בפוסט ישן ברשתות החברתיות. המהלך גם סוגר את התיאטרון הממלכתי בפני המשפחה.

דריה, עזיז ואזגי עוברים מאנקרה לאיסטנבול, שם הם נפגשים עם קרובי משפחה: אמו הליברלית יחסית של עזיז מארחת אותם ותומכת כלכלית, בעוד אחיה הדתי של דריה דרוש להם על מנת למכור קרקע משותפת. הוא גם מציע עזרה, אבל בדרכו. עזיז מוצא את עצמו עובד כנהג מונית ובשלב מסוים עולה הזדמנות עבורו לשוב אמנות, דרך חבירה לתיאטרון קטן של מכר מן העבר. דריה גם היא שבה לתיאטרון, אבל האופציה של עבודה מכניסה בטלוויזיה קיימת עבורה, עם רמיזה עבה כי עליה למחוק פוסטים שפרסמה ברשתות ובעיקר להפנות עורף לכיוון הפוליטי של בעלה. הוא עדיין עומד למשפט ונמצא בסכנת מעצר, בעודו כותב עבורה מחזה פוליטי שיכול להיות חריף יותר. היא נעה בין שיתוף פעולה עם הטקסט והגברת הפרובוקציה שבו, לבין ההתפשרות על עבודה מכניסה ונוחה.

מן הסתם, קל למצוא דרכים בהם כל זה דומה למצב בישראל, או שורה ארוכה של מדינות בעולם. כולל אלו שהן לכאורה ליברליות ותומכות באמנות גם כאשר היא מבקרת. אך כאמור, זה המקום בו הסרט ברור ולא בהכרח המקום שתופס את עיקר הנפח. היחסים בין בני הזוג טעונים גם בגלל העבודה, אבל לא רק. המתח עולה גם בגלל חוסר היכולת של כל אחד מהם לתקשר עם הבת, בצורה שונה בכל מקרה שמתרחש. גם העמדות של הבת לגבי חינוך והעולם המשתנה מייצרות עימות עם כל אחד מקרובי המשפחה.

"מכתבים צהובים" זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, מה שהופך אותו לאחד מן הסרטים המדוברים של השנה. גם אם לא ברמה של "פיורד". לפרקים הוא דידקטי באמירות שלו בשלל התחומים, אבל בחלקים אחרים הוא סוחף בעזרת השחקנים וההתרחשות שלו בו זמנית בגרמניה הפיזית, בטורקיה מדומיינת, ובטורקיה האמיתית, כמו גם בכל מדינה אחרת. זה נכון הן מבחינת הקשיים הפוליטיים, הן מבחינת קשיי היצירה והן מבחינת הקושי לחיות עם האנשים שאנו אוהבים. ויש גם רגעים על הקושי לחיות בכלל, אבל גם על חדוות החיים ואולי גם על היצירה כאופציה לסיפוק. או להבדיל, עבודה שיכולה לעזור.