אימה לנשמה, אפריל 2025: "קונטרול פריק", "אגודת הכשרונות המתים", Black Eyed Susan, Heart Eyes

גיהינום בחוץ, גיהינום בפנים. מזג האוויר מדגמן אסון אקלימי בגוונים של קיא אנמי, הבירה עולה באש, אבל לפחות אנחנו חיים בתקופה של נס. של סרטי אימה חביבים בכמויות לא סבירות, כמובן. על "האחות המכוערת" כתבתי סקירה שלמה בנפרד, כי הגיעה לה אחת, וכי רצינו להספיק להמליץ עליה פה בסריטה כל עוד היא זמינה על המסך הגדול. במקביל עלה לאקרנים "עד הזריחה", שאיננו סרט של לינקלייטר והאימה בו היא לא החשש שאית'ן הוק וג'ולי דלפי ייפרדו, אלא עיבוד למשחק וידאו אימה אהוב. שמעתי דברים מסקרנים, אבל טרם הספקתי להשלים.
במקביל, בעודי יושבת להקליד את המדור הזה, מרוצה שתפסתי את אחד הסרטים המדוברים בז'אנר שהגיע בלי שום הודעה מוקדמת או קידום לנטפליקס, ומתברר שסרט האימה החדש של כריסטופר לנדון ("מז"ל טוב" ושלל קומדיות אימה עם לב) מציג, גם הוא כמעט ללא קידום, ממש כאן בקולנוע בשם "דייט קטלני" (במקור Drop). מה שהופך את הדייט לקטלני הוא הודעות סחיטה שאישה מקבלת במהלכו עם הוראות, אה, קטלניות.
בחו"ל זמין אונליין גם "Death of a Unicorn" של אלקס שפמן בו פול ראד מגלם את האבא של ג'נה אורטגה ושניהם, בטעות, דורסים למוות חד קרן. זו קומדיית אימה של A24 שלא נראה שהצליחה יותר מדי, אבל היא נשמעת כמו רעיון מקורי ששווה לבדוק. עוד על אלו, בשאיפה, בפעם הבאה.

כמו שכתבתי, יש לנו די והותר סרטים סבירים החודש. כלומר, יש שתי קומדיות, סרט שלוקח את עצמו ברצינות תהומית והולך לאיבוד, ואחד שהמסר שלו מדכא באופן תהומי אפילו יותר, למקרה שתצחקו יותר מדי מהקומדיות.

אגודת הכשרונות המתים
Dead Talents Society

ֿ

בחיי, מה שווה האלגוריתם אם הוא לא יכול לשלוט בנו. מה לא עשיתי כדי להקל על זה של נטפליקס כדי לדעת על מה להמליץ עבורי: אני מוסיפה סרטי אימה לרשימה שלי גם אם ראיתי אותם כבר, אני אפילו מסמנת שאהבתי אותם מאוד. ובכל זאת, כשצץ בו חביב הקהל של פסטיבל האימה סיטג'ס, ועוד אי אלו פסטיבלי ז'אנר של השנה האחרונה, קומדיית האימה מטיוואן שביים ג'ון סו וכתב יחד עם צאי קון לין, הייתי צריכה לחפש אותו. די הרבה. ברמת הקלדת שתי מילים מלאות של השם כי עד אז הוא עדיין הציע לי את ״Dead poets society״.

גם הצפייה לקחה פעמיים כי הלילות מתארכים והסרט נמשך קרוב לשעתיים. אבל, הוא למעשה קצר יותר כי יש בו קריצה חביבה בסיום שלוקחת כמה דקות אחרי הקרדיטים. והוא נשען הרבה יותר אל הקומדיה מאשר אל האימה, בהיותו סיפור על מאחורי הקלעים של עולמן הזוהר מבחוץ אך רווי בעבודה קשה מבפנים של רוחות רפאים מקצועיות. כן כן, יש חיים אחרי המוות בסרט, אבל אלו נמשכים רק כל עוד זוכרים אותך היטב. ברגע שזכרונך מתחיל לדעוך, הנוכחות שלך עתידה להיעלם. אלא אם כן יש לך כשרון הפחדה יוצא דופן שישאיר אותך בתודעה. רצוי כשמתעדים אותך בווידאו. ואם את ויראלית באינטרנט, אז בכלל. 

הסרט מלווה מתה טרייה יחסית (ג'ינגל וונג) שמתחילה להיעלם, משהו שנראה כמו גליץ', תקלה טכנית, כי העניין הוא צפייה כמאששת הוויה. הפתרון היחיד עבורה – לנסות ולהשיג רישיון הפחדה רשמי וללכת לרדוף אנשים, בשאיפה להישאר בתודעה. הרישיון מגן עליך מהיעלמות, אבל הוא גם מחייב אותך לעבוד קשה ולהיות בתחרות מתמדת כי הרוחות הרודפות נמצאות תחת דירוג פופולריות והערכה על ידי ההנהלה החמדנית. מי שלא טובה מספיק, מאבדת את הרישיון. היות והיא חסרת כל כישרון הפחדה, המצב נראה אבוד, עד שחבוב עם שפם תמוה (צ'ן בולין) לוקח אותה תחת חסותו, ומכיר אותה לכוכבת הראשית של ההפחדות, קאת'י (סנדרין פינה). קאת'י התאבדה לפני כמה עשורים בגלל לב שבור, ומאז היא רודפת בכישרון מקריפ חדר מלון קבוע.
קבלו תיקון, היא כבר לא ה-כוכבת הראשית, יש דור חדש שמבין מה הצעירים אוהבים באינטרנט, וכוכבת חדשה שהייתה בת חסותה אבל לא הקשיבה להנחיותיה כבר גונבת את ההצגה. אם זה נשמע יותר כמו תככים ומזימות מאחורי עולם של כוכבי יוטיוב וטיקטוק, זו אכן התפאורה שבה מתנהל הסרט. אבל הלב של דמויותיו המתות קיים ופועם, וכל הייצוגים המטא-נרטיביים המודעים לעצמם מצליחים לשמור על שילוב נעים לצפייה של הומור וחיבה כלפי הדמויות.
הוא גם לא מתבייש מלהראות דמויות מתרסקות ולהשפריץ דם היטב כשצריך. בדרך הוא בונה מערכות יחסים, מבדר, קצבי, מודע לעצמו ומבקש לעודד אותנו החיים עם כמה תובנות מעולם המתים הרודפים והרדופים.

כמה הוא מפחיד: הוא מפחיד רק ברמת האימה הגופנית, רק ה-Gore, וכמובן שהוא מרפרר להמון תתי ז'אנרים כולל סרטים ספציפיים שיותר כיף מאשר מפחיד לזהות.
כמה הוא לנשמה: הוא נוגע ללב ומגוחך בו זמנית, וכאן מדובר במחמאה. הוא גם מצוי בקונפליקט בין מה שהוא רוצה להגיד לנו על ההרסנות שבשאיפה לרצות אחרים ולהצליח להיות מיוחדים והישגיים, ומצד שני כן מכיר בצורך הזה, גם אם בדרכים אחרות. יש בו עוד אמירות לגבי שעבוד לתחומים שונים וכסף שמניע את העולם ואת תעשיית הבידור כמובן, לא חסר. טוב שהכל מגיע במעטפת אנושית חמה של גופות מתות וקורעות מצחוק.

קונטרול פריק
Control Freak

שני דברים מהותיים לדעת על הסרט שכתב וביים שאל נגו: לפחות לא קראו לו "פריק קונטרול", ולמרות התמונה המבטיחה בפוסטר ובממשק של דיסני+, לגיבורה לא יוצאת נמלה מהעין. כן יש נמלים בסרט, הן כן מגיעות בפורמט מעורר ביעותים פה ושם, והיא כן בצרות צרורות בגללן ויותר בגלל משהו שהיא חושבת שנמצא בתוכה ומוציא את החיים שלה משליטה. אבל כמו התמונה, הסרט מלא בפוטנציאל שהוא לא תמיד מקיים.

במרכזו ואלרי (קלי מארי טרן, מסרטי "מלחמת הכוכבים" האחרונים) היא מה שנקרא באנגלית Motivational speaker ובעברית קואצ'רית, או ממש בעברית: מישהי שהפכה את סיפור החיים שלה, ואת איך שהתגברה על קשיים, לרב מכר מעורר השראה, סרטוני וידאו מעוררי השראה, וכעת יוצאת למסע הרצאות עולמי מעורר השראה. היא חיה עם בן הזוג שהוא גם עורך הווידאו שלה (מיילס רובינס, שאולי תזכרו מסרט אימה קטן, ביזארי ואהוב עליי בשם ״Daniel Isn't Real״) והוא מעיר, איך לא, שהיא חייבת להיות כל הזמן בשליטה על כל דבר. זה לא כל כך מסתדר עם העובדה שהיא מתחילה לסבול מגירוד כפייתי בנקודה מסוימת בראש. ברמה שפוגעת באיכות החיים שלה.

זה נשמע כמו מקרה קלאסי של "למה לא הלכת לרופא ואז גילית שזה בטח פסיכוסומטי בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלך וכמה טראומות לא פתורות שקשורות לאבא שלך והמוות של אמא שלך, ואז היית מקבלת הפנייה לטיפול נפשי שאת יכולה להרשות לעצמך כי התעשרת מהספר והווידאו ואולי הכל היה נחסך". וזה אכן מה שהסרט משדר. בזמן שהלחץ על ואלרי הולך וגובר כי היא רוצה לצאת למסע העולמי כשהיא במיטבה, שדים מהעבר בדמות כל מיני עניינים לא פתורים, שקשורים איכשהו לגירוד המחמיר שבא, משום מה, עם חזיונות על נמלים, לצד זכרונות רודפים על רגע משמעותי שקשור במים.

היא אכן כל כך עסוקה שהיא מתקשרת לרופא, אבל רק מדברת איתו בטלפון ומבקשת מרשם, נפלאות הקדמה הטכנולוגית שמאפשרת לנו כאלו דברים, ופשוט לא מגיעה לבדיקה. גם לא כשהגירוד הופך לפצע. גם לא כשהפצע מחמיר ולא עובר. גם לא כשהיא מחליטה שעדיף לה ללכת לצילומי תדמית עם כובע. ובכלל לא להוריד אותו אלא אם היא חייבת. גם לא כשיש לה סיוטים. גם לא כשהיא מרגישה שאין לה שליטה על הידיים שלה. גם לא כשמתברר לנו שהיא ובן הזוג שלה מנסים להביא ילד לעולם אבל היא לא כנה איתו עד הסוף לגבי הסיבות שבגללן לא הצליחו עד כה.

הסרט כן כולל סיפור מעניין, וכולם משחקים בסדר, אבל הכימיה בין ואלרי לבן הזוג שלה לא ממש עובדת, עוד לפני שהיא הולכת ונשאבת אל עבר הגירוד המטריף. והסרט חייב להיות מסוגל להישען גם על מערכת היחסים ביניהם ועל האהבה שלהם, כי ואלרי לא מוצגת כמישהי עם הרבה אנשים לסמוך עליהם, במשפחה או מחוצה לה. היא אדם די מבודד. כנהוג. זה חוסך בליהוק ובמאמצים בכתיבה. ועם הקושי להאמין שהם ממש אוהבים, או מה הם בעצם עושים יחד, נותנים לנו כמה נקודות של משברי אמון בין השניים שמספיקים בשביל לא לרצות שיהיו ביחד, לצד קצת בלגן. הסרט כולל את הגירוד, תעלומה משפחתית, משהו שקשור לוויאטנאם שם אביה נלחם, נמלים ועוד מרכיב על טבעי עתיק יומין אם זה לא היה מסורבל מספיק. הוא כולל יותר מדי אלמנטים, והם באים בסופו של דבר על חשבון החיבור שלנו לגיבורה ולבן הזוג שלה.

כמה הוא מפחיד: יש בו כמה סצנות סבירות, לא משהו שלא ראינו בעבר. יש גם עיצוב של דמות מבחילה כלשהי שדי משכנעת, רק באמת חבל שלא החליטו כאן במה להתמקד. נחילי נמלים מסויטים, דמות גדולה קצת אחרת, או משהו נוסף שפוספס.
כמה הוא לנשמה: גם בגזרה הזו הוא מנסה לעשות יותר מדי, ולקראת הסוף הולך לגמרי לאיבוד. הוא מתעקש לתת מסר מסוים, ואחד שדווקא אפשר ונהדר להזדהות איתו לגבי מאבק, המחיר של הדחקה מול הנכחה של שדים פנימיים והתהייה על קנקנם והמקור שלהם בתוכנו ומה נוכל לעשות עם עצם העובדה שהם קיימים בנו. אבל הדרך לדבר עליו מפוזרת כמו נחיל נמלים שמצא פירורים של עוגיות חמאה ולא יודע איזה ביס להרים קודם.

לבבות בעיניים
Heart Eyes

שמעתי אנשים שסלדו מקומדיית האימה הרומנטית שביים ג'וש רובן ("Scare Me" המשובח, ו-"Werewolves Within" הבלתי ניתן לצליחה) לפי תסריט של כריסטופר לנדון, מייקל קנדי ופיליפ מרפי. יש שטענו שמדובר בסרט שלוקח את המובן מאליו בשני הז'אנרים ומערבב אותם. ובכן, זו לא יצירת מופת גדולה, אלא סרט שמצהיר באופן מאוד ברור על הכוונות שלו, ומקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח: קומדיה רומנטית שצוחקת קצת על קומדיות רומנטיות אחרות, רק כדי שהגיבורים שלה יהיו מודעים לעצמם ואז ישחררו את הסרקזם לטובת הרומנטיקה. ובאותה נשימה, אימה קומית שמציגה כמה רציחות מבחילות ומקוריות, אי אלו הבהלות שמקפיצות קצת ומצחיקות יותר, ושומרת על מתח קל לגבי מי הרוצח הסדרתי המסתורי. כל שנה הוא מכה בעיר אחרת בארצות הברית ורוצח אנשים שעושים את הדבר הכי בלתי נסבל שקיים: יוצאים לדייט רומנטי בוולנטיינז דיי. בסך הכל, סנטימנט שאפשר להזדהות איתו.

סצנת הפתיחה היא סרט קצר, מצחיק ודוחה בפני עצמו. לא רק בגלל הדם והיצירתיות אלא בגלל הקריצה שלו על הדימוי שהוא הצעות נישואים. אחריה, הפעם על הכוונת של הרוצח אשת שיווק שבדיוק עשתה טעות דרמטית במקום העבודה שלה. הסיבה: יש לה חוש הומור אפל וציני מדי כדי להרים קמפיינים מוצלחים ליום הזה. אלי (אוליביה הולט) בטוחה שהיא הולכת להיות מפוטרת, וכל מה שחסר לה זה רוצח סדרתי עם לבבות. אבל מה היא, הרווקה, קשורה אליו בכלל? טוב ששאלתם. בואו נאמר שהיא מוצאת את עצמה עם ג'יי, איש שיווק כריזמטי (מייסון גודינג) וברור שאם יש שני אנשים שנראים די טוב ביחד ביום הזה – הם חייבים להיות בדייט. שום סיכוי שהם פה בענייני עבודה, אותה עבודה שהיא בטוחה שהיא הולכת לאבד, ולא מאוימת בכלל מהבחור החדש עם הניסיון המדהים שהרגע הגיע למשרד.

בזמן שתתהו אם זה סיפור פתיחה מספיק חזק בשביל לפתח רומן סוער ומלא בירידות ועליות, לא תספיקו לפקפק בו – כי הרוצח יגיע וינסה לכרות איברים, או לנעוץ דברים באיברים, או לרוצץ איברים, או להשתמש בקרוסלה גדולה בפארק כדי להכות באיברים, ובכלל לעשות כל מיני דברים עם איברים. וכך, השילוב הז'אנרי עובד לטובת הקצב, העלילה וגם לטובת האיזון בין הומור לאלימות מאיימת שהולכת ומתגברת, וגם כוללת כמה טוויסטים פה ושם, אם כי הם לא מסעירים במיוחד.

יש כמה בדיחות נמוכות שקשורות למיניות, אבל מאחת מהן, שעירבה היתקלות עם הרוצח ודילדו מעופף, אני מודה שצחקתי בקול. יש גם כמה דמויות משנה כולל חברה טובה שנמצאת שם בשביל לעזור לספר חלקים ממונולוג פנימי בנוהל, והשוטרים שמנהלים את החקירה, שהיו יכולים להיות יותר מצחיקים בעצמם או לקבל נתח יותר גדול מהסיפור. וכן, ג'יי נחמד באופן דורש סטירה, אבל בסך הכל, מדובר בתמהיל מדויק ומבדר, בטח אם חגי אהבה שיווקיים עושים לך קצת בחילה, אבל הרגש עצמו די בסדר.

כמה הוא מפחיד: יש כמה רגעים מקפיצים, ואם הרבה דם מפחיד אתכם, או אם רומנטיקה מבהילה אתכן, ראו הוזהרתם.
כמה הוא לנשמה: הוא נופל לקלישאות של מה נחשב אידיאלי ומה הציפיות שלנו מבני המין השני במערכות יחסים הטרונורמטיביות. אבל ביחס לסרט שמבקש להיות בעד זוגיות ואהבה רומנטית בלי לצאת שמרני מדי, הוא די מבדר, ולא מעיק, ולא מייצר גיבורה שלגמרי חייבת שהגבר שלצידה יציל אותה או את הקריירה שלה. אפילו אם יש כמה רגעים שבהם הוא קצת עושה את זה, נשמרת מידה מסוימת של הדדיות. ולצד של הקומדיה הרומנטית שבו, זה די הרבה.

הפנס של סוזן
Black Eyed Susan

אני לא רוצה לספר יותר מדי על סרט הביכורים של סקוטר מקרי שכתב וביים, כי מדובר ביצירה שעוברת כעצמאית לפחות מבחינת ההפקה. גם במקומות שבהם היא עוברת קצת מגושמת, גם בתסריט, במשחק ובדיאלוגים. אבל הסרט מגיע עם נושא שסקרן אותי לאו דווקא בגלל המקוריות היחסית שלו, אלא יותר בגלל הכיוון שהוא החליט לקחת אותו, כמה רחוק הוא מנסה ללכת, ומה הוא רוצה להגיד לנו בדרך. הוא מתהלך על קו דק בין סיפור שמעורר אי נוחות ומתח, גבולי מבחינת עד כמה הוא סרט אימה ועד כמה הוא פשוט קודר, לבין החשש ליפול לכיוון של סרט נצלני, שבו יש לנו גיבור בשם דרק (דמיאן מאפי) שכל כך חייב עבודה שהוא גר במכונית שלו ומחפש אוכל בפחים, ולכן מסכים להצעה מחבר ותיק.

ההצעה מפתה: לבוא לעבוד כמישהו שמנסה את מודל הבינה המלאכותית החדש שהוא מפתח. בסך הכל להיות בקשר עם ״סוזן״, ולשתף חוויות ולראות איך היא לומדת אותו ומה הוא חושב על היחסים המתפתחים. המלכוד: סוזן (איבון אמילי ת'אלקר, המזדהה כנון בינארי.ת, עם תפקיד ראשון ככל הנראה, ומרשים למדיי בהתחשב בכך ובכמה חשיפה נדרשה כאן) היא בובת מין ריאליסטית שמדברת, מגיבה וזזה כמו אישה אמיתית, למעט העובדה שהיא לא ממש יכולה לקום ולעמוד על הרגליים. היא מיועדת לספק ואף לעודד גם צרכים ודחפים אלימים יותר, בין אם חשקה נפשו של המשלם עבורה ביחסי בדס״מ מכבדים, או שהוא פשוט אלים ומתעלל ומעדיף להוציא את זה על בובה. כל עוד היא בוכה, קצת מדממת ואפילו מקבלת פנס בעין (מכאן הכינוי שלה בשם הסרט שהוא גם שם של פרח), ועדיין אוהבת אותו. אה, וקודמו של דרק בתפקיד התאבד, ככה פתאום. משום מקום. נשמע מעולה, מתי אפשר להתחיל, בטח שהוא ישמח לעבור לגור איתה בבית קיט מבודד כאילו היו זוג אמיתי, נשמע כיף.

זו נקודת המוצא שלנו, והסרט מתמקד במה שסוזן ודרק עושים בזמן שלהם יחד. לאו דווקא סקס, שכולל הרבה בחינה עצמית שלו לגבי האם יש בו דחפים אלימים, אבל גם מה היחס שלו אל מי שעוברת כאמיתית כל כך, עם רגשות ותחושות, וכל כך לא לבושה. כל הזמן. וזה מקור העניין אבל גם המתח שהסרט מנסה להחזיק. על המסך יש לנו גבר שנמצא כל הזמן בשליטה על הסיטואציה, או לפחות זה מה שהתרגלנו לחשוב, מול בובה שהיא פונקציה של אישה, עד כדי כך מוחפצת שאפילו לא טורחים להלביש אותה. בתוך הדינמיקה ביניהם, שכן אפשר היה לפתח יותר עד שהסרט מגיע לספק לנו תשובות, שמובילות אותו אל שיא מדכא וסיום מצמרר משהו, קורה מהלך מעניין עם הדמות של דרק. בגלל שמשלמים לו להיות שם, והוא בעצם בעבודה כל הזמן, הסרט מציג, לאו דווקא בסלחנות אבל בתשומת לב, את דרק שלא באמת חופשי כשהוא מנסה להיות הגבר שהבוס שלו רוצה שהוא יהיה עם סוזן. זו לא הענקת מחילה לגברים מכים או מתעללים או סתם כאלו שלא מכירים ברעיון שנשים הן בני אדם. אבל זו התבוננות רלוונטית וכנה, ומעניין היה לו הסרט היה מתעכב עליה יותר.

כמה הוא מפחיד: הוא לא בדיוק מפחיד, למעט סצנה אחת או שתיים שמעוררות אי נעימות באופן קיצוני. כן כדאי לשים לב אם הרבה עירום נשי בהקשרים הנצלניים שתיארתי ואלימות יבואו לא בטוב.
כמה הוא לנשמה: הוא מוריד גם לנו סטירה עם המסר שלו בסיום. ואי אפשר להתחמק או לשמוח בו, וגם קשה להתווכח איתו. החלקים המעניינים הם אלו שבוחנים את יחסי הכוח בין השניים, ובעיקר את התהליך שעובר על דרק ואת הבחינה העצמית שציינתי, גם אם היא מעט מגושמת ולא מפותחת עד הסוף.