״הצילו״ (Send Help), סקירה

השם העברי המעט הגנרי של הסרט "הצילו" (Send Help) עלול להטעות. לא מדובר בגרסה חדשה לסרט בכיכובים של הביטלס, אלא בסרט חדש של הבמאי סם ריימי, שזה דבר שונה מאוד. אם כי בדומה לביטלס, סרטים של ריימי תמיד מעלים חיוך מסוים על הפרצוף, בעיקר כאשר הוא מתעסק עם סיפורים מקוריים ולא עם עיבודים לקומיקס. החיוך נובע מכך שפחות או יותר בכל סרטיו, במידה משתנה, ריימי משתמש בחוש הומור שנון (זה גם מזכיר את הביטלס) ולא מחייב, לצד עשייה משויפת שחוגגת את הסגנון הקולנועי. יש לציין כי ההומור הזה משולב בסרטי ז'אנר, ולרוב הז'אנר השלט אצלו הוא אימה במידה מסוימת. זה המצב גם בסרט הנוכחי. גם אם רוב הזמן הוא נראה כמו קומדיה, "הצילו" מגיע בסוף לרגעים המפחידים ולמקומות בהם אנו חוזים בהרבה דם על המסך ובשלל דרכים, מבלי שמינון ההומור יורד. סוג של חזרה של ריימי לסגנון הישן שהקנה לו את שמו, בז'אנר בו הוא לא נגע בקולנוע כבר די הרבה זמן, מאז "קחי אותי לגיהנום" בשנת 2009.

"הצילו" לא נשען רק על מהלכים של  סרטי אימה. הוא בהחלט מתחיל כקומדיה במקום העבודה ורוב הזמן הוא מתרחש על אי בודד, שזה תת-ז'אנר מסוג אחר בו אגע בהמשך. בפתיחה מוצגת דמותה של לינדה (רייצ'ל מקאדמס), עובדת יעילה למדי בחברת ייעוץ. היא כנראה מאוד טובה בעבודה שלה כי הנשיא הקודם של החברה עמד למנות אותה לסגנית, אבל הוא נפטר. בנו, ברדלי (דילן או'בריאן), ממנה גבר שהוא במקרה חבר שלו מהלימודים וגם מי שנוהג לקחת קרדיט על העבודה שלינדה עושה.

בכלל, ברדלי ורוב העובדים לא מחבבים את לינדה, כי ההבנה שיש לה באסטרטגיה וכלכלה לא מלווה באינטילגנציה רגשית גבוהה. שלא לומר, ההפך הוא הנכון – כל אינטרקציה שלה עם החברים לעבודה כוללת טעות בשיקול הדעת וקריאת המצב, מה שמוביל למבוכה עבורה, באופן עמו מאוד הזדהיתי. כבר בחלק זה, הריאליסטי לכאורה בסרט, ריימי מפגין את סגנון הבימוי שלו ולא מתבייש להשתמש בצילומי תקריב קיצוניים או חיתוכים בעריכה השוברים את השגרה, מכניסים אותנו למצב הרוח של הדמויות. מחוץ לעבודה, ללינדה יש תוכי מחמד ותחביב שמתגלה כיעיל: צפייה בתכנית "הישרדות", שאיכשהו לא מצאה לה מקום בתור מתמודדת.

זו דרך די ישירה להסביר את הכישורים שהיא מפגינה בחלק העיקרי בעלילה. בשלב זה לינדה מצורפת לנסיעה של בכירי החברה לבנגקוק על מנת שתוכל להוכיח את עצמה, אולם בפועל הם יותר צוחקים עליה מאשר נותנים לה צ'אנס. לקראת הנחיתה, המטוס מתרסק בסצנה שאני לא יודע אם היא אמינה במיוחד, אבל היא המקום הראשון בסרט בו יש אימה מדממת מהולה בהומור, כפי שריימי מיטיב לעשות. בשביל הרגעים הבאים יהיה צריך להמתין לא מעט זמן. תוצאת ההתרסקות של המטוס הפרטי היא שכמה בכירים מן החברה בקרקעית הים בעוד לינדה וברדלי הם שורדים יחידים על אי בודד. היא במצב טוב ממנו פיזית ובטח במצב טוב ממנו מבחינת היכולת לשרוד בשטח, מה שמשנה את יחסי הכוחות ביניהם.

סרטי אי בודד מתחלקים בעיניי לשני סוגי סיפורים: סיפורים על הישרדות בטבע וסיפורים שהם מטאפורה להנתהגות האנושית ולחוסר השיוון שבחברה קפיטליסטית, עם בנייה של מעמדות ומאבקי כוח בתוך האי, גם בקבוצה קטנה של ניצולים. יותר מכל, הסרט הזכיר לי את יצירת המופת של לינה וורטמולר "סחף חושים" משנת 1974,  סרט בו אישה עשירה ופועל בו היא התעללה נקלעים לאי בודד ושם הוא הופך לחזק ומתחיל לשלוט בה. "הצילו", לא קרוב לסרט ההוא במידת התעוזה או בעיסוק בדינמיקות מורכבות של שליטה, אבל הוא גם לא קרוב לרמה הנמוכה של הרימייק של גאי ריצ׳י לאותו סרט.
יש כמובן גם מקורות השראה אחרים, חלקים מתרחשים עם אי בודד ברובם או בחלקם, דוגמת סרט זוכה פרסים מלפני שנים ספורות שאני לא אציין כי זה ספק ספוילר לגביו, כי רק השליש האחרון שלו הוא באי בודד. אבל מי שיודע על מה אני מדבר יכול להקליק על הקישור לסקירה כדי לוודא, ואף ימצא לדעתי כמה שוטים דומים עד זהים. הסרט מתכתב גם עם סיפורים אחרים על מגדר ומערכת היחסים שיכולה להתפתח בין שני אנשים, שיתוף פעולה רומנטי, או שליטה ואכזריות. הרבדים הללו לא תמיד סותרים.

הסרט משחק על המתח הזה, אבל הוא לא תמיד עושה זאת היטב. בניגוד לרוב סרטיו, ריימי לא מקבל קרדיט לתסריט ומי שכתבו את הסרט הם מארק סוויפט ודמיאן שאנון, זוג כותבים שלפני סרט זה כתבו את ״פרדי נגד ג'ייסון״, המשיכו עם ג'ייסון לחידוש של "יום שישי ה-13", משנת 2009 ואז פנו במפתיע לסרט של ״משמר המפרץ״. משמע יש להם רקע מסוים באימה וגם בהומור מודע לעצמו, אם כי יש להם פחות רקע בסרטים טובים. מן הרגע שהסרט הנוכחי שכתבו מגיע לאי, חוסר הברק בתסריט מתחיל להיות ניכר. גם אם לכל פרט וסצנה יש משמעות בסופו של דבר, אמצע הסרט מרגיש ארוך מדי והמהפכים בדינמיקה בין הגיבורים לא מגוונים מספיק, ואולי לא תמיד נחוצים. המצב העיקרי נותר ברור: הוא סובל על האי אבל חייב לה את חייו, עבורה להינצל זה לא בהכרח בראש סדר העדיפויות כי היא מצאה סביבה בה היא זו שמתמצאת, ולפתע גם האינטליגנציה הרגשית שלה עולה יחד עם הביטחון.

יותר מזה לא אחשוף, רק אציין כי המערכה האחרונה היא זו שמצדיקה את הצפייה. יש בה רגעים אפקטיביים של אימה מסוגים שונים, הפתעות קומיות ומקום גם לשחקנים לזרוח. ושני הראשיים הם נכס עבור הסרט לכל אורכו: או'בריאן מגלם דמות די קלישאית, אבל הוא מבין שזו המטלה שלו והוא נהנה מכך, ובעיקר מבין כי גם בסצנות בהן הוא במרכז, הוא בעיקר שחקן תומך בדואט הקולנועי הזה. מקאדמס היא שחקנית שמסוגלת לעשות מגוון רחב של דברים והסרט הזה מאפשר את רובם – היא דרמטית, היא משפילה את עצמה, היא משדרת עוצמה, היא סקסית והיא מצחיקה. ריימי הוא במאי שיכול לשדרג תסריט בינוני ומקאדמס, שדי התבזבזה בסרטו הקודם "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", גם מתאימה לסגנון שלו וגם משדרגת סרטים בינוניים לא פחות ממנו. אז "הצילו" הוא לא סרט מבריק, אבל יש מי שמצילה אותו והופכת אותו לסרט מרענן ומהנה מאוד.