יחידת משטרה 1.9.9.5 "קופיקאט" 

"בהיתם בנו כל היום, הגיעה השעה שנסתכל עליכם קצת, יש פה כמה חמודים…", ככה מכניסה דוקטור הלן האדסון (סיגורני וויבר) הערה פמיניסטית מודעת לעצמה לנו ולקהל בהרצאה שלה. היא נראית בטוחה בעצמה, עם חליפת חצאית אדומה, ג'קט וכריות כתפיים של 1995 שעוד נמצאות בקשר חברי עם שנות ה-80. הדוקטור מסבירה לקהל המרותק, על רקע מונטאז' ממקרן ההרצאה המתוחכם, שעובד יותר טוב מכל מקרן בכל אולם אוניברסיטה אי פעם, את הגיל הממוצע והחזות של רבים מהרוצחים הסדרתיים בארצות הברית. הם בדרך כלל בגילי 20-30 המאוחרות, גברים, לבנים, לא מעוררי בעתה או תשומת לב מיוחדת, חלקם הגדול מחזיק היטב בעבודות וחזות נורמטיבית, מנומסים, אולי עוברים כחמודים. המקרן המרהיב בתפקודו משלב תמונות של הבחורים בקהל ושל רוצחים שנתפסו. החיוכים בקהל הופכים ממשועשעים למתוחים, כשהדוקטור משחררת אותנו במילים "שבו, בחורים, אתם עושים אותי עצבנית".

זו הפתיחה של "קופיקאט" (Copycat) שביים הבריטי ג'ון אמיאל, במאי שזכה להכרה במולדתו ועבר לביים סרטים גם בארה"ב אחרי שביים פרקים לטלוויזיה ליצירת המופת "הבלש המזמר" מ-1986. את התסריט כתבה אן בידרמן שכתבה גם לסדרה  NYPD Blue עליה זכתה באמי. שנה אחרי "קופיקאט" יצא "פחד ראשוני" לו גם כתבה את התסריט, ובהמשך היא תיצור את הסדרה "ריי דונובן". על התסריט כאן היא עבדה עם דיוויד מדסן, ובהמשך היו שכתובים של פרנק דרבונט ("חומות של תקווה", "גרין מייל").
המידע הזה מספר שיש לנו כאן יוצרים שיודעים לעבוד, שמטפלים בסרט משטרה ומתח מלהיב מחד, ומאתגר מאידך – בגלל שהוא עוסק בטראומה ואחת הגיבורות שלו, בגילומה של וויבר (אחרי תהילת שלושה מתוך ארבעת סרטי "הנוסע השמיני" בהם כיכבה), בקושי מתפקדת או מסוגלת לצאת מהבית. היא דמות שבורה באופן אינהרנטי, וזו בחירה מעניינת, אבל גם כזו שיכולה להרחיק אותנו מהזדהות או מאמון בתחושת המסוגלות שלה. זה לא כל כך נעים לראות גיבורה כל כך מוגבלת ולכודה בתוך הטראומה שלה. גם בגלל הקושי שלה על המסך, וגם בגלל מה שהחולשה שלה מייצגת ואומרת לנו על מצב הדברים ויחסי הכוח בעולם המתקדם לכאורה. 

הסרט בונה לנו בפתיחה את דוקטור האדסון כמישהי בעלת סמכות, כזו שהכריזמה והבטחון שלה מגיעים עד השורות האחרונות באולם הדחוס במאזינים קשובים. אבל באותן דקות הוא גם מפרק את הבטחון שלה ושלנו לחתיכות, עם פחדים שמגיחים ומשבשים את היציבות המנטלית שלה, עוד לפני שמתרחש אירוע שגורם לה לטראומה שלא תאפשר לה לצאת מהבית במשך רוב הסרט. האדסון בהרצאה מלווה בשני שוטרים באשר תלך, והיא מדמיינת שאדם שסייעה להכניס לכלא, רוצח בדיוק מהפרופיל אותו תיארה הרגע, רק לא חמוד, בשם דריל (הארי קוניק ג'וניור, שהוא גם נגן וזמר ג'אז מצליח במציאות), יושב באולם ומאיים לחסל אותה. באופן נוח, הוא אכן בורח ומנסה לחסל אותה בשירותים רגעים ספורים לאחר מכן. הוא מתחבא בתא שירותים והשוטרים הכושלים התפצלו בדיוק, ומכיוון שאף אחד מהם לא שם לב  שהוא שם כי הוא נועל נעלי עקב בתוך התא. האדסון שורדת, אבל האירוע מספיק כדי שמעל שנה לאחר מכן היא עדיין סובלת מאגרופוביה (לא מסוגלת לצאת החוצה), ומתרועעת בעיקר עם העוזר הגיי שלה, שותה, ומשוטטת בגרסה הקולנועית של 1995 לחדרי צ'אט וקבוצות תמיכה וירטואליות. 

מה שמוציא אותה מהקיפאון הוא סדרת רציחות חדשה שהיא רואה בחדשות. אלו גורמות לה להתנהג כמו מטרידנית מביכה משהו, ולהתקשר עשרות פעמים לתחנת המשטרה ולמסור ניתוחים של המצב להערכתה. ככל הנראה מבלי להזדהות או להצביע על הניסיון שלה, כי הדוקטור שלנו שסועה. היא רוצה לפעול, אבל משותקת מפחד. היא רוצה לחזור לעניינים ובעיקר לעזור לעצור את הרצח הבא, אבל היא גם יודעת שאם באמת תעבוד עם המשטרה, החוויות שלה יציפו אותה. וויבר היא שחקנית שיודעת לתפוס מסך, היא יודעת להחזיק סרטים שלמים על כתפיה בחללים קלסטרופוביים, אבל כאן עושים לדמות של האדסון מהלך הפוך כמעט מזה של ריפלי בסרטי "הנוסע השמיני". שם מדובר במישהי עם כישורי הישרדות מלכתחילה, שמתעשתת מאוד מהר בכל פעם והופכת לכוח שלא ניתן לזלזל בו גם מול האורגניזם המושלם. פה יש לנו מישהי שהייתה "אישה חזקה", והסרט מתמקד בה בנקודת השפל שלה. היא צריכה להתגבר על הטראומה המשתקת שלה עצמה, כדי להצליח להתמודד עם הרוצח הסדרתי שאורב שם בחוץ, וכנראה קרוב אליה ספציפית יותר ממה שהיא הייתה רוצה להאמין. 

כדי שכל הסרט לא יהיה חקירה עצמאית של אישה תחת השפעה, מצוותים לה את חוקרי המשטרה המתפקדים כמו שצריך רובן (דרמוט מלרוני) ואמ ג'יי (הולי האנטר). אמ ג'יי היא החוקרת המובילה, ובזמן שיש מתח נעים בינה לבין רובן, היא לא נותנת ליחסים הכן או לא קיימים ביניהם להפריע לה לעסוק בעיקר. היא גם שקולה יותר ממנו כשזה נוגע לשימוש בכלי נשק, ובכלל, היא התגלמות של "בחורה מגניבה" – חוקרת שאוכלת המבורגרים ועובדת מאוחר כמו הבנים, מדברת בשפה שלהם, מתלבשת כמותם ומוכיחה שוב ושוב שהיא חכמה יותר מהם, כשאחד מהם הוא המפקד שלה, אחד האקס שלה, ואחד הפוטנציאל הרומנטי הבא שלה. בקיצור, פמיניזם גרסת 1995. כשרובן והיא מסיימים ללגלג על האדסון והטלפונים המוזרים שלה לתחנה, ואז לצחוק על כך שהיא חוטפת התקף חרדה כשהם באים לבקר בלי להודיע ומטיחים בפניה תמונות מזירות הרצח, השלושה הופכים לצוות. לשוטרים אין ברירה כי אין עוד מישהי שמכירה רוצחים סדרתיים כמו האדסון. לדוקטור אין ברירה כי היא מזהה שיש כאן דפוס מטריד והיא לא מסוגלת לשתוק. העיסוק בחקירה עבורה הוא כמו חיטוט בפצע בתקווה שתצליח לנקז את הזיהום, כי הרציחות השונות מזכירות לה מקרים ידועים. מדובר ברוצח חקיין, להלן שם הסרט, ששואב סיפוק לא רק מהרציחות המאורגנות היטב שלו, אלא מהמחוות שהוא עושה לרוצחים סדרתיים ידועים. 

בהדרגה מציגים לנו קשר אפשרי בין הרוצח החדש לבין הרוצח שהאדסון עזרה לכלוא, אותו יצור שכמעט רצח אותה בתחילת הסרט. הדברים הולכים וסוגרים עליה כשמתברר שבזמן שהיא חשבה שהיא כנראה משתגעת, מתברר שמישהו נכנס אליה לדירה ונגע לה בדברים, שולח לה גם מסרים מחרידים דרך הדבר החדש הזה שנקרא אינטרנט, ושהיא מעורבת ובסכנה יותר ממה שהיא חשבה בהתחלה. החיבור בין סיפורי רציחות ידועים מהעבר, בין הרוצח "שלה", לבין הרוצח החדש אותו חושפים בפנינו הרבה לפני שהיא והחוקרים מגלים את זהותו (וויליאם מקנמרה) בונה עולם שאכן עושה חשק לא לצאת מהבית, אם את אישה. ובעיקר אם את אישה שמנסה להיות משהו שהוא לא רק עניין רומנטי או בשר לצריכה על ידי גברים. אלא שבמקרה של האדסון, גם הבית כבר אינו בטוח, והיא שוב זוכה לשוטרים הגרועים ביותר בעולם שישמרו עליה, כאלו שקל להפליא להסיח את דעתם מפתח דלתה, למשל עם אזעקה של מכונית רנדומלית, כדי לפנות דרך לרוצח להשתעשע איתה. 

גם האדסון וגם אמ ג'יי מתמודדות עם אי נוחות ברמה המקצועית שקשורה בגברים. האחת מתקשה לתפקד מאז התקיפה, השנייה נאלצת לעבוד עם אקס עקשן וקנאי שלפרקים היה אפשר לחשוש שאולי יתפתח כאן קו עלילה נוסף שייצר פגיעה גם בה. שתיהן מצליחות לשתף פעולה ולהתגבר על שלל קשיים כדי להתקדם בחקירה ולהגיע אל הרוצח, אבל שתיהן גם נענשות על כך, בין היתר שוב בגלל שוטרים גרועים. רשלנות מגוחכת של האקס של אמ ג'יי – ברמת פתרון תסריטאי תמוה – מובילה לכאוס מסכן חיים בתחנת המשטרה שמערב אותה ואת רובן. במקביל, הרוצח הסדרתי מאלץ את האדסון לחוות מחדש את כל מה שגרם לה לא להיות מסוגלת לצאת מהבית מלכתחילה.
מהבחינה הזו יש משהו מאוד לא נוח ב"קופיקאט", כי בזמן שהוא מעניין, הוא סרט לא נעים, והמסר שלו לא מעודד, גם אם החקירה נפתרת. יש בו משהו קודר ופסימי הן מבחינת המחירים האישיים שמשלמות שתי הנשים המרכזיות בו, והן מבחינת האמירה שלו לגבי המשכיות הפגיעה. הסרט מתייחס לרוצחים סדרתיים כאל פושעים נגד נשים, או נגד גברים שמסומנים כנשיים. והוא לא מספק לנו שום נחמה או תקווה לגבי הסיכוי שהם אי פעם יפסיקו. 

הסרט עבד באופן סביר בקופות בסך הכל, והמשיך לאחר מכן להצלחה בספריות הווידאו ב-1996, כסרט ה-11 הכי מושכר. בימים אלו הוא זמין בנטפליקס, וזוכה לעדנה מחודשת. בזמנו הוא לא עבר טוב בהקרנות מקדימות ולכן זכה ל-21 ימי צילום מחדש, כשפרנק דרבונט הגיע לשכתובי תסריט לצד הבמאי אמיאל, והתסריטאים בידרמן ומדסן. לקראת מקצה השיפורים, וויליאם מקנמרה שמגלם את הרוצח הסדרתי בסרט, נכנס לפאניקה, ובצדק. הוא מספר בראיון עדכני ליאהו שהוא נכנס קצת יותר מדי לעומק התחקיר, קרא המון על רוצחים סדרתיים אמיתיים ועבד עם חוקר שהיה בקיא בתיקים כאלו. אבל התוצאה יצאה ריאליסטית מדי. "אין שום דבר הוליוודי ברוצחים סדרתיים בחיים עצמם", הוא מספר, "הם מופנמים". כדי לקבל עזרה כמו שצריך, חבר טוב חיבר אותו עם חניבעל לקטר, כלומר, עם אנתוני הופקינס (אנחנו נמצאות על ציר הזמן ארבע שנים אחרי "שתיקת הכבשים" המפואר, ו-18 שנים לפני "חניבעל" הטלוויזיונית המופתית) שילמד אותו איך להיות רוצח סדרתי שהאנשים בחליפות השחורות באולפנים יאהבו. מתברר שכמות לא מבוטלת שלהם הגיעה ליום הצילומים-מחדש הראשון, לוודא שמקנמרה לא יפשל. הופקינס השליך את התחקיר של השחקן הצעיר לפח, והודיע לו שמעכשיו הוא מתייחס לתפקיד שלו כמו אל קומדיה, ושהוא כאן כדי לייצר חוויה מהנה. העצה הזו נתנה לו את הניעור החיובי שהיה צריך, והוא השלים בטוב את הצילומים מחדש. 

כמה בטוב? לטענתו התפקיד בסרט שינה, שלא לומר, הרס לו את הקריירה. עד אז הוא שיחק כעניין רומנטי וקיבל הצעות לתפקידים ראשיים, ומאותו תפקיד ב"קופיקאט" הוא קיבל בעיקר הצעות של נבל בסרטים קטנים יותר. באותו ראיון הוא מספר שאחרי הסרט תפסו אותו כמישהו שנראה נינוח מדי בתפקיד הרוצח הסדרתי שמשחזר סצנות של רוצחים אחרים, שהוא אפל מדי ושזה לא יכול להיות משחק, אלא משהו באופי שלו. בימים אלו הוא פעיל באינסטגרם ובכללי נראה שמקווה לחזור קצת לעניינים. אם נניח את הקושי להפריד בין שחקן לעבודה שלו לרגע, הוא אכן עושה עבודה סבירה בהחלט בתוך הרוצח בסרט. אין בסרט יותר מדי סצנות גרפיות, למעט הבלחות של ההעמדות של זירות הרצח פה ושם, וגם אלו לא מגיעות לרמה של "שתיקת הכבשים", אם כבר ציינו אותו, וגם לא לברוטאליות היצירתית של "שבעה חטאים" (שיצא באותה שנה, 1995, ויחד עם "היט" ועם "ימים משונים" הוא חלק מהמיני-סדרה בסריטה "יחידת משטרה 1.9.9.5").
יש משהו מאוד פונקציונלי בסצנות וברגעים שבהם מראים לנו מה הוא עושה או עשה. יש בהם משהו כמעט קליני, וכך הם גם מתוארים באופן יבש על ידי האדסון שמזהה בכל פעם איזה רוצח מספק לו השראה עכשיו. ואולי זה מה שהחריד אנשים – הוא נראה נהנה אבל בעיקר יעיל. ואם נחבר את ההופעה שלו והרציחות השונות לגיבורות של הסרט, אחת בקושי מתפקדת והשנייה מפשלת שלא באשמתה, הוא רק מוסיף לעגמומיות שבתמה שהסרט מעביר אלינו. 

צפייה ב"קופיקאט" היום מציגה לנו כמה טוב שנפטרנו מכריות כתפיים (זה נגמר, נכון? הן לא עושות קאמבק?) אבל גם עד כמה האמירה הבוטה שלו עדיין רלוונטית. הוא מספר לנו שבשורה התחתונה תמיד יהיו גברים שירצו לפגוע בך כי את אישה שבטוחה בעצמה, או גבר נשי או קווירי. חלקם אפילו ישמחו להתארגן יחד כדי לתחזק את סט הערכים שמבהיר שאת האשמה בכל מה שלא בסדר איתם. האדסון ואמ ג'יי מציגות נשים שלא מוותרות גם כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליהן שוב ושוב, וכשהן ניצבות מול השוטרים הכי גרועים בעולם, או לפחות בסן פרנסיסקו. אבל הן גם מסיימות את הסרט עייפות, והסרט עצמו נגמר בהבהרה שהמאבק לעולם לא יסתיים. איך תסיימו אתם את הצפייה בו עכשיו? עבורי היה בו משהו מחד מעט מגוחך, ומאידך, מטריד להחריד.