יחידת משטרה 1.9.9.5: "שבעה חטאים"

כמו הטקסט על הסרט "היט", גם זה על "שבעה חטאים" מגיע בעקבות הקרנה בסינמטק ירושלים, במסגרת תכניית "אקשן ניינטיז" של חודש אוגוסט 2025 (למרות שעל החלק הראשון של השם אפשר להתווכח). זה גם מה שנתן השראה למיני-סדרה בסריטה "יחידת משטרה 1.9.9.5" שמוקדשת לסרטי השוטרים של השנה הספציפית הזו, כשאלי הצטרף עופר עם הטקסט על "ימים משונים". בתקווה שנכתוב על עוד מסרטי המשטרה של 1995, אולי בהשתתפות עוד נציגים מסריטה, אבל בכל מקרה הגענו כעת לפסגה, לעניות דעתי.

טרנדים רבים הרכיבו את שנות התשעים, אבל אם הייתם שואלים אותי כמי שהתבגר את העשור הזה, מתוך עולמי המוגבל בקולנוע, טלוויזיה וסטיבן קינג, היו בסך הכול שלושה: רוצחים סדרתיים, דינוזאורים וחייזרים.
כל העשור הזה, או לפחות מ-1991 ("שתיקת הכבשים") ועד 1998 ("תיקים באפילה: הסרט"), היה מורכב כולו מבלשים המנסים לתפוס רוצח מתוחכם ואכזרי, יצורים פרה-היסטוריים, או ניסיון להתמודד עם חיים תבונתיים מחוץ לכדור הארץ. טוב, האמת שהיה גם טרנד של נשיאים אמריקאים חתיכים, אבל אני לא פותח את זה כרגע.
כילד המוזר שהייתי, דינוזאורים לא יכלו לעניין אותי פחות, חייזרים היה רעיון חביב אבל למי אכפת, אך לעומת זאת כל מה שרציתי לדעת עליו יותר היה הרוצחים הסדרתיים. כמה שזה הגניב אותי. לרמה שבאיזה גיל 13 או 14 קראתי את "זומבי" של ג'ויס קרול אוטס. לא הבנתי את זה באותו הרגע, אבל בדיעבד זה ספר שמנסה להתחקות באופן פסיכולוגי-פרטני ומאוד גרפי אחר מעלליו של רוצח-כמו-ג'פרי דאהמר. לא חומר קריאה לגיל שהייתי בו, אבל ניסיתי לשים את ידי על כל חומר אפשרי ולא היו המון אופציות טרום האינטרנט.
אבל לא רק אצלי, ההצלחה של "שתיקת הכבשים" פתחה את התיאבון העולמי לכל הקונספט של רוצחים סדרתיים (מה שכיום אפשר להשוות לטרנד ה-true-crime מהמיני סדרה "הג'ינקס" דרך הפודקאסט "סירייל" ועד כל דבר שני שנטפליקס משחררת ואיננו כולל עוגה), והוליווד כל כך הסתערה על הקטע שזה היה די מוגזם באיזשהו שלב.

כתבתי על כך בפירוט בטקסט שהוקדש לסרט "הדברים הקטנים", סרט שהוא גרסת הציור על המקרר של "שבעה חטאים", אבל גם אם קונספט הרוצחים הסדרתיים היה קיים בקולנוע בגדול מאז לידתו ("תיבת פנדורה" מ-1929 למשל, ובשנות השמונים הייתה לו ממש תחייה עם "הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי" ו"מנהאנטר" בין היתר), בשנות התשעים הוא יצא משליטה.
אחרי הפיצוץ של "שתיקת הכבשים" ב-1991, שהסתיים כזכור בזכייה היסטורית של חמישה פרסי אוסקר בתחילת 1992, הרוצחים הסדרתיים היו חלק פעיל למדי מהתרבות הקולנועית לאורכו ולרוחבו של העשור עם "ג'ניפר 8", "קליפורניה" עם בראד פיט, "אמא סדרתית", "משפחת אדאמס 2", "עם זר לא מדברים", "נשיקת הפרפר" ו"המסע של פליסיה" שהגיעו מהממלכה המאוחדת, "קופיקאט" שאולי יקבל את מקומו בסדרת יחידת משטרה 1.9.9.5, "ללא מסתור", "אספן העצמות" ו"תא קטלני" ממש בשלהי הטרנד, ואלו רק כאלה שעוד אפשר לזכור. בהערת צד, אני בכוונה מפריד בין מותחני הרוצחים הסדרתיים מסרטי הסלאשרים ("צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "אגדה אורבנית" ו"הדוקטור המגחך") כי זה באמת משהו מעולמות קולנועיים אחרים.
אך על אף האינפלציה, להוציא באמת את המחולל של כל הסיפור "שתיקת הכבשים", כנראה שרק אחד מכל הסרטים שנוצרו מתוך הפופולריות העצומה שלו הפך להיות אירוע תרבותי שעומד בזכות עצמו – "שבעה חטאים" (Se7en), סרט שכמו כל ניצחון אמיתי, זה נס די מדהים שבכלל הצליח לקרות. שום דבר לא הגיוני באיך נעשה ואושר הסרט, כנראה האפל והאכזרי ביותר שיצא מהאולפנים ההוליוודיים פוסט נפילת הוליווד החדשה ב-1980 ועד ימינו.

ההיסטוריה של "שבעה חטאים" היא מהמסועפות והמפותלות, אז ננסה לדבוק בעובדות היבשות יותר כדי לא ללכת לאיבוד. הכול התחיל בשלהי האייטיז עם בחור בן משהו כמו 22 בשם אנדרו קווין ווקר, שעבר מפנסילבניה לניו יורק ואכל שם כאפה רצינית. התפוח הגדול, אי שם בשנות השמונים, נתפס בעיניו כמו הגיהנום עלי אדמות, סדום ועמורה ממש. ווקר עבד בחנות טאוור רקורדס (חנות פיזית שמכרו בה דיסקים וקלטות ווידאו, לקוראינו שנולדו אחרי 1999), והיה שייך לדור ספריות הווידאו ממנו קמו יוצרי קולנוע ששינו את פני הסרטים כמו קוונטין טרנטינו וקווין סמית'.
החוויה של ווקר בעיר הגדולה גרמה לו לשבת ולכתוב תסריט על רוצח סדרתי שפועל על פי שבעת החטאים הקרדינליים של הנצרות, אבל במהותו הוא ההתמודדות עם הרוע והשחיתות שנמצאים בכל פינת רחוב, ממש מתחת לאפינו, כשלנו אין ברירה להדחיק או לגווע. ווקר מכר את התסריט לחברה איטלקית שהציגה אותו למספר במאים, אבל כולם דרשו שינויים מרחיקי לכת כי התסריט של ווקר היה יותר מדי אכזרי ממה שהיה אפשר להתמודד אתו. ווקר, כבחור צעיר שרק רוצה להוכיח את עצמו כתסריטאי ואולי גם לממן לעצמו שכר דירה, התגמש עם כל ההערות ושינה את התסריט, ריכך ועידן אותו ככל שביקשו. על פי הדיווחים, הוא כתב מעל 13 דראפטים שונים.
בסופו של דבר החברה האיטלקית לא הצליחה לממש את הזכויות, ומפיק מחברת "ניו ליין סינמה" בשם ארנולד קופלסון רכש אותו. קופלסון היה כבר שם דבר בתעשיית הקולנוע עם האוסקר על "פלאטון" ב-1986 והוא ניסה לעניין מספר במאים בתסריט, ביניהם גיירמו דל טורו. באיזשהו שלב, שמו של במאי חדש נזרק לקלחת השמות, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, שהגיע מעולם הווידיאוקליפים והפרסומות – דיויד פינצ'ר.
העניין עם פינצ'ר היה שבאותה תקופה הוא בקושי התאושש מהעבודה על סרט הביכורים שלו, "הנוסע השמיני 3", שהיה טראומה כל כך קיצונית לבמאי הפדנט, שהוא נשבע לא לעשות סרטים עוד. ההפקה של "הנוסע השמיני 3", שלקחה מפינצ'ר את חרויותיו כבמאי והכפיפה אותו לרצון האולפנים עד שלא נותר כמעט דבר מחזונו המקורי, הביאה את הקולנוען המבטיח להישבע שאם הוא לא מקבל חופש מוחלט לכל מה שהוא רוצה, הוא פשוט לא מתכוון להיכנס לשום פרויקט, מבטיח ככל שיהיה.

ווקר התבקש לשלוח לפינצ'ר את התסריט, אבל "בטעות" שלח לו את הגרסה המקורית של "שבעה חטאים", ולא את הדראפט המרוכך. אני כותב את זה במירכאות כי זו הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, אבל אני מרשה לעצמי לרמוז שאני לא בטוח בכלל אם הטעות התרחשה במקרה. וחוץ מזה, אם שולחים קובץ בטעות – אפילו בתחילת שנות התשעים – אפשר לתקן את זה די מהר. זה לא המצב שהיה. בכל מקרה, פינצ'ר קרא את התסריט הראשוני, שבאמת לא היה סיכוי להפיק בהתחשב בכל הזוועות שמתרחשות בו, שלא נדבר על הסיום מרסק הנפש, ואמר: כן, את זה בבקשה. רק בלי החלק של ה"בבקשה". הוא גם אמר ל"ניו ליין סינמה", אני הולך לעשות את הסרט הזה, אבל אתם לא מתערבים לי בכלום.
עוד לפני התכנים של הסרט, בהתחשב בכך שמדובר בבמאי עם ניסיון מועט שלא הוכיח את עצמו, ותסריטאי מתחיל, אין לי מושג איך ולמה "ניו ליין סינמה" הסכימו. כנראה היה אחרת בניינטיז.

הבאים שהצטרפו לפרויקט היו אלו שיהפכו להיות הפנים של הסרט, מהשמות החמים ביותר של הקולנוע באותה תקופה: הראשון הוא כמובן בראד פיט, וזה גם סיפור בפני עצמו, כי פיט כבר נורה אל שמי הוליווד מלועו של תותח בדמות "רוחות של תשוקה" (שנתיים אחרי הסרט שהצית את הפתיל "נהר זורם ביניהם") והתפוצץ ככוכב העצום ביותר של הרגע. פינצ'ר לא היה משוכנע שפיט, כידוע אחד הדברים היפים ביותר שהתהלכו אז על פני האדמה, הוא הליהוק הנכון לדיויד מילס, הבלש הצעיר והפזיז. לשמחתנו השתכנע על ידי פיט, שרצה לשבור את התדמית הקולנועית שיצר לעצמו כשובר לבבות מרהיב ויזואלית ולא יותר מזה. פיט רצה קצת להתלכלך, מה שגרם לו להתעקש מול פינצ'ר על "שבעה חטאים" ומול טרי גיליאם של "12 קופים". בדיעבד זה סלל את הדרך להיסטוריה קולנועית כי השילוב הזה של פינצ'ר ופיט היה לאחד המפוארים של הקולנוע בחלוף המילניום. הוא המשיך עם הקאלט המוחלט שהוא "מועדון קרב" והסנטימנטליות המפוארת של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" שהביא לפיט מועמדות שנייה לאוסקר. באמת שילוב מרהיב של במאי ושחקן; השני היה מורגן פרימן, שעל אף צבע עורו שלא מאפשר יותר מדי הזדמנויות בהוליווד, הצליח להיות מועמד לאוסקר פעמיים לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר תוך חמש שנים על "הנהג של מיס דייזי" (זוכה פרס הסרט הטוב ביותר) ו"חומות של תקווה".
אחריהם הגיעו גם שחקני המשנה גווינת' פאלטרו – כשעל הסט החל הרומן בינה ובין פיט, מהמתוקשרים של שנות התשעים – וקווין ספייסי בתפקיד הרוצח. ספייסי עוד לא היה פרצוף מוכר במיוחד בתחילת הניינטיז, אבל מכיוון ששני סרטים מסקרנים בכיכובו, "החשוד המיידי" ומותחן המגיפה "התפרצות", היו אמורים לצאת באותה השנה הוא חשב שהחשיפה שלו תהרוס את ההפתעה לגבי זהות הרוצח, ולכן התעקש לא לקבל קרדיט בפתיחת הסרט, כך לפי הגרסאות הרשמיות. פעם לקווין ספייסי היה שיקול דעת מרשים. זה, כידוע, התפוגג די מהר.
עוד בקאסט בתפקידים קטנים הם ריצ'רד ראונדטרי ז"ל, הידוע לרוב כ"שאפט"; ר. לי אמרי ז"ל, הידוע כמפקד הסדיסט ב"מטאל ג'אקט"; מארק בון ג'וניור מ"ילדי האנרכיה" ו"2 מהיר 2 עצבני"; ריצ'רד שיף זוכה האמי על "הבית הלבן"; וג'ון סי מקגנילי, רחוק מאוד מהופעתו הקומית ב"סקראבס".

אבל גם עם סגירת אנשי הצוות לא הסתיימו המאבקים על "שבעה חטאים"', באופן די הגיוני. נניח לזה שמישהו השתכנע שרצף כל כך זוועתי של סצנות יכול להצטבר לסרט שמישהו ירצה לראות (ב-1994 נחשב "ספרות זולה" כסרט המיינסטרים האלים ביותר מזה עשורים, אבל הוא לא היה תוצרת של אולפן הוליוודי. "שבעה חטאים" קבע רף חדש שנה אחרי, ובשונה מסרטו של טרנטינו, האלימות בו לא התיישנה במרוצת השנים), אבל שאלת הסיום לא הרפתה מכל שלבי ההפקה. על אף שאני מאמין שכל מי שדרכו הביאה אותו לטקסט הזה יודע איך "שבעה חטאים" מסתיים, אני אקח משנה זהירות ולא אחשוף דבר. רק אגיד שסיום כמו זה בסרט אולפני הוליוודי – זה לא משהו שנתקלים בו יותר מדי, או בכלל.
פינצ'ר, בגיבוי בראד פיט, התעקש על הסיום המקורי, אבל כן הסכים לרכך אותו באפילוג קצרצר שמנחית את קצב הלב, ובו גם וויס-אובר שבהחלט זר לסרט שהיה עד אותה נקודה. חייב לומר, כמעריץ גדול של כל מהלך בסרט הזה, אני בסדר גם עם זה. כל דבר אחר היה הופך את זה לכמעט בלתי ניתן להתמודדות. תודה על חסדים קטנים בדמות ציטוטים מארנסט המינגווי.

"שבעה חטאים" – ומבטיח שאגיע לתקציר עוד מעט – יצא לבתי הקולנוע בספטמבר 1995 והיה להצלחה ענקית גם אצל הביקורות וגם אצל הקהל. המשמעות שלו הייתה כל כך עצומה, שהוא אפילו השפיע על הקונספט של כותרות הפתיחה בקולנוע.
סיקוונס הקרדיטים של "שבעה חטאים", עליו אחראי קייל קופר, היה ברמת השינוי של מה שעשה מעצב הכותרות סול באס בשנות השישים, משהו הרבה יותר גדול ממה שאנחנו שמים לב אליו. מסדרת הטלוויזיה "דקסטר" ועשרות סדרות true-crime, דרך "מימיק" ובלוקבסאטרים כמו כל סרטי "גודזילה" החדשים (גם הם בעיצוב קופר), העריכה הווידאוקליפית של סיקוונס שכמעט ועומד בפני עצמו, שמעמיס עלינו מידע מהיר באופן ויזואלי, הגיעה מ"שבעה חטאים". בנוסף, על אף התכנים הכמעט בלתי נתפסים שלו, אפילו האקדמיה האמריקאית לקולנוע שאיננה ממהרת לאמץ נראטיבים מחרידים במיוחד, מצאה דרך להוקיר אותו בדמות מועמדות בודדת לפרס העריכה הטובה ביותר לריצ'רד פרנסיס-ברוס, שנה אחרי מועמדותו הראשונה על "חומות של תקווה".
אמנם שני שחקנים מהקאסט של "שבעה חטאים" היו מועמדים לאוסקר באותה שנה, אבל על סרטים אחרים. בפרס שחקן המשנה של אותה שנה רצו בראד פיט על "12 קופים", וקווין ספייסי על "החשוד המיידי". ספייסי גם זכה, ולא יהיה מופרך לומר שהופעתו כרוצח ג'ון דו עזרה לו לקבל אקסטרה קולות.
האמת היא של"שבעה חטאים" הגיע הרבה יותר ממה שענף העורכים של האקדמיה זרק לכיוונו (הזדמנות נוספת להגיד להם תודה), בזה אין ספק. מהסרט הטוב ביותר, דרך הבימוי לפינצ'ר, השחקן הטוב ביותר למורגן פרימן (כנראה הופעתו הטובה ביותר), הסאונד, ואם במקרה קראתם את הפרויקט המוגזם שלי "100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר", אתם ודאי זוכרים שאני חושב שהעיצוב האומנותי של ארתור מקס (שהצבתי במקום ה-36) הוא פספוס אוסקרי מהמעלה הראשונה.

אז בענייני עלילה כדי שנוכל להתקדם ולצלול פנימה (אין ספויילרים, אבל בחייאת לכו תראו את הסרט הזה), "שבעה חטאים" מתרחש בכרך גדול ללא שם או זהות ספציפית, ובו בלש מעולה, ותיק וערירי בשם וויליאם סאמרסט (מורגן פרימן) עומד בפני השבוע האחרון שלו בתפקיד. המחלקה הייתה שמחה שיישאר, אבל סאמרסט כבר לא יכול להתמודד עם כל הרוע והאכזריות שנמצאים בכל מקום, ופשוט רוצה לפתוח פרק חדש בחייו (סצנות מחוץ לעיר, שם סאמרסט בוחר לעצמו בית בסביבה ירוקה צולמו, אך נשארו מחוץ לסרט). את היעדרותו במצבת כוח האדם של מחלקת הרצח אמור למלא דיויד מילס, בלש צעיר ונשוי, שביקש לעבור מהפרברים לעיר הגדולה כדי לעבוד על תיקים גדולים ומשמעותיים יותר. השניים מצוותים יחד, אבל חוסר הכימיה מפריד ביניהם די מהר, וכל אחד מהם מקבל תיק רצח אחר. החושים החדשים של סאמרסט מזהים שבעצם שני התיקים הם אחד, רוצח סדרתי שפועל על פני שבעת החטאים הנוצריים שדינם מיתה: תאוותנות, גאוותנות, רדיפת בצע, תשוקה, קנאה, עצלות וזעם. סאמרסט ומילס נאלצים לשתף פעולה, אבל דווקא המתודיקה השונה שלהם הופכת אותם לצוות מצוין, כזה שגורם להם להגיע קרוב מאוד לזהות הרוצח. אבל כשהם במרחק נגיעה ממנו, המשחק משתנה והרוצח מבין שגם הוא יאלץ לעשות כמה שינויים בתוכנית. מפה לשם, קופסא שמגיעה במשלוח מיוחד לאמצע המדבר.

"שבעה חטאים" הוא כביכול תסריט די שגרתי במהותו, מהסוג המכונה procedural – סיפור המתחקה אחר חקירה שיטתית כלשהי, המונע על ידי דמויות די ארכיטיפיות. במקרה שלנו בלש צעיר ומבטיח, חמום מוח, פזיז ונלהב להוכיח את עצמו, ובלש ותיק ושקול לפני פרישה שכבר ראה הכול. השניים מתחילים לעבוד יחד, אבל המבנה האישיותי שלהם מייצר לא מעט חיכוכים ומשברים. ראינו את זה באלפי סרטים אחרים, במיוחד בהוליווד של שנות השמונים והתשעים, כאשר הפיק היה סדרת "נשק קטלני". או "חומות של תקווה", אגב מורגן פרימן, אם אתם יותר בקטע דרמטי.
"שבעה חטאים" מתקדם כרונולוגית קורבן אחרי קורבן, ושני הבלשים לומדים להסתדר ואפילו להוקיר אחד את השני, עד כאן הכול כרגיל. אבל כשזה מגיע לפתרון התעלומה ותפיסת הרוצח, ווקר ופינצ'ר לקחו כמה תפניות די קיצוניות, ובמערכתו השלישית שובר את התבנית.

השינוי הכי משמעותי בחוקי הז'אנר לדעתי הוא שהבלשים של אנדרו קווין ווקר הרבה יותר פאסיביים מגיבורי מותחנים וסרטי פעולה. למעשה, הם בעיקר מובלים ללא ידיעתם על ידי הרוצח שנמצא בצללים, ואפילו לא באמת תופסים אותו – הוא מגיע אליהם. אם מפרקים את זה, רק מהלך כרטיס הספרייה שסאמרסט מצליח להשיג בדרכים-לא-דרכים, מה שמביא את הבלשים להגיע לפתח דירתו של ג'ון דו, הוא הפעולה האקטיבית המוצלחת היחידה של השניים האלה שאיננה תמרון שקט של הרוצח.
זה מאוד ראדיקלי כשחושבים על זה: זה סרט שנמשך כשעתיים עם שתי דמויות ראשיות, והן בעצם משפיעות על העלילה רק פעם אחת, אחרי שחצי ממנו עובר. יותר מזה, גם לסאמרסט וגם למילס אין שום תהליך שינוי בסרט, שזה הדבר הראשון שכל עורך תסריט יגיד לכם לעשות. הדבר היחיד שמשתנה אצלם הוא היחס אחד לשני. מבחינת תפיסת העולם ומבנה האישיות שלהם, הם אותו דבר בהתחלה ובסוף. למעשה, זה אולי החלק המשמעותי באמירה של "שבעה חטאים" – השאלה כמה תקריב כדי להגן את תפיסת העולם שלך, מבלי באמת להתמודד עם מה שהמציאות צועקת עליך בפרצוף.
זה לא שסאמרסט גילה מחדש את היופי בעולם (למעשה בציטוט הסופי הוא מילולית מתעקש שהוא לא), וזה לא שמילס מתמודד עם התפיסה הנאיבית שלו. השינוי המשמעותי בסאמרסט ומילס בסוף הסרט הוא שהם לחלוטין אנשים שבורים. הבנייה של התסריט היא לא שלוש מערכות קלאסיות מונעות על ידי מהלכי סיבה ותוצאה. הוא מורכב יותר, ולקח סיכון די רציני כי לרוב זה מתכון לאבד ולבלבל את הקהל. הפעם זה הצליח.

עם זאת, צריך להגיד שגם אם אני קופץ לתת עשר עגול לכל פרמטר ב"שבעה חטאים", המקום הכי רך שלו – באופן יחסי, כמובן – זה בכל זאת התסריט. אלו לא ממש חורים בעלילה, אבל לצורך העניין, הבלש סאמרסט הוא כמעט גיבור-על כשזה מגיע לפיענוח של זירות רצח. הבן אדם היחיד שאולי יורד לפרטים ברמה כל כך קיצונית ומופרכת כמוהו זה דיויד פינצ'ר הבמאי, אז קל להבין איפה היה החיבור. לא מדובר בצירופי מקרים עצלניים, פשוט יכולות קוגנטיביות והסקת מסקנות מצד סאמרסט שלי לפעמים היה קשה לתפוס כריאליסטיות. דבר נוסף הוא תוכנית העל של ג'ון דו, ובעיקר השאלה מי נענש על חטא הזעם. לא אכנס ליותר מדי פרטים, וכן, ברור שיש מהלך קיצוני שמתרחש בגלל החטא הספציפי הזה, אבל הוא תוצאה של מוות ולא הסיבה לה. כל הקורבנות של ג'ון דו חטאו לפני שהוא נכנס לתמונה, אבל במקרה הזה – אם זיהיתי נכון ולא פספסתי משהו – הוא זה שמחולל את החטא הספציפי, שאפילו לא מביא למוות. משהו בקו הכל כך מדוקדק של הסרט מטשטש באיזור הזה. כנראה שפשוט כשכבר מגיעים לסיום אין פנאי לשאול שאלות. רק רוצים לצאת משם.

ועדיין, השאלה שאותי הכי מסקרנת בהקשר של הסרט הזה היא בכלל בהסתכלות כללית עליו, לא משהו שמגיע מבפנים, אלא מבחוץ – אם "שבעה חטאים" כל כך ניהיליסטי בתפיסתו, שלוקח דמויות של גברים חיוביים-אך-פגומים ובעיקר פועל לפורר את כל תפיסת העולם שלהם, מה המוטיבציה בסיפור הזה? ואיך הסרט האפל הזה היה לא רק להצלחה בתקופתו, אלא כזה שממשיך להדהד, להיצפות ולהשפיע?
כדי לענות על התהייה הזו, ואומר כבר מעכשיו שהכול תיאוריות וקריאה בין השורות, צריך קודם כל להגיד בפה מלא שכחוויה קולנועית, יש מעט מאוד סרטים מרשימים כמו "שבעה חטאים". אין ספק שזה חלק ממה שהפך אותו לתופעה, ולאחד המותחנים המוערכים ביותר כנראה אי פעם. זה ממש לא דבר להתייחס אליו בהערת אגב אבל גם לא אוכל לפרט על כל אלמנט בנפרד – הצילום של דאריוס קונדז'י, העריכה של ריצ'רד פרנסיס-ברוס, העיצוב של ארתור מקס, והישגי צוות התאורה, האיפור והסאונד – התחברו יחד לסרט באמת יוצא דופן, הקירבה הכי ריאליסטית של האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים. אין שום דבר מוגזם או פנטסטי ב"שבעה חטאים", אבל העיר הזו לא נראית כמו שום עיר אחרת בקולנוע על הכרומטיות המתפוררת והחלודה שלה, הצפיפות של מאות אזרחים ללא פנים, והגשם שלא מצליח לנקות את הרחובות כמשאלתו של טראוויס ביקל ב"נהג מונית" (שללא ספק היווה השראה לעיצוב של "שבעה חטאים").

סרטו השני של פינצ'ר בורא עולם שהוא מצד אחד מוכר, ריאליסטי, ומאידך גם כזה שמתגלה כחלום בלהות בלתי נגמר. אפילו אם מוציאים מהמשוואה את זירות הרצח שמעידות על ירידה לפרטים ברמה ג'יימס קמרונית, אני חושב על הדירות של סאמרסט והזוג מילס, הכי רגילות בעולם אבל כאילו החדרים קורסים שם אחד על השני, חונקים את כל האוויר, או על המשאית בסמטה בה מצמיד ג'ון דו אקדח לרקתו של דיויד מילס לאחר המרדף. על פניו הלוקיישן הכי קל בעולם – משאית, סמטה. קיים בכל מקום. אבל אם עוצרים רגע להתעכב על הצבעים של המשאית, הדרך הספציפית בה הצבע מתקלף ממנה, מכלי רכב שגרתי זה מרגיש כמו מלכודת שאחר כך יתישו למוות בסרטי "המסור". הכול נורא "רגיל" בעולם של "שבעה חטאים" אבל שום דבר איננו כמו שהוא אמור להיות.
אם להשתמש בדוגמא מהסרט שמעידה על חווית הצופים באופן שהוא כמעט מטא, ישנו הרגע שבו מילס וסאמרסט עומדים במשרדו של הקורבן איליי גולד (תאוות בצע) ומביטים על טביעות האצבע שנמצאו על הקיר. "האם ראית אי פעם משהו כזה?" שואל מילס. וסאמרסט, מופתע בעצמו מהתשובה שהוא עומד לענות, אומר בפשטות: "לא".

בהקרנה הספציפית הזו בסינמטק, הראשונה שלי עם "שבעה חטאים" על מסך גדול אחרי אינספור צפיות, יכולתי להתרכז יותר בסאונד ובמוזיקה, אותה הלחין הווארד שור הקנדי, מגדולי המלחינים של הקולנוע (את כל שלושת האוסקרים שלו הרוויח על טרילוגיית "שר הטבעות". האקדמיה פספסה את כל שיתופי הפעולה שלו עם קרוננברג למרבה התסכול), ואיזו חוויה אחרת זאת הייתה.
שור השתמש בכלי נשיפה שמצד אחד מקרקעים את הסרט, כאילו הוא מנסה להתנתק מכוחות איומים המגיעים מתחת לאדמה שמושכים אותו מטה אל השאול, אבל במקביל מעניק פאתוס גדול לסרט. כאילו באמת מדובר במאבק אימתני של הטוב נגד הרע, ולא סתם סיפור נקודתי וריאליסטי שמתרחש בעיר מרוחקת, בלי הרבה משמעויות על העולם בכלליותו.
האמת שזה קצת מפתיע ששור לקח על עצמו את הלחנת "שבעה חטאים" אחרי שכבר היה בטריטוריות הרוצחים הסדרתיים ממש כמה שנים לפני כן עם "שתיקת הכבשים" ו"סליבר" (להבדיל!). ובזמן שאין לי אוזן רגישה מספיק כדי לעמוד על ההבדלים בין כל העבודות האלו שלו, זו של "שבעה חטאים" היא חלק משמעותי מהנפח שהסרט נהנה ממנו.

עוד משהו בהקשר של היכולת של "שבעה חטאים" להיות כזה שאפשר לצפות בו הרבה פעמים למרות שהוא באמת מפורר נפש, זה שלמרות הכול פינצ'ר הצליח להכניס פנימה בין הסדקים את ההומור היבש והציני שיאפיין אותו שנים קדימה. הקולנוע של פינצ'ר ידוע כחמור סבר באופן יחסי אבל הסרקזם תמיד צץ במקומות הכי פחות צפויים. גם בהקרנה שבה הייתי הקהל פרץ בצחוק עם משפטים כמו "זה אפילו לא השולחן שלי", "ואני זוכר שפירקתי לך את הפנים", כשמילס מסתיר מסאמרסט את התקצירים לקלאסיקות שהוא צריך לקרוא (ובאופן כללי כל סצנת המשרד המשותף), והאהוב עלי ביותר, משפט שאני איכשהו מצליח להכניס לשיחות למרות שאני לא באמת יודע איך: "הוא מטורלל! הוא בטח עכשיו רוקד בפיג'מה של סבתא שלו ומורח את עצמו בחמאת בוטנים" בהגשה המושלמת של בראד פיט. בכל זירת רצח, כשמסביב מתגלים האימג'ים הכי מבחילים שיש, משהו בבאנטר של פרימן ופיט, לפעמים עם גיבוי של דמות נוספת, ששובר את הכבדות עם פאנץ' קטנטן כלשהו, הופך את הסיטואציה בעצם לריאליסטית הרבה יותר.

עדיין מוזר לי להחשיב את "שבעה חטאים" כסרט קאלט, כי הוא לא כזה שבא להרים מסיבה, אבל ההיטמעות שלו בתרבות, והמשיכה של דורות חדשים לצפות בו, מעידה שיש בכל זאת איזושהי הנאה סדיסטית בצפייה בו. מעבר לעשייה קולנועית שאין שנייה לה, הטוויסט המשתק של הסיום שמקפיץ את קצב הלב לא משנה כמה פעמים צופים בו (באמת מהגדולים אי פעם) ונגיעות הגאונות בכל שנייה בו ("שמישהו יתקשר למישהו", עוד ציטוט מדהים שלא יכל לתאר טוב יותר את תחושת הצופים באותו הרגע), אין ספק שיש משהו ב"שבעה חטאים" שמבדיל אותו מכל אלפי המותחנים שהגיעו לפניו ואחריו.
בקונטקסט של 1995 יכול להיות שזה די ברור. בגדול אנחנו בשנים די אוטופיות אז. ביל קלינטון הוא מנהיג העולם החדש, העולם מתקדם למקום של פרוגריסיביות ופתיחות (אפילו בישראל הייתה אופטימיות שנגדעה עם שלוש יריות בנובמבר, אגב רוצח שפל), וכנראה ש"שבעה חטאים" נתן איזושהי קונטרה לזה. הוא הציף איזשהו פחד, או חשש, ממשהו שנמצא סביבנו ואולי אנחנו לא רוצים לראות. מכיוון שהעולם רק הלך לעזאזל מאז, "שבעה חטאים" קצת הקדים את זמנו, ותפס איזושהי תחושה לא נוחה שלרוב האנשים לא היה לאן לנתב. מאז, ככל שהשנים חלפו והאנושות נחשפה יותר ויותר במערומיה, זה כבר הפך לזעם שבאמת אין לו פורקן.

ארבע שנים אחרי "שבעה חטאים" הקולנוע השתנה שוב בעקבות "מטריקס" של האחיות וואצ'אווסקי. אחד הרגעים המשמעותיים באותו בלוקבאסטר שערבב את כל מה שאנחנו חושבים על המציאות היה המונולוג המפורסם של הסוכן סמית', כזה שהופך את האנטגוניסט של הסרט למישהו שבעצם יש לו נקודה די נכונה: הגזע האנושי נועד לכלות את עצמו. כמו חיידקים. אנחנו משתלטים על מרחב מחייה ומשמידים אותו. אין לנו גאולה.
ב"שבעה חטאים" גם ישנה סצנה ארוכה שמטרתה לקרב אותנו למי שאנחנו מייחלים לתבוסתו, ולהבין את המוטיבציה שלו. זה קורה בסצנת נסיעה, אחרי שמילס שואל את ג'ון דו האם הוא יודע שהוא משוגע על כל הראש. בתמורה, ג'ון דו נותן נאום מצמרר שאמנם לא מצדיק שום דבר מהמעשים שלו, אבל גורם לצופה לתהות האם אנחנו בעצם לא מקבלים כמובן מאליו התנהגות שאיננה נכונה, שרק גוררת אותנו למטה כחברה. ג'ון דו הוא לא בהכרח איזה מישהו שנדפק בגלל התעללות בילדותו (כמו רוב סרטי הרוצחים הסדרתיים) או מקבל איזשהו הסבר פסיכולוגי כזה או אחר. הוא יותר דומה במהות שלו לאנטון שיגור מ"ארץ קשוחה", סוג של כוח אפל בדמות אדם. אבל, כמו שסאמרסט אומר במהלך הסרט – הסתכלות שתהדהד בהמשך באופן פחות מורכב בסרט הרוצח הסדרתי "8 מ"מ" מאת אותו התסריטאי – אלא אם כן ג'ון דו הוא השטן בכבודו ובעצמו, והוא לא, אין יכולת להגיע להשלמה עם כל מה שקורה פה. "אתה יודע שלא יהיה פה סוף טוב" אומר סאמרסט למילס שמסרב לקבל את העובדה שהעולם הזה הוא פשוט מקום גרוע. כל צפייה נוספת רק גורמת לרגע הזה להיות מצמרר אפילו יותר. והאמת היא, ואנחנו רואים את זה עכשיו יותר מאי פעם, סאמרסט כנראה צודק. באופן כללי. אנחנו לא חיים בעולם של האפי אנד. הרעים הם לא השטן, אבל זה לא הופך אותם לפחות גרועים, והם בהחלט מנצחים. זה אולי איזשהו זיכוך עקום שהופך את "שבעה חטאים" לסרט הכי נכון, אמיץ ולא מתפשר של הניינטיז בהן נראה כאילו רק דברים טובים הולכים לקרות. חיינו מספיק זמן כדי לדעת שזה לא המצב.

אחרי "שבעה חטאים" פינצ'ר המשיך אל "המשחק", הסרט הכי גרוע שלו וכנראה אחד המיותרים של העשור (ראיתי אותו שוב עוד פעם לפני איזה שנתיים כדי להיות בטוח. אני בטוח), אבל אז הגיע "מועדון קרב". הוא אמנם היה כישלון קופתי מוחלט, אבל ההיסטוריה נעמדה לצדו, וגם אם אנשים קוראים אותו מאוד לא נכון כיום ולוקחים ממנו בדיוק את מה שהוא מבקר, עדיין לא מתערערת התפיסה שזה אחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר אי פעם. אם מתעלמים מ"המשחק" (וכמה זה קשה, אללי), פינצ'ר, יחד עם בראד פיט, עשה וואן-טו-פאנץ' אולטימטיבי. פינצ'ר המשיך למצב את עצמו כאחד מיוצרי הקולנוע האמריקאים הגדולים של תקופתנו, כשלשמו אולי הסרט הכי מגדיר של העשור הראשון במילניום החדש – "הרשת החברתית". אז הוא גם שינה את עולם הטלוויזיה עם הסדרה "בית הקלפים", שהשיקה את העולם החדש של הסטרימינג והבינג'. זה גם היה שיתוף פעולה נוסף בין פינצ'ר לבין הקולגה מ"שבעה חטאים" קווין ספייסי, לפני שגילינו איזו חלאה האיש הזה.
לעומתו, אנדרו קווין ווקר פחות הצליח לשמר את המומנטום. בשנת 1995 יצא סרט רוצח סדרתי נוסף עליו הוא חתום, "ללא מסתור", שמת די ברגע שנולד. הוא כמובן קיבל המון הצעות, אבל הוליווד היא מטחנה קשה למדי, ומעט מאוד הגיע לכדי מימוש. הוא עבד ללא קרדיט על "סיוט בקצה האופק" ו"מועדון קרב", כאשר "8 מ"מ" עם ניקולס קייג' ו"סליפי הולו" של טים ברטון עם סיום העשור ההוא הביאו לנקודת שיא שאותה לא כל כך שיחזר. בשש השנים שבין "איש הזאב" עם בניסיו דל טורו בשנת 2010 ועד "זורעים רוח" הנטפליקסי מ-2016, שאני לא הבנתי את ההתלהבות ממנו, ווקר די נעלם. מי שהעמיד אותו מחדש על הרגליים הוא כמובן פינצ'ר, ששכר אותו לכתוב פרקים ב"אהבה, מוות ורובוטים", ובשנת 2023 יצא לנטפליקס הפיצ'ר החדש המשותף להם, "הרוצח" – חד משמעית אחד הסרטים הנהדרים ובעיקר הפחות מוערכים כראוי של ימי הפוסט-קורונה.

לוווקר יש עוד שני פרויקטים בדרך אלינו, שניהם מעולמות הז'אנר. כמובן שאין לי מושג איך הם ייצאו, אבל אני שומר את הרגליים על הקרקע ומסרב להתלהב במיוחד. כנראה שלכלוא ברק בבקבוק כמו שעשה עם "שבעה חטאים" כבר פחות יקרה. מצד שני, אולי בכלל לא צריך, ובכלל לא הוגן לבקש ממנו דבר כזה. אולי להיות חתום על תופעה תרבותית אחת בימי חייך זה די והותר. הרבה גם לא מגיעים לזה.
אבל יותר מכך, ואם פוקחים עיניים לגבי העתיד שלנו, "שבעה חטאים" שנכתב אי שם והציג כהווה של שחיתות ורוע וחטאים בכל פינה, נראה שבאיזשהו מקום התגשם באופן די מחריד. ווקר לא רק כתב תסריט לסרט מצטיין אלא היה חלק מצוות שהאומץ וההתעקשות שלו להציג את המציאות כמו שהיא הוכיחה את עצמה.
"שבעה חטאים" מסתיים במשפט שמתייחס לספר "למי צלצלו הפעמונים": "ארנסט המינגווי כתב פעם 'העולם מקום יפה ושווה להילחם עליו'. אני מסכים עם החלק השני". בעולם שהגיע אחרי "שבעה חטאים" גם זה עומד בסימן שאלה גדול.