פסטיבל ונציה 2025: Jay Kelly, Bugonia, Ghost Elephants

פסטיבל הקולנוע של ונציה נפתח ביום רביעי בפעם ה-82 ואני שב לסקר אותו. גם אם בשל מועד הטיסה ועייפות החמצתי כמה סרטים בולטים בימים הראשונים ואולי בכלל אאט אף יותר את קצב הצפייה. השנה בהחלט ניכרת אווירה פרו-פלסטינית בסביבת הפסטיבל ובעצומות והכרזות שפורסמו לקראתו, אולם אציין כי האווירה הזו לא בהכרח גורפת, להתרשמותי. או לפחות, היא לא תמיד מלווה בזעם כלפי כל הישראלים. בטקס בו נכחתי, נרשמו תשואות לתמיכה בתושבי עזה אך גם תשואות רמות לתמיכה בישראלים ויהודים שמפגינים נגד המלחמה. אין סרטים ישראליים באורך מלא השנה בפסטיבל, אבל לרשום את זה מספר רק חלק מן הסיפור.

במסגרת ה-VR של הפסטיבל מוצג "אדי ואני" של היוצרת מאיה שקל והוא רשום כישראלי. במסגרת אירועי התעשיה של הפסטיבל יש אירוע השקה/פיצ'ינג רשמי של חממת התסריטאים של בית הספר ע״ש סם שפיגל בירושלים, והסדרה "אתי" של חגי לוי, שרשומה כהפקה של מספר מדינות אירופאיות, היא אחת מסדרת הטלוויזיה הבודדות שמוצגות והיא מקבלת משבצות הקרנה מכובדות ביותר. קריאות לחרם על ישראל או על תומכי הממשלה בהחלט יש, אולם בפועל התגובה הרשמית של הפסטיבל היא שזה "דיון שצריך להישמע".

מבחינה כמותית, השנה יש גם פחות סרטים שמתייחסים ישירות לפלסטין בתכניה, לפחות במבט ראשוני ותוך הסתייגות כי בהחלט יש סרט מדובר על עזה בתחרות הרשמית. הוא יוקרן לעיתונאים רק לקראת סיום הפסטיבל ואז גם אדון בו. בינתיים, בפוסט זה שהוא דיווח ראשון, סרטים של הבמאים המוכרים שכן הספקתי לראות.

Jay Kelly
ג'יי קלי

ייתכן ובמאי אמריקאי מפורסם שחי לאחרונה בתל אביב לא יסכים איתי, אבל ג׳ורג׳ קלוני הוא אחד  מכוכבי הקולנוע האחרונים מסוג מסוים. לא בהכרח הסוג הכי קופתי כיום, אבל עם כריזמה בנוסח הכוכבים של פעם, נוסח קרי גרנט/גארי קופר/קלארק גייבל, אם לנקוב בחלק מן השמות שהוא עצמו מציין מול המראה, אחרי שהוא אומר בטון דומה גם את השם ״ג׳יי קלי״ – שם הדמות שהוא מגלם ושם הסרט, שנסוב סביב דמות של כוכב קולנוע נוסח קלוני. די ברור כי במאי הסרט נואה באומבך מאמין כי קלוני הוא כוכב ובונה את הסרט סביב דמותו, כולל רגעים שנראים כמו הצדעה שקצת יצאה משליטה.

כרגיל אצל באומבך, התמונה מורכבת יותר. הסרט שואל שאלות גם על הבחירה בחיי כוכבות מול נאמנות למשפחה או מערכות יחסים אחרות, כמו גם על ההבדל בין כישרון משחק ליכולת להיות כוכב והבחירה (או היעדרה) בקרב אלו אשר עובדים בשולי תעשיית הכוכבות. הסרט נפתח בשוט ארוך המתאר צילומים של סצנה אחרונה בסרט ונע בין אנשים רבים שעובדים עבורו, אבל חלקם בעיקר עבור השחקן הראשי. הראשונה שמדברת היא מעצבת השיער, מגולמת בידי אמילי מורטימר, ששיתפה פעולה עם באומבך בכתיבת התסריט וכנראה הכניסה נקודת מבט של שחקנית נהדרת ומנוסה ולא בדיוק כוכבת, בעוד הדמות שהיא מגלמת מצויה תחילה בשולי הסרט ואז יוצאת מן העלילה.
בין שלל הדמויות בשוט הפתיחה, מי שמקבל יותר תשומת לב הוא רון (אדם סנדלר) המנהל האישי של ג׳יי קלי שמנסה לדאוג שהכל בסדר עבור הכוכב, אך בו בזמן לעודד את בתו המתבגרת לקראת משחק טניס. ג׳יי קלי נחשף בשוט קודם כקול, אחר כך כצללית ומאוחר יותר במרכז הצילומים, אם כי התאורה משאירה חצי מפניו באפלה, שכן בשוט הראשון של הסרט הכוכב  משחק דמות שמתה, במה שמוציא אותו בדיעבד לבחינה מחודשת של חייו.

הבחינה הזו קורית בסדרה של אירועים, המתרחשים במה שהגיבור סבור שתהיה הפוגה של שבועיים לפני הסרט הבא: הוא מגלה שבתו המתבגרת עמה קיווה לבלות בהפוגה יוצאת לבלות את החופשה לפני הלימודים באירופה עם חברים ולא בחברתו; הבמאי אשר גילה אותו נפטר, לא הרבה אחרי שקלי סירב לקשר את שמו לתסריט עליו הוא עבד. בהלוויה של אותו במאי, הוא נתקל בטים, חברו ללימודי המשחק ומי שנחשב לכישרון שבכיתה. המפגש עם טים מאפשר לסרט להראות את ההבדל בין שחקן נהדר לכוכב – טים מגולם בידי בילי קורדופ ובסצנה אחת הוא מראה מגוון ויכולת לצלול לעמוק של דנות שג׳יי קלי לא מסוגל ובאותה נשימה, ניכר שאין לו את הרכיב הסודי אשר הופך שחקן לכוכב. ייתכן שחלק מן  העניין הוא שכוכב משחק פעמים רבות תפקידים אשר קרובים לחייו לתדמית שלו, תלונה שקלי שומע לא מעט במהלך הסרט ומן הסתם תופנה גם כלפי המשחק של קלוני. התשובה שחוזרת בסרט כמוטיב חוזר היא שקשה מאוד לגלם את עצמך או להיות עצמך. מוטיב חוזר אחר הוא בקשה של קלי לטייק נוסף, כלי המשקף את ההבנה שלו בצורך לבחינה של כל חייו.

בחינה כזו מתאפשרת כאשר הוא מחליט, אחרי סירוב ראשוני, להגיע לפסטיבל בטוסקנה על מנת לקבל פרס מפעל חיים, גם אם הסיבה היא ההבנה כי בתו תכננה לטייל בדיוק באותו אזור. באומבך שואל את השלד העלילתי הזה מ״תותי בר״ של ברגמן, סרט ממנו הוא גם שואל את הטריק בו קלי המבוגר מתבונן בסצנות ממהלך חייו, בגילאים שונים. הוא חוזר לתחילת דרכו ולהתאהבות בשחקנית שלצדו על מנת להבין כי לא פעם התנהג באנוכיות. מי שמאתגרת אותו בתחום הזה בצורה ישירה היא בתו הבכורה (ריילי קיאו) שבשנות השלושים החייה סוג של בחרה לא להיות איתו בקשר קרוב, גם בעצה של פסיכולוג מוטל בספק.

אולם, ג׳י קלי הוא לא היחיד במסע של בחינה של חייו. גם המנהל הותיק שלו רון נלקח איתו למסע פנימי וחיצוני כאחד. גם רון היה מעדיף להיות יותר לצד אשתו (גרטה גרוויג, אשתו של הבמאי במציאות על מנת לספק עוד רמה של מטא) וילדיו, אבל מוצא את עצמו לא בפעם הראשונה נגרר ברחבי העולם אחרי הלקוח שלו. אגב, באותו פסטיבל בטוסקנה מוענק פרס גם ללקוח אחר שלו (פטריק וילסון), אם כי הוא יותר כוכב טלוויזיה. רון גם עובר חלק מן המסע לצד ליז (לורה דרן), הסוכנת של קלי וגם האקסית של רון. כל זה רק חלק מהגודש העלילתי המכוון של הסרט, שדומה כי פעם בחמש דקות מופיע בו שוב שחקן מוכר במה שהופך לסוג של משחק זיהוי. עד לשלב בו אלבה רורוואכר שמציגה את עצמה כ״אלבה״, ברגע ארס-פואטי נוסף שעבד היטב עבור הקהל האיטלקי.

זה גם מייצר תחושה של פיזור והתסריט בהחלט מתפזר לפרקים יותר מדי או להבדיל חוטא בעודף סמליות, אבל העבודה של באומבך הליהוק והדרכת שחקנים מחפה על כך, עם כמה גונבי הצגה בולטים ושני שחקנים ראשיים המצויים בשיאם – קלוני מזכיר איזה כריזמה יש לו כאשר הוא מגובה בחומר לא רדוד ומשתמש בו היטב (בניגוד לרוב הסרטים שהוא מביים בעצמו), ולהגיד כי סנדלר הוא שחקן דרמטי משובח זו כבר לא דעה חתרנית. בסרט זה הוא מגלה סוג של פן חדש ביכולת שלו בוויסות הזעם ומצבי הצבירה השונים. יותר מכל, השניים מייצרים סרט נוגע ללב על חברות במסע. חברות שיש בה הרבה מורדות, מריבות וזעם כנה, אבל גם אמינות ואהבה.

בתוספת מוזיקה מקורית נהדרת של ניקולס בריטל, כל הנ״ל בהחלט מספיק לעורר תיאבון לצפייה נוספת, בסרט שצפוי לצאת לבתי הקולנוע לפני שיהיה זמין בנטפליקס, שהפכה לבית ההפקה הקבוע של באומבך. נכון לכרגע, נראה לי שהם הפיקו לו בעבר סרטים מגובשים יותר, אבל זה עוד סרט ראוי, שנון ובעיקר מהנה, גם אם הוא בהחלט מתפזר מדי ובאופן שגם הוא טיפוסי לבמאי, כולל כמה רגעים תמוהים או מוגזמים לצד מקומות של עידון חכם ומדויק.

Bugonia
בוגוניה

כאשר הקולנוע הקוריאני פרץ לעולם בראשית המאה ה-21, אחד מן הסרטים שהפך במהרה לסרט פולחן היה ״הצילו את הכוכב הירוק״ (Save the Green Planet) של הבמאי ג'אנג ג'ון-האון. אולם ייתכן שבשני העשורים שחלפו מאז, הסרט נשכח מעט מחוץ למולדתו, או לפחות לא מצא הרבה קהל חדש לצד מעריצים רבים שראו אותו בזמן אמת, או לא הרבה אחר כך (זה יהיה המקרה שלי). אולם לפני מספר שנים הוכרז כי ג'אנג צפוי לביים גרסה אמריקאית לסיפור והתסריט נכתב בידי ויל טרייסי ("התפריט"). אולם בסופו של דבר, ג'אנג עזב את הפרויקט שזכה בבמאי יותר מוכר – יורגוס לנתימוס. התסריט עדיין של טרייסי, אולם ייתכן ולנתימוס הוסיף מעט תבלינים מעבר להבאת חלק מן הצוות הקבוע, כמו הצלם רובי ריאן והשחקנים ג'סי פלמונס ואמה סטון, שמגלמת תפקיד שבמקור גולם בידי גבר.

אם לשפוט על פי הקרנת העיתונאים, רבים לא צפו במקור או לא זוכרים אותו, שכן ההפתעות נרשמו דווקא לגבי חלק מפרטי העלילה שהיו זהים לסרט הקוריאני. אף כי דברים רבים שונו ו/או עודכנו בהתאם לזמנים, בסרט שבמקור שילב בין כמה טונים של סאטירה פוליטית, קומדיה מטורפת ודרמה משפחתית (בין היתר), בעלילה שמתכתבת עם תיאוריות קונספירציה והשפעה של מדע בדיוני על המחשבה. למעשה, הסרט המקורי סוג של הקדים את זמנו בחלק מן התיאור שלו את הנושאים הללו, והרימייק בהחלט מדגיש אותם בצורה לא מתנצלת ובטח שלא מעודנת.

בלי לחשוף יותר מדי, נקודת המוצא היא שגבר (פלמונס) מתכנן לחטוף את המנהלת המצליחה של החברה בה הוא עובד זוטר (סטון), מתוך מחשבה שהיא חייזר שמהווה סכנה לעתיד המין האנושי. לצורך כך הוא מגייס את בן דודו הצייתן (איידן דלביס) אף כי זה מטיל ספק לגבי חלק מן האמונות, אבל משתתף בחטיפה של אשת העסקים המצליחה. ייתכן שיותר מזה לא כדאי לדעת, רק אולי שיש גם חשיבות בעלילה לאמא של הגיבור, שמגולמת בידי אלישיה סילברסטון. באופן טיפוסי לקריירה שלה, היא לא מקבלת מספיק חומר לעבוד איתו.

המגע של לנתימוס בהחלט ניכר, אבל רוב הזמן באופן שפחות הלהיב אותי לעומת סרטיו האחרים. חומר הגלם בהחלט מתאים לסטון (שראשה מגולח במהלך הסרט) ופלמונס, שמרוממים אותם. בעיקר סטון שמצליחה להיות מהנה ולבנות דמות מרתקת בעודה כבולה במשך חלקים רבים מן העלילה. ייתכן וחלק מהחוויה שלי נובע מכך שזכרתי פחות או יותר כמה מהלכי עלילה, גם אם יש הבדלים וחריגות בדברים עליהם הסרט נותן את הטון והסאטירה הפוליטית היא בהחלט כזו של העשור הנוכחי. הסרט אינו אכזבה מוחלטת או בכלל, וגם אם לוקח לו זמן להגיע לשם הסיום שלו בהחלט מוצלח. פחות בגלל המסר החברתי, יותר בגלל חזון ודימויים ייחודיים.

Ghost Elephants
פילי רפאים

וורנר הרצוג קיבל בפסטיבל פרס מפעל חיים ונראה נחוש להסביר כי קבלת הפרס אינה רמז לפרישה או האטה בקצב. בימים אלו הוא מצלם סרט עלילתי ומתכונן לשתי פרויקטים באנימציה – אחד מם הוא צפוי לביים ובאחר הוא ידבב דמות בסרט של בונג ג'ון-הו, תפקיד הולם למי שהמבטא הגרמני שלו הוא אחד מן הקולות הכי מזוהים בעולם הקולנוע. מעבר לכך, הקול האמנותי שלו נותר צלול וברור, ייתכן שיותר בגיחות שלו לקולנוע התיעודי כמו הסרט שלפנינו, סוג של סרט טבע-פילוסופי-פיוטי. זו לא הפעם הראשונה או השנייה שניתן להגדיר סרט של הרצוג בשילוב הזה ולא הפעם הראשונה או השנייה בה הוא עושה סרט על משלחת של בני אדם למקום בו התנאים לא מתאימים לשהות של בני אדם.

הגיבור הראשי של הסרט הוא, לפחות על פניו, המדען ד"ר סטיב בויס, מי שגילה זנים רבים של בעלי חיים באפריקה ומצוי במהלך יותר מעשור בחיפוש אחר האובססיה הפרטית שלו – זן של פילים שהוא סבור שהם גדולים יותר מן הפילים המוכרים לאדם. סמוך לתחילת הסרט, הוא מתסכל על פוחלץ של הדוגמא שמשכנעת אותו כי הפילים קיימים – הפיל הכי גדול שהיא פעם ניצוד והפוחלץ שלו ניצב במוזיאון בארה"ב (לא כולל הגולגולת שהייתה גדולה מדי להעבירה לתצוגה). הפיל ניצוד ב-1955 באזור של רמה גבוהה באנגולה, אזור ענקי שהוא כמעט לא מיושב או מתויר, וחלק ניכר מן המים של נהרות אפריקה יוצא ממנו.
בחיפוש אחר הפילים שלו, בויס כבר מיפה שם בעלי חיים רבים, אך לא את מה שהרצוג מכנה "הלוויתן הלבן שלו", ובויס מסכים לגלם את התפקיד של קפטן אחאב מודרני בתחילה. לעתיים נראה זיק בעיניו שרומז על האופציה שהוא יכול היה להיות דמות שקלאוס קינסקי יגלם. אולם ככל הסרט מתקדם, עולה התחושה כי ייתכן וזה היה מעט משחק מול המצלמה ובויס מתגלה כאדם רגוע ושקול ביחס לגיבורים האובססיביים הרגילים של הרצוג, מה שאולי טוב יותר מבחינת המדע.

את הסרט זה לא מכשיל, כי להרצוג יש עוד הרבה דברים לדון בהם, כמו למשל ביקורת על הצייד המקורי והיחס של האדם הלבן לפילים בפרט ולטבע באפריקה בכלל, עד לא מזמן. לא במקרה, הסרט נפתח ומסתיים לא עם בויס, אלא עם אנשי שבטים אפריקאים בטקסים מסורתיים. אם בויס רודף רק פילי רפאים משום שהוא לא בטוח שהם קיימים, חלק מן השבטים באנגולה ונמיביה מאמינים באמנות שונות כלפי רוחות של פילים וגלגול נשמות, כולל קשרים שונים בין הפילים לבני האדם. למשל, הרוחות של הפילים מנסים להיכנס לגופים של בני אדם והרצוג מראיין אדם שייתכן ונשמה של פיל התחברה עם הגוף והנשמה שלו.

הסרט לרגע לא מזלזל באף אדם או אמונה, גם אם במרכז נמצאת התקדמות איטית של מסע הגילוי. איטית לא בגלל חווית הצפייה בסרט, אלא בגלל שההכנות למסע מקבלות הרבה יותר זמן מסך מן המסע עצמו, גם אם המסע הוא השיא של היצירה כולה. ייתכן ומשהו בחלוקה הזו לא לגמרי מאוזן, או בכלל במבנה התסריט לפרויקט התיעודי שיכל להיות מגובש יותר ואולי לכלול פחות מפגשים בין מדעניות מערביות לחומר המשלחת הגברית והאפריקאית ברובה (בהנהגת גבר לבן), מלב הטבע. אולם בתוך המבנה הלא ממוקד, תמיד יש שילוב של תובנות ושאלות של הרצוג, בסגנון שלו המשלב בין הומור לרצינות מעמיקה ובין המתבקש לדברים שדומה כי רק הוא מסוגל לחשוב עליהם או לבטא בקול ובבהירות.