יחידת משטרה 1.9.9.5: "ימים משונים"

הסרט "ימים משונים" (Strange Days) לא היה אחד מן הלהיטים הכי גדולים של שנת 1995. למעשה, מדובר באחד מן הכישלונות הקופתיים הכי גדולים של אותה שנה. אולי גם הכישלון הכי גדול בקריירה של ג'יימס קמרון, אחד מן הבמאים הכי מצליחים בהוליווד, אם כי במקרה של הסרט הזה הוא רק תסריטאי ומפיק. הבמאית היא קתרין ביגאלו, כאשר הסרט עצמו מרתק בין היתר כשיתוף פעולה בין שניהם. הוא מרתק גם כי למרות הכישלון בזמן אמת, הוא כן אחד מן הסרטים הכי טובים של שנת 1995. היו גם מבקרים שחשבו כך כבר אז, כולל רוג'ר איברט בשיא ההשפעה שלו. אבל בתקופה שהוא יצא היה קצת קשה למכור אותו או להסביר איזה סוג סרט הוא בדיוק. זה נכון גם כיום.
"ימים משונים" הוא סרט ניאו נואר פוליטי, בשילוב מדע בדיוני, פעולה, אלמנטים של קולנוע אמנותי ומבט על תרבות הפאנק בלוס אנג'לס. כל ההיבטים הללו בעלי חשיבות די דומה וכולם מבוצעים היטב בסרט – אך באותה מידה, ייתכן והסרט יאכזב כל מי שמחפש את אחד מן הז'אנרים הללו באופן ספציפי, שכן הוא הולך למקומות אחרים וייתכן שמוקדי העניין שבו הם אחרים. הפוסט הזה הוא פוסט המשך למה שאור כתב על ״היט״ מוקדם יותר החודש, התחלה של סדרת פוסטים על סרטי משטרה מאותה שנה.

כמעט עשור לפני שיצא "ימים משונים", קמרון חשב על הרעיון המקורי לסרט. בשנת 1986, מיד אחרי ההצלחה של "שליחות קטלנית" ו"שובו של הנוסע השמיני", הוא הגה רעיון לסרט מדע בדיוני שיתרחש בשנת 1999 ויעסוק בסחר ובתיעוד זיכרונות/חווית של אנשים. הוא רשם מספר עמודים והניח את הפרויקט בצד. חלפו מספר שנים ובשנת 1992, אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין", הוא מחליט לשוב לרעיון לפתח אותו לתסריט. בין לבין, הוא החליט כי לא ישמש כבמאי בפרויקט וכי ביגאלו היא המתאימה. בשלב זה הם כבר היו גרושים, אבל נותרו ביחסים טובים, או לפחות מספיק טובים על מנת לעבוד ביחד.
ביגאלו מצידה הושפעה מן המהומות בלוס אנג'לס עקב זיכוי השוטרים שתועדו מרביצים לרודני קינג, נהג אפריקאי-אמריקאי שנעצר על נהיגה בשכרות. המהומות טלטלו את העיר וגם חשפו את הגזענות של המשטרה. ביגאלו, שסרטה "פלדה כחולה" יכול להתפרש כמצדיק אלימות משטרתית, רצתה לשלב את הדבר באופן שיהיה ביקורתי כלפי המשטרה ויהדהד את המתחים הפוליטיים בארה"ב, בסרט למעשה צפוי להתרחש בעתיד די קרוב לתאריך היציאה שלו. קמרון סיים גרסה מוקדמות של התסריט שדומה יותר לרומן והתסריטאי ג'יי קוקס, מומחה לשיפוץ תסריטאים שלא תמיד קיבל קרדיט על העבודה שלו, הפך את זה לתסריט טיפוסי יותר. במקרה הזה הוא כן קיבל קרדיט על שותפות לכתיבה, יחד עם קמרון.

הפקת הסרט התעכבה מעט, כי החברה של קמרון הייתה צריכה לפתח ציוד צילום שיתאים לחזון של ביגאלו, בנוגע לאלמנט המדע בדיוני של התסריט: קלטות שהם תיעוד חוויה של בן אדם אחר. לא מדובר ממש בזיכרונות, שכן התיעוד זורק אותך לחוויה ממש כפי שהוא חווה אותה: על המסך, הקהל רואה את מה שהוא רואה, בעזרת שימוש במצלמות פילם שהוצבו ממש בפנים של מפעלי המצלמה, אך ביקום של הסרט, מי שצופה בסרטונים המתעדים את החוויה מקבל חוויה רב חושית הכוללת לא רק את חוש הראייה. הקלטות הללו מופקות על ידי הצמדת מכשיר מקליט לכמה נקודות במוח, ולוכדות את התחושה עצמה. כך, למשל, אדם קטוע רגליים יכול לחוש שוב הליכה. באופן טבעי, גם פורנו הופך להיות חלק מן המסחר. אם כי "ימים משונים" עוסק בעולם בו הסחר הבלתי-חוקי בחוויות הללו מגיע למקומות אפלים בהרבה.

הסרט מתרחש לאורך כמעט שתי יממות, בסוף שנת 1999, כאמור עתיד קרוב לזמן בו יצא הסרט. ההתחלה היא קצת אחרי השעה 1:00 בלילה בתחילת ה-30 בדצמבר, והסיום דקות ספורות לאחר תחילת שנת אלפיים, ובה סוף העולם לא הגיע. הגיבור הוא לני נרו (רייף פיינס), שוטר לשעבר שפוטר מן המשטרה אחרי עימות עם מפקד המשטרה בעיר, פאלמר סטריקלנד (ג'וזף זומר). הוא מכיר את הטכנולוגיה להקלטת חווית מעבודת המשטרה, שכן היא פותחה כתחליף להאזנות סתר, אבל הפכה לסחורה חמה. לני הוא לא רק סוחר, הוא גם מכור להקלטות. באופן ספציפי, הקלטות של החווית שלו ביחד עם פיית' (ג'ולייט לואיס), בת זוגו לשעבר שעזבה אותו וכעת חיה עם פילו גנט (מייקל וינקוט), מנהל לייבל מוזיקלי מצליח. אחד מן האמנים שלו הוא הראפר ג'ריקו וואן (גלן פלאמר) גיבור עבור רבים בעיר ומבקר חריף של אלימות משטרתית, אשר ידיעה על רציחתו מופיעה בתחילת הסרט. החשד הוא כי למשטרה יש יד בדבר, ומהומות קשות עתידות לפרוץ.

אבל רגע, יש עוד דמויות להציג בראשית העלילה: איריס (ברידג'ט באקו) היא עובדת מין שמיודדת עם פיית' ומבקשת את עזרתו של לני, אחרי שהיא חומקת משני שוטרים אשר רדפו אחריה (וינסנט ד'אונופריו ו-ויליאם פיכטנר). בין היתר היא אומרת לו שגם פיית' בסכנה וזה אולי גורם לו לא לתת תשומת לב לדברים החשובים ביותר. חוץ מזה הוא לומד כי חברו הטוב ביותר מקס (טום סייזמור, שיוצר קישור לסרט הקודם בסדרת הפוסטים הזו) מועסק כעת בידי פילו גנט במטרה לעקוב אחר כל צעד של פיית'. ובגלל שנגרר לו הרכב, הוא גם זקוק לעזרתה של ידידתו מייס (אנג'לה באסט האדירה), נהגת לימוזינה עם הכשרה בעוד מספר עבודות. יש עוד דמויות, אבל אלו פחות חשובות.

כל העלילה הזו מוצגת אחרי פתיחה של סצנת שוד שמשתבש, סצנה שמצולמת באשליה של טייק ארוך אחד. משהו שהיה קשה הרבה יותר לעשות לפני העידן הדיגיטלי ועדיין עובד בצורה אפקטיבית בסרט. הפתיחה היא שוד מנקודת המבט של אחד מן השודדים, שלוקח בני ערובה ואז מוצא את עצמו נרדף על ידי המשטרה בכמה גגות ומוצא את מותו. זה לא ממש ספוילר כי כל הפתיחה המורכבת והמרהיבה הזו לא קשורה לעלילה של הסרט, פרט להעברת האופי של החווית והתחושה של צפייה בהם והצבת הקו האדם של לני – הוא לא סוחר ב"בבלאק-ג'ק", קלטות המעבירות את החוויה של המוות. טוב, הקו האדום הזה מטשטש תוך שניות ספורות, כי לני נואש. או אולי לא משחק נואש בצורה גלויה כמו טיק (ריצ'ארד אדסון), שמוכר לו את הקלטת, אבל במציאות של הסרט, כולם נואשים ויש להם סיבה טובה. או כמה סיבות טובות. יש גם סיבות פוליטיות – אלימות משטרתית ונוכחות מוגברת של משטרה ברחובות. ויש גם סיבות אישיות. כמו במקרה של לני, אובססיה למאהבת מן העבר לקשר שהוא שב לחוות אותו, אולם ייתכן שהוא מעולם לא היה אידיאלי כפי שהוא מדמה בראשו.

הלב של הסרט הוא השילוב בין הייאוש לבין המפלט הבידורי הקיצוני. בידור שקשור הן בחוויות של אנשים אחרים והן בתכנים קשים של אלימות ומין, תוך ידיעה שבניגוד לקולנוע, החווית שהם סחורה בסרט הם מפגש עם "האמיתי". באופן הזה, "ימים משונים" מזכיר לי שני סרטים, אחד קדם לו ביותר מעשור ואחד יצא כמה שנים אחריו. הראשון הוא "וידאודרום" של דיוויד קרוננברג, שעוסק בין היתר בסחר בקלטות סנאף לשידור בטלוויזיה ובדרישה של הקהל לתכנים שהם גם קשים יותר וגם אמיתיים יותר, באופן שניבא את תרבות הריאליטי שעדיין הייתה בחיתוליה גם כאשר יצא "ימים משונים". השני הוא "להיות ג'ון מלקוביץ׳" משנת 1999, שעוסק ברצון לחוות את העולם דרך התודעה של האחר, שזה מה שהמציאות ב"ימים משונים" מציעה, עם יותר אופציה לבחירה. אמנם על פניו אין הפתעה לגבי מה שמתרחש, אבל אפשר לחוות שפע חווית כמו האחר. זה הבידור חדש, הממשות, או מה שנחווה כמו ממשות. לני אף אומר כי זה לא טלוויזיה משופרת, זה הדבר האמתי. להיות מישהו אחר. או כפי שמדגים לני, אדם יכול גם לחוות את העבר שלו עצמו.

בשתי האופציות, ייתכן ומשהו בקשר למציאות או לדרך בה חווים את ההווה משתבש. לני שב לקלטות של פיית', מה שמגביר את האידיאליזציה שלו לעבר, בקשר אותו הקהל מרכיב בהדרגה על פי הפריטים. ניתן בשלבים שונים להטיל ספק בעד כמה אוהב או מתאים ללני לטווח הארוך הוא היה. פיית' הייתה עובדת מין שלני לכאורה "החזיר למוטב" ועזר לי להיגמל, מה שלא בהכרח מייצר מערכת יחסית שיוויונית. בנוסף, פיית' מוסיפה להיות פאם-פאטאל עבור אנשים אחרים ולא רק עבורו, כאשר ההופעה של ג'ולייט לואיס בסרט היא בו זמנית אירוטית באופן קיצוני יחסית לכוכבת מוכרת (הביגוד שלה לאורך רוב הסצנת שלה בסרט לא מסתיר את החזה) ומסתורית. אנו מקבלים הצצות בלבד לאישיות שלה ולמצב בעבר או בהווה: האם היא מסוממת ותחת שליטה אשר מקבילה את החופש שלה כעת, או שייתכן שהייתה כך בזמן החיים שלה עם לני. היא ספק אבודה, ספק מממשת את החייה כפי שהיא רוצה ואלו לא בדיוק החיים שלני דמיין עבורה, לא רק בגלל שהיא לא חיה אותם עמו. יש לציין כי היא ככל הנראה בלתי מובנת גם בידי הגברים האחרים בסרט, גם אם אלו מביטים בה לא מעט והעבודה של אחד מהם היא להביט עליה.

מול חווית המציאות בעיניים של האחר או צלילה לעבר, יש את מייס, שלא רוצה להתנסות כלל בטכנולוגיה ומעדיפה לחיות את ההווה. היא האופציה הרומנטית האחרת של לני, גם אם לשניהם קשה להודות בכך והדבר מובע באופן שלא פוגם באמינות של הדמויות, או בעיקר בקשיחות של מייס בהופעה של באסט שאני שוב אשבח, כי זו ההופעה הכי מוצלחת בסרט שבאופן כללי מלוהק נהדר. מייס היא גם גיבורת אקשן של ממש, אבל גם הנציגה של עימות עם המציאות – בין אם זה אומר לחשוף את האלימות המשטרית ולעשות את הדבר הנכון ערכית, ובין אם זה אומר לא להתחבר למפלט מן המציאות דרך חווית של אחרים, מציאות שמפסיקה להיות מציאותית. כפי שהיא אומרת בציטוט הכי מפורסם מתוך הסרט: "אלו החיים שלך – ממש כאן, ממש עכשיו, זה הזמן האמיתי… זמן להיות אמתי ולא בפלייבק". הדרך לשרוד בעולם הקשה היא להיות מודע אליו ולהסתגל. כי המשך הנבירה בעבר יותיר את לני מאוחר וגם אולי יוביל למוות שלו ושל אחרים, לא בהכרח בחוויות מוקלטות.

למעשה, החלק המוכר של הציטוט הוא גרסה מקוצרת יותר של מה שרשמתי, הודות לפטבוי סלים אשר סימפל את באסט אומרת את המילים "Right here, right now" באחד מן הלהיטים האלקטרונים הגדולים של סוף שנות התשעים. קטע מוזיקלי שבטח התגנן בלא מעט מסיבות מילניום, אולי גם כאלו הדמות למסיבת הענק שבמהלכה מתרחש החלק האחרון של הסרט. אף שהסרט נכשל בקופות, בהחלט הייתה לו מורשת תרבותית בטווח של שנים ספורות, גם אם בטח רוב המאזינים לשיר לא ידעו את המקור. הפסקול של הסרט עצמו, בלי פטבוי סלים מן הסתם, מספק בכל מקרה חוויה עשירה של מוזיקה אלטרנטיבית עכשווית של אמצע שנות התשעים בניסיון לנבא את סיומן, בשילוב של היפ הופ, אלקטרוני ורוק. זה נעשה בשילוב של קטעים שנכתבו במיוחד, שילוב של הופעות חיות בתוך הסרט, כולל שני קאברים שלואיס מבצעת לפי.ג'יי הארווי, שהייתה יחסית בתחילת דרכה במהלך צילומי הסרט.

בתור סרט שחוזה עתיד קרוב ועוסק בצורך לחיות את ההווה, "ימים משונים", בדרכו המשונה, גם מרפרר לקולנוע משתי תקופות בעבר: הסרט האפל על ידי צילום בלילה והשימוש בתבניות דמות של בלש, שוטרים ונשים תמימות ומפתות; ולא פחות מכך סרטי הפרנויה של שנות השבעים, גם הם שאבו מן הפילם-נואר, אבל הסרט מדגיש אותם. בין היתר על ידי המשפט "השאלה היא לא אם אתה פרנואיד, אלא האם אתה פרנואיד מספיק". התחושה היא שהשחיתות נמצאת בכל מקום והשלטון עושה שימוש בכוח על מנת לשמר את מעמדו, לדכא, ולהנציח קיפוח. אולם, באופן מורכב שלא אחשוף, הסרט גם מראה כי הפרנויה לא תמיד מוצדקת ולא הכל מחובר בקונספירציה אחת. יש גם רוע מקרי, או דמויות של נבלים שלא מבינים את התמונה המלאה. הסרט בהחלט מתריע נגד אלימות המערכת, אבל גם מראה כי לעתים התשובה אחרת ואפילו העשירים והחזקים לפעמים מצויים בכאוס, כמו לני. שגם הוא, כאמור, היה שוטר.

כפי שאולי ניתן להבין, "ימים משונים" הוא סרט גדוש מאוד, רעיונית, סגנונית ועלילתית. אך יש בו חזון מגובש הן בכתיבה של קמרון שיודע לכתוב קטעי פעולה בהירים בפני עצמם והן בביומי של ביגאלו, שבסרטיה המוקדמים שילבה בין ז'אנרים מסחריים לאמנות חזותית מרהיבה, תוך עבודה עם השחקנים על דמויות אמינות. זהו תמהיל קשה מאוד לביצוע או חיקוי וגם ביגאלו עצמה, אחרי הסרט הזה, החלה לשבור יותר לכיוון של ריאליזם. כאן, אי אז ב-1995, כל הנטיות השונות בקולנוע שלה באות לידי ביטוי ומגיעות לשיא.

זה לא שיש לסרט אמירה אחת לגבי מהות המציאות, או מהות הכוח והשימוש בו, נושא שתמיד העסיק את הבמאית בסרטיה השונים. ביגאלו מבינה את הכוח שיש לאלימות ומין כמוקד משיכה והרס ולא תמיד יודעת לומר אם יש גם צד של טובים ולא רק רעים, כאשר גם המשטרה והרשויות, פחות או יותר בכל פעם שהן מופיעות בסרטיה, מכופפות את החוק. לעתים הסרטים שלה ספק מצדיקים את זה, אם כי פחות בסרט הזה שמציג מקרה מובהק של שימושים לרעה בכוח משטרתי. אבל בכל זאת יש בסרט מקום לדילמות שלא נפתרות לגבי נושא הפעלת הכוח המשטרתי, כמו גם לנושא חופש המסחר והשימוש בטכנולוגיה שבלב הסרט. איפשהו בתוך זה, יש לסרט גם פנאי לרגעים רומנטיים. הקהל אולי לא קלט בזמן אמת, ייתכן שקשה מאוד לקלוט את כל הסרט בצפייה בודדת, אבל תמיד אפשר להיסחף עם החוויה המשונה והלא יומיומית שהוא מציע.