״סורי בייבי״, סקירה

חלפו כמעט שבועיים מאז שהסרט "סורי בייבי" (Sorry, Baby) עלה למסכים בישראל, אולם היינו עסוקים בדברים אחרים כמו פסטיבל הקולנוע בירושלים/החיים שמחוץ לכתיבה, כך שהסקירה עליו התעכבה. מכיוון שמדובר בסרט שמעורר תשומת לב רבה, בעיקר ביקורתית, כולל סיכוי לא רע שהוא יופיע בהרבה סיכומי שנה של מבקרים ואולי אף יזכה בכמה פרסים בהמשך, חשבתי בכל זאת להרחיב לגביו. אני עושה זאת בשלב שחלפו לא רק הביקורות מסוג "הסרט הכי טוב של השנים האחרונות", אלא גם הגל הצפוי של ביקורות צוננות יותר או מאוכזבות. לפני שאפרט, אגיד שאני בהחלט רואה משהו בטענות של שני הצדדים: הסרט רחוק מלהיות יצירת מופת ויש בו מספר פגמים בהם אגע, והיותו מסונכרן עם פוליטיקת הזהויות העכשווית בהחלט תורמת להייפ. יחד עם זאת, הוא בהחלט עשוי בכישרון וחלק ממה שנראה בו גחמתי נובע מן המארג. יש בו גם ביקרות עצמית, למשל.

את הסרט כתבה וביימה אווה ויקטור – קומיקאית, שחקנית ויוצרת א-בינארית (היא משתמשת הן בכינוי הגוף THEY והן בכינוי SHE, בהעדר מקבילה עברית שאני מכיר ל-THEY ביחיד, אני כותב עליה בלשון נקבה). ויקטור התפרסמה דרך סרטונים קומיים קצרים שהעלתה ברשתות החברתיות, כאשר אחד מן האנשים ששמו לב לכישרון שלה הוא הבמאי בארי ג'נקינס, ששכנע אותה שהיא יכולה לביים פיצ'ר ופרס עליה חסות כאחד ממפיקי הסרט. סוג של רשת ביטחון מקצועית שאפשרה לוויקטור לבנות מבנה עלילתי די מורכב לסרט ראשון, בו היא גם מככבת בתפקיד הראשי.

"סורי בייבי" הוא דרמה-קומית המתרחשת על פני חמש שנים, כאשר האירועים של כל שנה מוצגים כסרט בפני עצמו במידות שונות של אורך ובסדר לא כרונולוגי. החלק הראשון שאנו רואים מתרחש בשלב יחסית מתקדם, אחרי שהדמויות כבר עברו שינויים שאת חלקם נראה על המסך ואת חלקם לא. ויקטור מגלמת את אגנס, מרצה לספרות בקולג' בצפון-מזרח ארה"ב. היא חיה בבית די מרווח וסמוך החוף בסביבת הקולג' והיא גרה בו גם בתקופה בה השלימה את תואר המאסטר שלה עם קבוצה קטנה של תלמידים בולטים. הקבוצה הזו כללה גם את לידי (נעמי אקי) שותפה לדירה וחברתה הטובה שמבינה שהיא לסבית איפשהו בחלקים המוקדמים יותר כרונולוגית, שהם כאמור לא הראשונים שאנו רואים.

במהלך החלק הכי מוקדם עלילתית, אותו אנו רואים שני בצפייה, קורה משהו רע מאוד לאגנס. משהו שמשנה את ההתנהגות שלה והגישה לחיים בכל החלקים הבאים. זה לא דבר מפתיע במיוחד או שקשה לנחש את טבעו, אבל בכל זאת התקצירים לא תמיד חושפים אותו ואני אציין רק טריגר תקיפה מינית. במהלך השנים, אגנס מתמודדת עם ההשלכות וגם עם שאלות לגבי הזהות המגדרית שלה, שמתגבשת כא-בינארית, וגם היחסים שלה עם אחד מן השכנים (לוקאס הדג'ס) שהם סוג של יזיזות.

מה שלכד את תשומת לבי במהלך הצפייה בסרט וגם הציע בדיעבד אופן לקרוא אותו, הוא הפונט של כתוביות הפתיחה. פונט שמזכיר פונט אחר אשר מופיע בסרטיו של זה שאין לומר לנקוב בשמו: וולדמורט וודי אלן. אפשר לראות באלן של סוג מקבילה לויקטור – קומיקאי אינטלקטואל שהפך לבמאי המככב בסרטיו, שיש בהם שילוב בין דרמה לקומדיה. לא פחות מכך, יש ב״סורי בייבי״ ובנושא שלו התרסה נגד אלן, סוג של תגובה נשית שמעמידה זרקור על כך שמלבד המחלוקת והאשמות הקשות בחייו האישיים, סרטיו כללו לא פעם יחס קליל לרומן עם פער גילים גדול או יחסים בין מורה לתלמידה. ויקטור מדגישה שיש בכך משהו פסול. יחד עם זאת, הסרט שלה לא חד משמעי לגבי תרבות הווק והוא לגמרי בצד של אגנס כאשר היא מחליטה ללמד את "לוליטה" של נבוקוב, מתוך הדגשה כי מה שמתואר בספר הוא פסול, אך זה לא אומר שהמחבר תומך בכך או שאין ערך מאתגר ומעשיר בהתמודדות עם טקסטים מסוג זה.

עוד דבר שוויקטור לקחה מאלן, בכוונה או לא, זה סרט שמרוכז בדמות שהיא מגלמת. במקרה שלה זה מעט קיצוני יותר ובעוד שאגנס היא דמות מרתקת, קשה לומר שמישהו מצוות שחקני המשנה מקבל דמות מורכבת במיוחד. בכל זאת יש כאלו שמצטיינים יותר. ג'ון קרול לינץ' בדמות של סצנת אחת, והדג'ס בדמות של פחות או יותר תו אופי אחד, הם הבולטים. ההצטיינות שלהם מדגישה כי הסרט הוא אמנם פמיניסטי אבל לא שונא גברים. אני נהנתי מאוד גם מקלי מק'קורמק בתפקיד נטאשה, סוג של קולגה/מתחרה של אגנס בחוג לספרות ומישהי הרבה יותר נאיבית וישירה באופי. סוג של קריקטורה שכיף לראות את האופן שבו היא עוברת על מסך. שאר הקאסט עושה עבודה לא רעה – לואיס קנסלמי סביר בתור מרצה שהוא סוג של נבל בסיפור אבל גם דמות אנושית, ואקי מציגה את הקסם האישי הרגיל שלה, גם אם הדמות שלה בהחלט נופלת לתוך הקלישאה של "החברה הטובה ביותר שהיא גם בת מיעוטים".

"סורי בייבי" הוא סרט על גיבורה חכמה למדי וככזה, הוא סרט שנון מאוד, על סף השנון מדי. אבל, כמו בסרטים של אלן, יש לכך כיסוי. כמה מן הרגעים הטובים ביותר הם אלו בהם אגנס מתנהגת באנוכיות והסרט לגמרי מראה גם את הצדדים הפחות חיוביים באישיות שלה, מה שלא מונע מן הקהל להזדהות עמה. הדבר מתרחש בסצנות בהן הסיטואציה גוררת הזדהות וחמלה כלפיה באופן טבעי, גם אם הסצנה שאמורה להיות השיא בהקשר הזה כוללת רגעים מעט מאולצים. כיאה לסרט על ספרות וגיבורה שמומחית גם בסיפורים קצרים, חלקים בסרט יכולים לתפקד כסיפור קצר בפני עצמו ונראים כבולטים ביותר. למשל, סצנה בו אגנס צריכה לשתף יותר ממה שהיא רוצה בבית משפוט בו מקבע אם היא כשירה לשרת בחבר המושבעים.
לכן וכאמור, אפשר להיזהר משבחים גדולים מדי. "סורי בייבי" הוא לא בשורה קולנועית חדשה. הוא כן סרט מוצלח מאוד לסוגו שהאיכויות שלו קשורות לא רק לנושא שלו או לזהות של היוצרת.