פסטיבל ירושלים 2025: "מגלן", סיכום אישי ועוד

מהרבה בחינות, הייתי רוצה שהסיכום הזה יהיה חגיגי בהרבה ונטול נייטרליות מבחינת האתר הזה. לא שאי פעם הייתי נייטרלי לגבי פסטיבל הקולנוע הראשון שלי, זה שפקדתי כבר בתור נער ואני ממשיך לתכנן את השנה סביבו, כבר 26 שנים. אבל בשנה בה אור סיגולי הוא המנהל האמנותי היחידי והוא גם כותב כאן, המקום בלב מתחמם. לא סיקרתי כאן את כל הסרטים שראיתי ויש כאלו שבהחלט פחות אהבתי, או יותר נכון הרגישו לי לא אחידים, אבל כל צפייה הייתה לי מעניינת במידה מסוימת.

הסיכום הזה לא יכול להיות חגיגי, כאשר מניין הימים של השבויים בעזה עומד כבר על 661 בלתי נתפס, במלחמה שהיא אכזרית כלפי כל הצדדים ואת הנזקים שלה נרגיש בכל תחומי החיים עוד זמן רב. הפסטיבל תמיד היה שער, מבט לנעשה ברחבי העולם דרך הקולנוע שהוא מראה למציאות ולא בריחה ממנה. השנה הוא העלה והדגיש מספר היבטים כואבים של המתרחש בארץ וגם תזכורת שפשעים בלתי נתפסים, אובדן, סבל ומלחמה הם לא דבר ישראלי בלבד.

לצד זאת, לצד הדברים שיש לשים במרכז ואולי כטקסט היחידי שאמור להיכתב בימים אלו, אפשר לציין כי אני שיכור לחלוטין בשעה שאני כותב את הפתיחה הזו. גם את הסקירות הקצרות על הסרטים הבאים. לכן אסיים את הדיווח בטקסט ארוך על סרט בו צפיתי עוד קודם וכתבתי בעודי פיקח ניתוח שאני מקווה שיהיה מועיל. לפני שאגע בו, עוד טקסטים קצרצרים על סרטים בולטים מן התוכנית הבינלאומית של הפסטיבל שטרם התייחסתי אליהם. לכל הדיווחים שלי ולסיקור שלנו בסריטה לחצו על התגית, עכשיו זמן התאוששות.

החווה של טאבתה
East of Wall

אי אפשר לכתוב על סרטה של קייט ביקרופט בלי להזכיר את הסרטים המוקדמים של קלואי ז׳או, למרות שהיית שמח לעשות זאת וביקרופט ראויה ביותר. אולם כמו ב"הרוכב" ו"שירים שלמדתי מהאחים שלי", ביקרופט בילתה זמן רב בקהילה של מגדלי הסוסים ורוכבי הרודיאו בדרום דקוטה, סמוך ל"בדלנדס" שנתנו את הכותרת לסרט הביכורים של טרנס מאליק (אם לציין עוד השראה). היא עשתה זאת בטרם יצרה תסריט סביב משפחה אמיתית של חוואית ומערכות היחסים הסבוכות שלה: עם בתה המתבגרת שהיא כוכבת רודיאו, אמא בעתיית, ילד צעיר בהרבה שנולד מבן זוג שנפרד ממנה, ועוד נערים שגרים בחווה. מתוך היעדר מסגרת, משיכה לאורך החיים ולדמותה של טאבתה, אישה מרשימה ולא תמיד אמא או אשת עסקים שמקבלת את ההחלטות הנכונות. זה סרט שקל ליפול בקסמו ובקסמן של השחקניות הלא-מקצועיות, המגלמות וריאציה על חייהן, כאשר ההסתייגות היא שביקרופט לא מסתמכת רק על המציאות ומכניסה לתסריט אלמנטים שיש בהם גוון מלאכותי/מלודרמטי או מחושב מדי, גם אם לא במידה גדולה.

אבודים בבולטימור
The Baltimorons

ג'יי דופלאס התפרסם בקולנוע העצמאי בסרטים שיצר ביחד עם אחיו מארק, שמאז הפך לשחקן עסוק ומפורסם בפרויקטים בעלי תקציב גדול יותר ובסרט זה חתום רק כאחד מן המפיקים. השותף החדש של ג'יי דופלאס ליצירה הוא מייקל סטרסנר, השחקן הראשי והתסריטאי הנוסף. הוא מגלם גבר שמנסה להתאבד בפתיחה אבל גם בזה הוא לא מצליח. מאוחר יותר נגלה שהוא קומיקאי לשעבר ואלכוהוליסט בגמילה, שמנסה להתחיל חיים עם ארוסתו בחג המולד. אלא שהוא נפצע בצורה ביזארית וזקוק לטיפול שיניים דחוף. רופאת השיניים היחידה שמכונה לקבל אותו בחג המולד היא אישה מבוגרת ממנו בלא מעט שנים, יש לה צרות משפחתיות משלה ומעט סובלנות לפציינט שנוטה להתבדח. איכשהו, שתי הדמויות יבלו את היום ביחד, בנוסח "לפני הזריחה" עם פער גילים גדול, ארוסה, וקריירה כקומיקאי המתמחה באלתור ברקע. כמו בסרטים האחרים של דופלאס, היכולת של אנשים לתקשר ולדבר גם בעודם פגומים היא במרכז, וזהו קולנוע מאוד פשוט. אולי הודות לסטרסנר, או ליז לארסן בתפקיד הנשי הראשי, זה עובד יותר טוב מניסיונות דומים אחרים בפסטיבל וגם מן הסרטים הקודמים של הבמאי.

בשביל אדם
Adam's Sake

על הסרט הזה אולי אורון ירחיב יותר והוא ראוי לכך. כרגע אני בעיקר עם החוויה האינטנסיבית של אחות במחלקת ילדים שצריכה לעמוד בפני הכרעה לא פשוטה לגבי אמא, שללא ספק פוגעת בבן שלה אבל היא גם הפתח לאפשרות לריפוי שלו. מקרה בו אין את המעשה הנכון שאפשר לעשות. והוא רק חלק מן האתגרים הבלתי-פוסקים של המקצוע. אחרי "מגרש משחקים", מן הסרטים הגדולים של העשור האחרון, לורה ונדל מגישה סרט שאולי לא מגיע לאותם שיאים של עשייה מקורית ושברון לב, אבל הוא עדיין אותנטי ועוצר נשימה בדרכו.

מגלן
Magellan

מצד אחד מרשים לראות סרט של לב דיאז מוכר את כל הכרטיסים למספר הקרנות. מאידך, לפחות בהקרנה בה אני הייתי ניכר כי רוב הקהל לא ידע למה לצפות וכמות הנוטשים הייתה גדולה בהרבה מכמות הנשארים. גם התרעת ירי מתימן במהלך הסרט לא תרמה ליצירה, הדורשת צלילה לתוך הקצב האיטי והיפנוטי שלה, באופן טיפוסי לבמאי. גם אם הפעם הוא מכסה טווח שנים גדול יחסית והתמקדות בדמות המוכרת גם במערב.

ייתכן ומיקוד זה, או אולי הצילום בצבע, גרם לטענה זה סרט נגיש יחסית לבמאי, טענה שיש לקחת בערבון מוגבל. גם אם הסרט קצר במעט מרוב סרטיו, אפילו פחות משלוש שעות. זה עדיין הרבה יותר ״סרט של לב דיאז״ מאשר סרט עם גאל גרסיה ברנאל, הצפייה הכי מאתגרת שהפסטיבל יכול להציע ואפילו לא הנקודה הטובה ביותר להתחיל את ההיכרות עם הבמאי הפיליפיני.

דיאז שב וחוזר לאותם נושאים בסרטיו, בין אם הם מתרחשים בעבר, בהווה או בעתיד. בגדול, אלו סרטים על חיפוש רוחני של הפרט בתוך מציאות אלימה. בפירוט, יש בקולנוע שלו מבט ארוך על רגעי שבירה ושברון לב, דיון בפוליטיקה גדולה שמשנה את המציאות עבור קבוצות גדולות (נגיד: תושבי הפיליפינים) דרך הפרט. לא פעם, הגיבור בסרטיו הוא מחולל האלימות, חוטא שגם הוא מחפש גאולה וגם הוא זכאי למחילה.

פרדיננד מגלן, בעיניים עכשוויות בכלל ובעיניים פיליפיניות בפרט, הוא סוג של נבל כזה – מצביא ומגלה ארצות שהוא סמל לקולוניאליזם, האדם הלבן שיוצא למצוא דרך חדשה לאיי התבלין מתוך אמונה בנצרות ולא פחות מכך, בעליונות האדם המערבי. מגלן בגילומו של ברנאל הוא הדמות הראשית בסרט, אך היצירה לא נפתחת איתו אלא באישה משבט בפיליפינים, שנזעקת כאשר היא רואה אדם לבן, דבר שבשבט שלה מהווה גם מקור לפחד וגם הילה לחגיגה על השלמת הנבואה. בפועל, המפגש יוביל להרס או לפחות לשינוי העולם שלה, בדרך שלכאורה אנשיה אינם יכולים לנבא.

הסרט מראה לראשונה את האדם המערבי ברגע של תבוסה – שורה ארוכה של גופות ופצועים על החוף, אדם מנסה לאתר את פרדיננד מגלן ולבשר לו שכך נראה ניצחון. זה יכול להיות רגע מסיום הסרט, או הפתיחה למסע בדרך למסע. מגלן לוחם למען מיגור האיסלאם ומציאת נתיבי מסחר בשירות פורטוגל. מאוחר יותר, לאחר שלא זוכה למימון, הוא עובר לעבוד עבור הכתר הספרדי. תחילה הסרט מציג אותו כחלק מההמון ולא בהכרח זה שנושא את הנאומים, אל הנחישות הכריזמה שלו גדלה בהדרגה, כאשר גם מבחינה קולנועית הסרט מתקרב אליו לאט, כלומר מראה אותו לא רק בלונג-שוט, לעתים רק מתבונן בו ארוכות.

יחד עם זאת וכרגיל אצל הבמאי, החצי הראשון של הסרט (או קצת יותר) מרגיש במידה כלשהי כמו הקדמה, או כמו תהליך של היפנוזה לתוך הקצב. זה לא שאין הרבה עלילה, אבל התפקוד שלה הוא שונה. קשר רומנטי בין מגלן לאישה צעירה המטפלת בפצעיו מתחיל בסצנה יפה, אבל הוא בעיקר בונה את האופן המפעים והלא-ריאליסטי בו דמותה תופיע בסרט ברגעים בהם הגיבור יהיה רחוק ממנה, בחלק ממסעו המפורסם, זה שהעניק לו כמה שמות בהם אנו משתמשים עד היום.

לדיאז יש זמן להראות כמה אירועים מן המשלחת שהוביל מגלן לעבר נתיב קצר לאיי התבלין שיוביל להקפת העולם, אבל הוא לא מראה את כל הדרך. למשל, המעבר הדרמטי במצרי מגלן מוזכר בקושי. אבל הדגש הוא הצלילה של הדמות שלו לעבר דבקות במטרה, פרנויה ואכזריות, במה שיכול להיות ביטוי לאופי של מנהיגים בכלל, בכל תקופה. לא פחות מכך, הסרט בונה אותו כאדם מאמין – אמונה בנצרות, בצדקת דרכו ובכך כי התעוזה שלו תנצח.

האמונה הזו היא גם נקודת המוצא ללב של הסרט, שנמצא כמו תמיד אצל דיאז בחלק המסיים. הרי הכל מוליך למפגש בין הילידים בפיליפינים לבין מגלן ואנשיו, במפגש בין תרבויות, אמונות וכאבים, מפגש שיש בו רגעים של תועלת ואפשרות להרס מוחלט. דיאז מצטיין במבט שקט על גודל הזוועה, אבל גם בהצעה מקורית של אופציה רוחנית. סיום הסרט מציע קריאה חדשה להיסטוריה, דרך העיניים של המזרח, קריאה שמורדת בשם המדוכאים לגבי האופן שבו אנו זוכרים את המציאות ואת הגיבורים בשר ודם.