פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: טקס הפרסים, "קרח דק", "הים", "בלה"

את הדיווח החמישי מפסטיבל הקולנוע בירושלים (לכל הסיקור שלנו לחצו כאן) אפתח עם רשמים מטקס הפרסים, שנערך אמש, ביום חמישי בערב. פירוט הזוכים יגיע בטקסט נפרד של אורון, בין היתר משום שעבורי, הזוכים לא היו העיקר בטקס בו פחות או יותר כל מי שעלה לבמה דיבר בצורה זו או אחרת על המצב הפוליטי הבלתי-נתפס ובלתי-נסבל בו אנו מצויים כבר יותר מדי זמן, והתחושה כי הוא הולך ומחמיר.

שלושה נאומים נותרו איתנים במיוחד בזיכרוני. נטעלי בראון, שסרטה "חמצן" היה הזוכה הגדול של הערב, קראה שיר שכתבה בשנת 2009 על ילדה בת חמש שנהרגה במלחמה בעזה בזמנו. שיר שהוא תקווה להומניות, ראית האחר ואמנות אשר נלחמות מול המציאות, באופן אשר גם מתכתב עם הסרט שביימה. שי כרמלי-פולק, שסרט "הים" גרף שלושה פרסים שונים, דיבר מהלב ושיתף מילים שחבר מעזה כתב לו בימים האחרונים, על היעדר מזון ועל מצרכים בסיסיים שנמכרים במאות שקלים. חמד שרוף, שסרט עתידי שלו בשם ״אלברזך״ זכה במענק עריכה, דיבר בשם העדה הדרוזית על הטבח המתרחש בקרב בני עמו בסוריה בימים אלו, עם דיווחים על עשרות הרוגים ומעשי זוועה.

כל דבר אחרי מילים כאלו מרגיש שולי, גם הפרסים המאפשרים את קיומה של אמנות ועשיית סרטים, שמציגים את המציאות ושאופים להשפיע עליה. ובאמת שאני שמח ומצדיע לכל הזוכים ולכל מי שהצליח להשלים סרט בכלל ובימים אלו בפרט. וכעת לעוד מעבר חד, אבל לא לגמרי לא קשור: עוד סקירות קצרות של הסרטים עצמם. נפתח עם סרטי התחרות הישראלית עליהם טרם כתבתי, להשלמת כל סרטי התחרות, ונסיים בסרט שנוגע גם הוא בחיי העדה הדרוזית.

הים البحر

עבור פלסטינים תושבי הגדה המערבית, העדר הגישה לים הפך לסמל לאובדן השליטה על הארץ, סוג של דבר סימבולי שיכול להיות מובן מאליו עבור זרים, אבל מגלם בתוכו חולם, תקווה וגם סוג של שבר. הקולנוע כבר התעסק בכך באופן זכור בסרט "עניינים אישיים" של מהא חאג', געת מגיע הסרט שהופך את הערגה והמסע לעבר הים לסיפור המרכזי, דרכו משתקף הקיפוח וצדדים שונים בחברה בו אנו חיים, הפלסטינית והישראלית.

עבורי, רגע השיא בסרטו של שי כרמלי-פולק מגיע כבר בפתיחה, בסצנה בה טיול מאורגן של בית ספר מכפר ליד רמאללה שכל תכליתו מסע על הים נקטע כאשר חאלד, אחד מן הילדים שציפה למסע, מורד מן האוטובוס ונאמר שלו באופן ספציפי לא ניתן האישור החד פעמי לכניסה לשטח ישראל. נחוש לראות את הים, חאלד מצטרף לקבוצה של שב"חים החומקים לארץ ישראל, מגיע למרכז הארץ בשאיפה למצוא את דרכו לים. אביו רבחי, שעובד בבנייה לא רחוק מן המקום אליו הגיע בנו, שומע על המסע ויוצא בדרך בניסיון למצוא את בנו, תוך שהוא מסכן לא רק את מקום עבודתו אלא גם את עצם השהייה שלו בשטח ישראל, שכן גם לא אין אישור.

סיפור המסע הכפול שלהם הופך למעשה לסדרה של אנקדוטות של מפגשים עם ישראלים, אם הבנה חלקית של הדרך בה מתנהלים במרחב הישראלי. כל המפגשים הללו מבוימים בצורה מקצועית ודינמית, כאשר באופן כללי מצאתי את החלקים עם האב אפקטיביים יותר, אולי בגלל המשחק של ח'ליפה נאטור, בהופעה שקטה אשר חודרת עמוק, בסרט אשר יש בו תחושה תמידית הן של מתח והן של דרמה אנושית. אולם לצד זאת, הסרט לא סחף אותי לחלוטין דרך מה שנראה לי כמו פגמים בתסריט.

הפגם העיקרי הוא התחושה של חוסר אחידות והסרט היה עובד יותר טוב עם היה מהודק יותר, הסיפור שלו לא בדיוק מחזיק שעה וחצי עבורי – זה היה נהדר כסרט באורך של שעה והבחירה להאריך יותר מובנת על מנת שקהל רחב יזכה לראות בסרט שמשקף מסר שחשוב ליוצריו. בעיה נוספת שנובעת מכך כי רמה לא אחידה של אמינות בכתיבת דמויות המשנה, אשר חלק מהן לא נראות אמינות למציאות והן פונקציה של קידם העלילה, מה שמייצר תחושה לא אחידה בצפייה שרגעי שיא נוספים יגיעו. גם השימוש במטאפורות וסכנות הצצות בדרך נראה לעתים קצת בוטה מדי, לדעתי בעיקר בתחום הכתיבה ופחות בביצוע המשויף.

הסרט כן מייצר סיום מחושב בעל מספר היבטים חזקים אותם לא אחשוף, רק אגיד שחיבבתי במיוחד את השימוש בתגובות של הסובבים לאירוע דרמטי עבור גיבורי הסרט, באופן שאולי משקף גם את הקהל שיצפה בסרט. אולי עם זעזוע מן המצב של הפלסטינים או מצב אנושות ודיבור על חומרת המצב – אבל עם יכולת לחזור לחיים המאפשרים צפייה בסרט בקולנוע ושיגרה. ההבנה כי השגרה היא מותרות אשר מנותקת ממשהו מהותי מן החיים היא אמירה חזקה שעוברת היטב בכמה דקות ועבורי חזקה מחלק מן הניסיונות לדרמה ומתח.

בלה بيلا

ייתכן שאחת מן ההפתעות הכי גדולות אשר חוויתי השנה בקולנוע הגיע בצפייה בקרדיטים המסיימים של הסרט הזה, עם ההופעה של ז'אן-פייר ולוק דארדן כחלק מצוות ההפקה. לא מפני שהם מפיקים סרט ישראלי, שני האחים מפיקים לא מעט סרטים די מגוונים לאחרונה, אלא בגלל שקשה לי לדמיין סרט יותר רחוק מן הסגנון שלהם. "בלה" אמנם עוסק בנושא פוליטי חשוב (או "חשוב"), באופן כללי ניתן לומר הסכסוך הישראלי-פלסטיני על צדדים מרובים בדגש על הכיבוש, אבל לא פחות מכך הוא פארסה קומית מוקצנת, הנעה בין מספר סיטואציות הזויות בעלילה בה כל מה שיכול להשתבש משתבש בצורה חמורה. אם כי זה לא מדיוק, כי גם פתרונות קסם מתרחשים מדי פעם.

הסרט עוסק במוזיקאי ישראלי בשם יקי (אלישע בנאי), שאינו מצליח במיוחד בתחומו וחי בבלגיה. הוא שב להארץ לרגע להלווית אביו, שיהיה חובב מושבע של גידול יונים, תפקיד שלא עבר לבן אך העניק לו כבוד בקרב אגודת מגדלי היונים בארץ. אחרי הלוויה, יקי מעניק את היונה האהובה שהותיר האב לבילאל (חנא ביראך), פלסטיני אותו הכיר במשך כל חייו ומי שהיה קרוב יותר לאב המנוח וגם אולי מכיר יותר פרטים על גידול יונים. יקי מגלה כי היונה שווה סכום כסף גבוה וכי הוא יכול בעצם למכור אותה בתערוכת יונים המתרחשת בירושלים. לכן הוא מנסה להשיב אותה והמשימה מתגלה כקשה, שכן בני המשפחה של בילאל לקחו אותה עמם לחתונה המתקיימת עמוק בתוך שטח A. שני הגברים יוצאים ביחד להשיב את היונה, עם מידה משתנה של חיבה ושיתוף פעולה. הדבר נכון גם לשתי בנות הזוג (ג׳ייד דייכס ויקס, אסיל פרחאת) שמצטרפות לפרקים לסרט מסע, שכולל לעתים פיצולים ולא מעט מחסומים וצורך במשחק עם האמת עבור שני הצדדים.

היעדר תקציב ההפקה ניכר מדי פעם, למשל בכמות קטנה מדי של ניצבים בחלק מן הסצנות. בדגש על החתונה. אולם, הדלות הזו וחוסר האמינות בתסריט יכולה  לעבוד בסרט המציג עולם אבסורדי ומשתמש בהומור פרוע. עבורי, ההומור הזה עבד רק לפרקים ומשהו בסרט הרגיש לא מגובש עד הסוף. הדבר נובע גם מכך שהשחקנים לדעתי התקשו לייצר כימיה ולסחוף, או להוסיף משהו מן האישיות שלהם לעידון הקומדיה שרוב נובעת מן הסיטואציה ומן הסיבוכים ולא תמיד הולכת עד הסוף עם הטירוף בעיצוב הדמויות ובדיאלוגים, גם אם יש ניסיונות לכך.

"בלה" הוא סרט די פרוע, אבל הוא יכל להיות פרוע יותר. כפי שהוא, הצפייה ממנו נעה בין רגעים בהם הסרט מצחיק לרגעים בהם יש תחושה של מבוכה בצפייה בו. בכך הוא לא רחוק מחלק מן הקומדיות הישראליות המסחריות יותר וייתכן שיש לו יותר במשותף עמן משאר עם סרטי פסטיבלים וזה לא בהכרח דבר רע, אך כאמור עבורי "בלה" הוא סרט שלא ממש ממצה את הפוטנציאל הגלום בו.

קרח דק

הסרט הזה היה יכול להיות דוקו-ספורט, ייתכן שהוא אכן התחיל כך ובמידה רבה הוא עדיין כזה, אלא שהמעקב אחרי דרוזים תושבי מג׳דל שמס ברמת הגולן מטבעו הוביל את הבמאים אודי קלינסיקי ועירית הוד למקומות אחרים, גם בלי קשר למצב המורכב של הדרוזים בסוריה בימים אלו.

בשנת 2022, איה בת ה-19 מנסה לעבור את הסינון ולהתקבל לנבחרות הוקי הקרח של ישראל, המתכוננת לראשונה לטורניר בינלאומי. אולם לאיה יש בעיה לעומת הנשים האחרות המתחרות על מקום בסגל: אין לה אזרחות ישראלית. מכיוון שבשנת 1981 רמת הגולן סופחה לישראל, היא יכולה להשיג אזרחות, אולם הדבר לא מקובל בכפר שרוב תושביו נותרו נאמנים לסוריה (איך שסוריה הייתה אז), ו/או חוששים מהשלכות האזרחות לגבי העתיד או בני משפחה מעבר לגבול.

עמדה זו כלפי האזרחות מיוצגת בידי דמותו של איוב, קרוב משפחה של איה, דמות מפתח בקהילה ונאמן לזהות המקומית השוללת אזרחות אף כי הוא קשוב לדעות אחרות וגם קשוב לישראלים. דומני כי ללא קשר לעמדה פוליטית, צופים יתקשו לצפות בסרט מבלי להעריך לפחות היבטים מסוימים באישיות שלו, שנאמנת לערכים, למשפחה אבל גם למחילה ולפיוס.

כסרט ספורט, גם בלי קשר לסוגיית האזרחות המורכבת, הסרט לא מציג את איה רק או בעיקר ברגעי שיא: רואים את האהבה שלה לספורט ואת האימונים הקשים, אל גם יותר פציעות, טעויות וכישלונות מהצלחות. הדבר אינו הופך את דמותה לפחות מרשימה, אלא מראה כי המאבק הוא לא קל או חד מימדי בכל מקרה והיכולת הספורטיבית שלה משתקפת בעיקר דרך הערכה מצד חבורותיה לענף.

אולם כאמור, הסרט לא מסתיים בעיסוק בספורט למעשה הוא נמשך עם דמותו של איוב ועם דמויות נוספות גם אחרי שהסיפור הספורטיבי לכאורה הסתיים. זאת מפני שהמציאות זימנה לתושבי מג'דל שמס והכפרים הדרוזים הסמוכים מאבקים נוספים: נגד הקמת טריבונות בסמוך לאזורי המחייה ועל שטחים חקלאיים, מהלך שנפסל בישובים אחרים בגלל הפגיעה באיכות החיים. איוב גם שואף לפגוש מחדש את אביו הגדול, אותו ראה רק דרך צעקות משני עברי הגבול מאז 1967. ואז גם פורצת המלחמה ב-7 באוקטובר ומי שמתנגד לקבלת אזרחות, חרד למכרים וחברים בישראל ובאזור כולו ושואף לגדל את נכדיו בעולם בלי מלחמות, עד שהטרגדיה מכה הכי קרוב שאפשר, באירוע שאני מקווה שכל אדם בישראל זוכר.
לדעתי, הבמאים מתמודדים בכבוד עם המציאות הקשה שחדרה לסרט ונתנה לסיום חזק, אבל בעל אופי שונה מזה שכל אחד פילל. "קרח דק" הוא חשיפה ממושכת לציבור שמודר מהשיח והוא חשוב גם בזכות העשייה הקולנועית שלו, שהיא אמנם לא נטולת טעויות לאורך הסרט, אבל בסופו של דבר מתגבשת ליצירה חזקה שהותירה אותי שבור מבחינה רגשית.