פסטיבל קאן 2025: הזוכות, הזוכים וסיכום אישי

פסטיבל קאן ה-78 ננעל אמש בטקס הסיום, שהעניק את דקל הזהב לזוכה איראני לראשונה מאז 1997. אז זה היה עבאס קיארוסטמי האגדי, בסרטו ״טעם הדובדבן״, שחלק את הפרס עם סרט אחר. כעת, הכבוד הגדול בעולם הקולנוע נפל בחלקו של ג׳אפר פנאהי, סופית ורשמית מאסטר של האמנות השביעית, אם היה ספק. סרטו ״רק תאונה״ (Un Simple Accident) חיכה עד תום הטקס המפרך כדי לשמוע את שמו ולהיראות המום מהזכייה. חבר ותיק אחר של יושבת ראש חבר השופטים, ז׳ולייט בינוש, הסתפק במקום השני – יואכים טרייר הנורווגי, עבור סרטו ״ערך רגשי״ (Sentimental Value). אבל קשה להאשים פה מישהו בשחיתות כי על פי רוב מי שתשאלו, אלה באמת היו שניים מהסרטים הכי אהודים בפסטיבל השנה.

על יתר הפרסים וקצת על החוויה כולה בדיווח המסכם הזה, מהצד שלי, שמצטרף לדיווח הפתיחה. היו לא מעט הפתעות ואכזבות, לא כולל הפסקת חשמל ששיתקה חצי מדרום צרפת בבוקר יום שבת ועד אחר הצהריים. אבל הפאלה, ״ארמון הפסטיבל״, אותו מתחם עצום אליו עולים לרגל אנשי קולנוע מכל העולם בכל שנה בחודש מאי, עמד איתן ותופעל בידי גנרטור חירום. כי אין לעצור את פסטיבל קאן, כך מסתבר. אני בטוח שהנה התחילו קמפיינים שונים לאוסקר, גם אם אנחנו עדיין לא יודעים עליהם, כפי שאין לי ספק שאעשה כל שביכולתי כדי לשוב למקדש הזה גם בשנה הבאה. הסינפיליה המדבקת ובועת המגן שהייתי עטוף בה במשך שבועיים, שתיהן נותנות כוח להמשיך לא משנה מהן הנסיבות המצערות של המציאות בבית. בקרוב אפשר יהיה לדון בסרטים הבאים ברצינות, אם וכאשר יגיעו ארצה. עד אז, רשימת הזוכים והצעה משלי לסיכום תמטי.

הפרסים בתחרות הראשית

Un Simple Accident

דקל הזהב לסרט קצר: ״אני שמח שאתם מתים עכשיו״, תאופיק ברהום (פלסטין)
ציון לשבח לסרט קצר: ״עלי״, עדנן אל ראג׳יב (בנגלדש)
מצלמת הזהב (פרס לסרט ביכורים): ״העוגה של הנשיא״, חסן האדי (עיראק)

הפרסים הנלווים של התחרות עמדו בסימן מדינות מוסלמיות, אך לצערי לא צפיתי באף אחד מהם. הפיצ׳ר הוקרן במסגרת ״שבועיים של קולנוענים״ (לשעבר ״שבועיים של במאים״) וזכה גם בה, מה שאיפשר לבמאי להודות לפסטיבל על הקרנת הסרט העיראקי הראשון בתולדותיו. ברהום, שזו הזדמנות לברכו על פרס נאה שאולי יבטיח את המשך דרכו כבמאי, סיים את נאומו, בצרפתית ובאנגלית, במילים: ״בעוד 20 שנה כשתטיילו ברצועת עזה, נסו לא לחשוב על המתים״, באירוניה שניתן להבין. אקווה להשלים את כל מה שלא ראיתי וזכה, כולל אחד במסגרת התחרות הראשית.

פרס מיוחד: ״תחייה״ של בי גאן, סין
שחקן: וגנר מאורה, ״סוכן חשאי״, קלבר מנדוזה פיליו (ברזיל)
תסריט: ״אימהות צעירות״, האחים דארדן (בלגיה)
פרס חבר השופטים (מקום שלישי): תיקו! ״סיראט״ של אוליבר לקס (ספרד/צרפת), וגם ״רעש של נפילה״ של מאשה שילנסקי (גרמניה)
בימוי: ״סוכן חשאי״, קלבר מנדוזה פיליו (ברזיל)
שחקנית: נדיה מלטי, ״אחות קטנה״ של חפסיה הרזי (צרפת)
גרנד פרי (פרס שני): ״ערך רגשי״, יואכים טרייר (נורווגיה)
דקל הזהב: ״רק תאונה״, ג׳אפר פנאהי (איראן)

בסך הכל, נדמה לי שאי אפשר שלא להיות מרוצה מחלוקת הפרסים. כל הסרטים הראויים על הלוח, אפילו שאני אישית הייתי מחליף בין המקומות הראשון והשני, אבל נסמוך על השופטים. שובו של ג׳אפר, 30 שנה אחרי שזכה ב״מצלמת הזהב״ לסרט הביכורים ״הבלון הלבן״, הוא סגירת מעגל קוסמית. אני הייתי שמח אם היו מתכבדים עוד כמה סרטים שחיבבתי. אולי טאהר ראחים על משחקו ב״אלפא״ או חואקין פיניקס עבור הופעתו ב״אדינגטון״, אבל כנראה שהסרטים עצמם לא היו מספיק אהודים. זה מה שמכריע בסופו של דבר בקאן, כלומר לא תמיד יש קשר בין הקטגוריות לאיכות מסוימת שבולטת בכל סרט וסרט. את סרטם של הדארדנים לא ראיתי, אז אין לי מושג לגבי התסריט שלו. אני בטוח שאפשר יהיה לעשות זאת בקרוב, כמו גם בסרטים של ווס אנדרסון ויתר השמות הגדולים, כמעט כולם יצאו עם מפיץ ישראלי מהפסטיבל ואלו תמיד חדשות טובות.

Sirat

מבחינת תימות או נושאים חוזרים שאפשר לשזור יחד, שלושה דברים בלטו עבורי במהדורה הזו של הפסטיבל. הראשון מתגלם בזוכה הדקל, והוא משטרים אפלים וייצוגים של דיסטופיות, בצד המאבק של הפרט אל מול מנגנוני הכוח הרומסים והפיתוי של התקרנפות והצטרפות אל מי שלא ניתן באמת להביס. ״רק תאונה״ עושה זאת באופן מרומז יחסית, בלי להראות זוועות אלא רק בשיחות על אירועים קשים שקרו, כאשר אדם שנלכד בעבר בידי המשטר חושב שהוא מזהה את השובה שלו. קצת כמו נקודת המוצא של ״שביל רפאים״ מהשנה שעברה, למי שזוכר. פנאהי הוא מספר סיפורים משוכלל ולכן סרטו קודם כל מציג את השאלה המוסרית, ״מה היית עושה לו היית מזהה את האדם שהרס את חייך?״, ורק אחר-כך מטיל ספק בזיהוי ומוסיף דמויות לקלחת. המסקנה, מבלי לגלות יותר מדי, היא שתחושת הכוח לא רק ממכרת אלא גם משחיתה, אפילו את מי שהיו קורבנות.

עוד סרטים שעסקו בדיוק בזה, נקטו בגישה אחרת. ״סוכן חשאי״ (Secret Agent) זוכה שני פרסים, מתרחש בברזיל של 1977 ומציע מבט ביקורתי על התקופה בראי מודרני. זה נשמע כמו ״אני עדיין כאן״ מהשנה החולפת אבל בזכות הסגנון המופרע של מנדוסה פיליו, העלילה הולכת למקומות שונים לגמרי מבחינה ז׳אנרית. ״תיק 137״ (Case 137) של דומיניק מול חוזר למקרה אמיתי של אלימות משטרתית בצרפת, כדרמת חקירה פנימית. ״נשרי הרפובליקה״ (Eagles of the Republic) של טאריק סאלח הציג את מצריים של א-סיסי כמקום בו רצוי להתרפס בפני השליט, אפילו אם אתה כוכב קולנוע.

אליהם אוסיף גם את ״אדינגטון״ של ארי אסטר דמיין את תקופת הקורונה בארצות הברית כמערבון פוסט-מודרני, ואת ״אלפא״ של ז׳וליה דוקורנו שב אל צרפת של האייטיז כדי להציגה כדיסטופיה מוכת מגפה מסתורית (איידס כמטפורה). לעומתם, ״שני תובעים״ (Two Prosecutors) של סרגיי לוזניצה הרחיק עד רוסיה הבולשביקית ופרש סיפור על פקיד שמנסה לחטט יותר מדי עמוק בכוונות הממשל. מחוץ לתחרות הוקרן ״אורוול: 2+2=5״ של ראול פק, סרט תיעודי המוכיח שאנחנו חיים ב-1984, כולל בישראל (אבל ממש לא רק).

במקביל לתחרות, ״כן״ של נדב לפיד הציג מדינת ישראל של אחרי השבעה באוקטובר כדיסוננס קוגניטיבי. זו תהיה טעות לקרוא לסרט ביקורתי, כי אין בו מילת ביקורת אחת אלא רק דברי שבח והלל למדינה, אותם אפשר בציניות מוחלטת או בפטריוטיזם טהור, לבחירת הקהל. יש המון החלטות חכמות כאלה שהייתי רוצה לדון בהן, אבל בשביל זה צריך להקרין את הסרט בישראל. בינתיים רק כתבתי עליו בקצרה לעיתון ״הארץ״. על הסרט הישראלי שהוקרן במסגרת הקרנה מיוחדת ומחוץ לתחרות, ״מאמא״ של אור סיני, לא הספקתי לכתוב ואני בטוח שאעשה זאת בעתיד. הוא מתקשר לתימה מרכזית נוספת בה אדון בפסקה הבאה – הורות בעייתית. במקרה הזה, יבגניה דודינה מגלמת עוזרת בית של משפחה אמידה בישראל, שחוזרת לכפר שלה בפולין לביקור אחרי מספר שנות היעדרות. מה שהיא מוצאת הוא מספר סיטואציות זרות לה, במקום שאמור להיות בית, ובעיקר בת מנוכרת שלא ממש שיתפה אותה בכמה החלטות גורליות על אף שהן משוחחות בקביעות.

Sound of Falling

יחסים מורכבים עד פרובלמטיים בין הורים וצאצאים אפשר היה למצוא בערך בשליש סרטי התחרות, להערכתי. אפילו השניים שחלקו את פרס חבר השופטים, ״סיראט״ (Sirat) ו״רעש נפילה״ (Sound of Falling), עוסקים בעקיפין בנושא הזה. הראשון נפתח עם אב ובן שמחפשים אחר בת/אחות נעדרת בין באי מסיבת רייב במדבר במרוקו. השני עוקב אחר מספר רב של דמויות, בעיקר נערות שלא כולן מסתדרות עם ההורים, לאורך תקופות זמן שונות אבל בבית משפחתי אחד. עוד זוכה שעונה להגדרה של סרט התבגרות הוא ״אחות קטנה״ (Little Sister), שזיכה את השחקנית נדיה מליטי בפרס על הופעתה כתיכוניסטית שמגלה את הזהות קוויריות שלה, שמתנגשת עם ערכי המשפחה המסורתית (אלג׳יראית איסלמית, אם הבנתי נכון). הבמאית שלה, חפסיה הרזי, שהתחילה בעצמה כשחקנית (״הגרגר והדג״), נראתה דומעת מהתרגשות בטקס הסיום.

גם ב״אלפא״ של ז׳וליה דוקורנו יש נערה צעירה, אפילו יותר, ממשפחה שמגיעה מצפון אפריקה במקור ומאמינה באמונות תפלות סביב המגפה שפוקדת את העולם. וגם ״רומריה״ (Romeria) של קרלה סימון הקטלונית עוקב אחר צעירה, המחפשת אחר משפחתה הביולוגית ויוצרת יומן וידאו בעקבות יומן כתוב של אמה. אם כי המקרה הכי חמור של הורות הוא ללא ספק בסרט ״מות אהובי״ (Die My Love) של לין רמזי, בו ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון אוהבים לכאורה אבל התינוק שלהם משבש את חייהם ומוביל לייצוגים מטרידים של דיכאון אחרי לידה. הסרט האגרסיבי והפרוע הזה הוא כמעט אנטיתזה לדיוקן הכי מורכב ורגיש של יחסים אב ובנותיו, בסרט ״ערך רגשי״. בעיקר מערכת היחסים בין רנטה ריינסב וסטלן סקארסגארד כשחקנית תיאטרון ובמאי קולנוע שאמורים לשתף פעולה באופן מקצועי בזמן שיחסיהם האישיים מעולם לא היו מרוחקים יותר.

התימה האחרונה שאתעכב עליה מתגלמת אף היא ב״ערך רגשי״ – קולנוע על קולנוע, בדגש על סינפיליה. כמובן, אין דבר טבעי יותר מאשר סרטים מלאים באהבת קולנוע בבית המזבח שהוא פסטיבל קאן, בפועל היו רק עוד מספר מצומצם של סרטים שעוסקים ישירות בנושא. לא כולל רגע מבדח באופן חריג ב״רומריה״, שאמנם מכיל יומן וידאו אבל גם את התגובה הכי משעשעת ומוכרת מצד משפחה להכרזה של הגיבורה על רצונה בלימודי קולנוע. עיסוק ישיר תמצאו ב״נשרי הרפובליקה״, שמתרכז בכוכב קולנוע בגילומו של פארס פארס, שמנסה לרצות את השלטונות בצילום ביוגרפיה על השליט וזוכה למנעמים מצד אחד ואיומים מן העבר השני.

גם את ״תחייה״ (Resurrection) של בי גאן, שזכה בפרס מיוחד, אפשר לסווג כמכתב אהבה לקולנוע. במשך 160 דקותיו אנחנו חווים שיעור בתולדות הקולנוע, כולל מחווה מרהיבה לעידן האילם, בזמן שאת העלילה אין לי אלא לתאר בתור ״הכול בכל מקום בבת אחת״ אילו היה מבוים בידי גאי מאדין. לבסוף, חגיגת הסינפיליה הגדולה ביותר של הפסטיבל השנה הייתה ללא שום צל של ספק ״גל חדש״ (New Wave), פסטיש מפואר ומטופש כאחד של ריצ׳רד לינקלייטר. הבטיח סרט בסגנון גודארי על יצירת ״עד כלות הנשימה״ של גודאר – וקיים. עוד סרט שאני לא יכול לחכות לחלוק את חווית הצפייה בו עם שוחרי ושוחרות קולנוע בישראל, וכמה שיותר מהר. אתאפק עוד קצת ואסיים בתודה לכל מי שהנעימו לי את פסטיבל קאן השנה, היה תענוג.