״עולמה של ג'נט״ (Janet Planet), סקירה

הסרט האמריקאי העצמאי "עולמה של ג'נט" (Janet Planet) הפך לזמין בצפייה בישראל בשירותי הסטרימינג, כולל נטפליקס ואפל, בלי הרבה רעש. זה מתאים לדרכו של הסרט שמתנהל בשקט, באופן מילולי: יש בו סצנות בהן המילים נאמרות בלחישה או בקול קצת יותר רם, והקצב שלו הוא מדוד ורגוע. סצנות שנראות כאילו הן מובילות לעימות לרוב (אך לא תמיד) מסתיימות בפשרה כלשהי, או באופן יותר פושר. דרכו של הסרט אמנם צנועה, אבל מן הסוג שמצטבר בהדרגה ודי מהר לחווה מרגשת, במידה וצופים בו בקשב ובריכוז. שכן, זהו לא סרט טיפוסי לצפייה בסטרימינג, אלא סרט די טיפוסי לחברת A24 שהשתתפו בהפצה. כלומר, דרמה אמנותית, תת-ז'אנר דרמה אמנותית על חווית ילדות, או תחילת המעבר בין ילדות לגיל ההתבגרות.

הכותרת העברית שנבחרה לסרט לא ממש עושה חסד עם המקור, אף כי כי היא נראית כמו תרגום מדויק. ״ג'נט פלאנט״ הוא שם עסק לטיפול בדיקור אותו מפעילה אם יחידנית בשם ג'נט, ודומה כי הכוונה הוא לא לשם המשפחה שאינו מופיעה בסרט, אלא לחריזה לשם שיווק. אבל השם גם מרמז על קשר לחיבור לטבע ולרוחניות שנוכחת בחייה של ג'נט, אם כי לא באורח חד-משמעי. ג'נט היא בהחלט דמות מהותית בסרט שמציג את חייה כשיש בהם שינויים, אבל אם יש דמות בסרט שאנו חווים את העולם דרך העיניים שלה, זוהי הבת שלה, לייסי. לייסי נמצאת בחופש הגדול לפני כיתה ו' והיא עדיין קשורה מאוד לדמות האם, דומה כי אין לה יותר מדי חיי חברה מחוץ לבית. הבית עצמו מבודד יחסית בתוך חורשה במסצ'וסטס, בשנת 1991.

זהו סרט הביכורים של הבמאית אנני בייקר, שעד כה הייתה מוכרת בעיקר כמחזאית מצליחה, כולל זכייה בפרס הפוליצר על המחזה ״The Flick״. בדומה לסרט, גם המחזות שלה מתרחשים ברובם באותה סביבה גיאוגרפית וכוללים התנהגות טבעית, כולל מבוכה ושתיקות. דבר זה נוכח כאמור גם  בסרט שלפרקים יש בו סצנות בהן הדמויות מתקשות לדבר, אך לרוב הוא לא מרגיש איטי במיוחד. יש בו גם מעברים לקטעי שיחות ארוכים, שרוב הזמן מרגישים טבעיים. הדבר עובד בסרט בעיקר בעזרת ליהוק נכון של כל הדמויות ובעיקר של שתי הדמויות הראשיות: זואי זיגלר בתור הילדה לייסי וג'וליאן ניקולסון שהופעה שלה בתפקיד הראשי היא תמיד סיבה לצפות בסרט. היא מצליחה להעביר כאב ומשבר פנימי ברגעים בהם היא צריכה לשמור על מראית עין של כוח, בתור הורה יחידה לילדה הזקוקה להדרכה ואהבה.

למרות שהילדה כבר בת 11 וכמעט נערה, היא עדיין מעוניינת לישון, או לפחות להירדם, בחברת האם. באחת מן השיחות שלהן לפני השינה, לייסי אומרת את המשפט "את יודעת מה מצחיק? כל רגע בחיי הוא כמו גיהינום". משפט שמצד אחד מעיד על מצוקה אמיתית (אחרי איום בהתאבדות מוקדם יותר בסרט), אבל הוא נאמר גם עם הומור. בשיחה אחריו, לייסי גם מגיעה למסקנה כי היא חושבת שיהיה יותר טוב בהמשך; ג'נט, מצידה, מודה שגם לה עצוב וקשה רוב הזמן. הלב של הסרט הוא קשר חם העובר שינוי הדרגתי, אבל גם מחשבה אופטימית מול המציאות, כי יום אחד בעתיד המצב היה טוב יותר. ברגע הנתון, לייסי היא ילדה עם קשיים חברתיים וג'נט אמנם מצאה מקצוע, אבל החיים לא העניקו לה את כל הדברים להם ציפתה וגם היא עדיין מצויה בסוג של חיפוש רוחני.

עלילת הסרט מחולקת לשלושה חלקים, כל אחד מהם על שם דמות נוספת שהופכת למשמעותית בחיים של ג'נט, וכתוצאה מכך גם של לייסי, לפרק זמן מסוים. החלק הראשון נסוב סביב החיים המשותפים עם ויין (ויל פאטון) בן זוג של ג'נט, לו יש גם ילדה בגיל של לייסי, אבל זו לא חיה איתו, גם לא באופן חלקי. החלק השני כולל מפגש עם רג'ינה (סופי אוקונדו), ידידה מן העבר של ג'נט שמתגלה במפתיע כחלק מקבוצה קהילתית של חקלאות/תיאטרון/חיפוש רוחני. רג'ינה משתמשת במפגש עם ג'נט על מנת לעזוב את הקבוצה ואת המנהיג הרוחני שלה, אבי (אליאס קוטאס), תוך שהיא טוענת שזו לא כת, אבל ג'נט נוטה לחשוב שזו כן. הדבר מכניס בהדרגה מתח לסרט. אולם הדמות של אבי, כמו דמותו של ויין וכמו יתר הדמויות בסרט, היא לא חד-מימדית ולא כולה שלילית.

לא אחשוף מהי נקודת המוצא של החלק השלישי, רק אציין כי זה החלק בו קולה של בייקר ניכר לא רק ככותבת, אלא גם כבמאית שעושה שימוש מודגש במיקום הדמויות בפריים, גשר קולי על פני סצנות, ובכמה מקרים עבודה מדויקת בעריכה, שיצרה עבורי הפתעה בדרך העברת המידע. גם אם זה לא באמת סרט של תפניות בעלילה, יותר סרט של תיאור שלב בחיים.

הסרט אינו נטול קלישאות של קולנוע על התבגרות, או קולנוע נוסח אולפני A24. ייתכן ודי בכך ליצור קולנוע אישי מבלי שהוא יפול למלכדות של רגעים מוכרים. אבל משהו בטון השקט מצטבר לחוויה שהיא מהותית יותר מן הקלישאות או האירועים המסומנים, כאשר היחסים בין הדמויות מהדהדים היטב. שכן, לא מדובר רק על סרט על קשר בין אמא ובת, אלא גם קשר בשני חיפושים שונים בחיים: חיפוש של הבת אחרי חברים וזהות עצמית וחיפוש של האם אחר רוחניות שתהיה מספקת יותר, לצד הבנה כי הרוחניות הזו תהיה יחסית. הסרט, כאמור, לא מסתיר את הסכנות האפשריות של חיפוש כזה. ויותר מסרט על סכנות, זהו סרט על כך שהחיים כואבים גם במהלך שגרה.

גם ברגעים הכי כואבים בסרט, יש בו רוח אופטימית. לפעמים דרך המבט בלבד, או היכולת של הקולנוע להציץ לרגשות של אדם אחר ולרגש דרך דימוי בלבד, בעזרת בחירה מעניינת של העמדת מצלמה. לא שכל הרגעים הללו בסרט עובדים, אבל גם הנפילות לא פוגמות באמינות או בתחושה כי מדובר ביצירה שלמה בעלת ערך מוסף, אפילו שהיא מצריכה מעט סובלנות. לא סרט סטרימינג טיפוסי, על אף שכך הוא הגיע לבסוף לישראל.