״השנה החדשה שלא הגיעה מעולם״, סקירה

סרטו הארוך הראשון של בוגדן מורסאנו הרומני, "השנה החדשה שלא הגיעה מעולם" (The New Year that Never Came), הוא סרט שפספסתי עד כה את ההזדמנויות לכתוב עליו. בפסטיבל ונציה ויתרתי על ההקרנה ברגע האחרון עקב עייפות בגלל לילה נטול שנה ואת הקרנת הבכורה שלו בארץ בפסטיבל חיפה פספסתי בגלל המועדי הקרנה לא נוחים, אף כי כבר ידעתי כי הוא יצא מפסטיבל ונציה עם פרס הסרט הטוב ביותר במסגרת אוריזונטי ושלל שבחים, בדרך לפרסים רבים נוספים.
בימים אלו מתקיים בארץ פסטיבל הקולנוע הרומני ובו הסרט מוצג. אחד משחקני הסרט, מיכאי קאלין, אף התארח בפסטיבל באופן נדיר בתקופה זו. דומני כי בחלק מן הסינמטקים הקרנתו טרם התרחשה וכי לאחר הפסטיבל הרומני הסרט לא צפוי להיות מופץ בארץ. לכן אנצל את ההזדמנות לכתוב עליו, על מנת שלא יתפספס לחלוטין אצלנו בסריטה, שכן הוא בהחלט סרט ראוי לדיון בנוף הקולנוע העולמי העכשווי. מורסאנו מסתמן כבמאי שיהיה מעניין לעקוב אחריו.

באופן נפוץ יחסית בקולנוע הרומני שמגיע לפסטיבלים בינלאומיים, הסרט עוסק בימים האחרונים של משטר צ'אושסקו ברומניה. למעשה, מדובר ביממה אחת וקצת, במהלכה רוב הזמן המשטר נראה מפחיד ובלתי מנוצח. התאריך הוא ה-20 בדצמבר והבוקר של היום העוקב, בקיאים בהיסטוריה הרומנית יודעים מה פירוש הדבר. באופן לא נפוץ בסרט ביכורים, זהו סרט אנסמבל שנע בנרטיב רשת הבנוי על חמישה קווי עלילה מרכזיים. הם שזורים זה בזה ונפגשים, כאשר ההקשרים מתגלים בהדרגה, גם בגלל שרוב הדמויות רוב הזמן לא חולקת עם הזולת את שעל ליבן. אין אף אדם עליו ניתן לסמוך שהוא לא מודיע של המשטר, או מצוי במצב בו הוא יהפוך למודיע על מנת לשרוד.

הישרדות היא למעשה הדבר העיקרי העולה בכל הסיפורים: לשרוד בעולם בו המשטר יכול לחסל מתנגדים, פיזית או סמלית על ידי הדחה או שינוי עבודה. אבל לא בכל הסיפורים הישרודת היא עניין. באחרים זהו ביטוי עצמי וחופש בחירה בחיים. העימות המתקיים בין חופש הבחירה, ביטוי עצמי, ערכים והישרדות מול משטר דיקטטורי וטוטליטרי, מרחף מעל כל הסיפורים אם איזון מעט שונה במינון. גם אם לא כל הדמויות חולקת את אותם ערכים, בסופו של דבר הן חולקת בסרט את אותה כמיהה למימוש עצמי.

אחד מן האירועים המחוללים הוא תכנית מוקלטת לרגל השנה החדשה, בה סצנה בה קבוצה גדולה של חקלאים חוגגים ומודים למנהיג הדגול צ'אושסקו. אלא רצה הגורל והשחקנית שנבחרה לומר את דברי התודה למנהיג הצליחה לערוק מן המדינה וכעת נציג השלטון דורש מצוות התכנית פתרון לכך כי הקטע יוקרן כמתוכנן, אבל בלי הפנים של הבוגדת. האתגר נובע מכך כי הקטע כלל קבוצה גדולה של ניצבים, חלקם התפזרו מאז הצילומים ברחבי רומניה. בסופו של דבר נמצא פתרון: להשתמש בצילומים הקיימים מרחוק ולצלם את הנאום מחדש ומקרוב עם שחקנית אחרת, שתהיה דומה אבל לא בעייתית מבחינה פוליטית.

העניין הוא שהשחקנית שנבחרת למשימה לא נתפסת על ידי הממסד כסיכון, אבל יש לה צרות משלה וזעם על המשטר. זה עקב כך שהיא לא מצליחה ליצור קשר עם חבר לשעבר בעיר טימישוארה, בה החלו המהומת שהובילו להפיכה, כולל עימות בין הצבא לאזרחים ועמעום המידע לשאר חלקי המדינה. גם היחסים שלה בתוך התיאטרון ועם במאי ההצגה עליה היא עובדת הם "מורכבים", והדבר האחרון שהיא רוצה זה להלל את המנהיג שמשפחתה בזה לו. מובהר לה כי סירוב להשתתף בתשדיר יוביל להפסקת העבודה שלה בתיאטרון ויוביל גם לסוף ההצגה עליה עובדים שחקנים אחרים. הדרך היחידה שלה להמשיך להיות אמנית היא לבגוד בחופש של האמנות ובאמונות שלה.

גם הבמאי שאיתר את הדמיון שלה לשחקנית העריקה נמצאה בדילמה: הוא מבין כי עליו להיחקר על השחקנית הבוגדת אותה הוא העסיק ועולל להיות חשוד בעצמו. הדבר גם יכול להשפיע על המצב של הבן שלו, סטודנט הנחשד בחוסר נאמנות. על מנת שהבן יזכה בחינוך והעתיד, על במאי הטלוויזיה להלשין, אפשר גם על כאלו ש"כבר יודעים עליהם" שאינם נאמנים. אשתו של הבמאי, בעצמה עובדת טלוויזיה, נראית כבעלת ניסיון בהלשנות מסוג זה, גם אם היא מסרבת להודות בכך. האמביוולנטיות המוסרית ברורה אך לא מדוברת, עוברת בחוסר הביטחון של הדמויות.

הבן הסטודנט, מצידו, נמצא באמצע ניסיון בריחה מן המדינה, בחברת סטודנט אחר ותוך סיכון רב. איש השירות החשאי שעוקב אחריהם מנסה לעזור לאמו לעזוב את הבית בו הם חיו לטובת דירה בשיכון. שכן, הממשל מתכנן להרוס את כל הרחוב בו הם חיים היא אחת מן הדיירות האחרונות, מנסה משום מה לשמר חיים בבית שעתיד להיות הרוס. הפועל שמגיע לעזור בפינוי ולהכין את הבתים להריסה מתגלה כגיבור של קו העלילה האחרון, זה שהאתגר בו נחשף בערך בנקודת האמצע אבל הופך לדרמטי במיוחד. הבן שלו, שלא מכבר למד לכתוב, שלח בדואר מכתב לסנטה קלאוס. מעבר לכך כי הוא ביקש מתנה יקרה יותר ממה שכנראה כבר נקנה עבורו, הוא גם ביקש מתנות עבור הוריו, אחת מהן מסכנת חיים באופן ממשי ומיידי.

תיאור העלילה הזה יכול להישמע עגמומי, כמו גם ההיכרות עם רוב סרטי הפסטיבלים שמגיעים מרומניה מן השנים האחרונות. אבל ריבוי קווי העלילה מאפשר למורסאנו קצב מהיר וטון קליל לפרקים. הוא לא מתפרע כמו בן ארצו ראדו ג'ודה, אבל משתמש בתסריט שנון על מנת לייצר סרט שהוא גם פוליטי וכואב, וגם מבדר. כפי שנאמר לשחקנית: הסיפור טרגי, אבל זו קומדיה. הסרט עצמו לא בהכרח עד כדי כך קיצוני, שכן הוא נוגע בנושאים קשים לא רק ברמת היחיד אלא ברמה הלאומית, אבל הוא לא בהכרח מסתיים באופן כואב. יש בו לא מעט הומור, אבל במתכוון הוא לא קומדיה עד הסוף. יותר מבט חומל על האבסורד שבחיים בכלל, לצד הפחד של משטר מדכא שמושרש עמוק, עד שלהגיד עמדה כלשהי, גם כזו התומכת בו, נראה כמו דבר מסוכן. אחרי הכל, זה גם סרט בו השינוי הפוליטי הצפוי ידוע מראש, ההפתעה היא רק האם כל הדמויות יגיעו לשינוי הזה ובאיזה המצב.
כמו כל סרט היסטורי, הוא עוסק גם בהווה. ביחס בין אמנות לממסד ובאיזון בין השאיפות האישיות ללאומיות. זה נכון גם לרומניה המצויה בבחירות גורליות ביום כתיבת שורות אלו, ובמידה רבה לכל מדינות העולם בעידן של הקצנה פוליטית לכיוונים שונים, האווירה שמן הסתם הגיע גם לסט הצילומים.