"צ'יקן מאסטר" (Out of the Nest), סקירה

לטובת חופשת פסח שעודנה כאן, הנה משהו שעשוי להעביר שעה קלה, קרוב יותר לשעה וחצי, במזגן, עם פופקורן או כל חטיף לגיטימי אחר שירעיש בדיוק מספיק כדי לעמעם את הדיבוב. ולא, כריך טונה איננו לגיטימי באולם סגור, ועד כמה שמפתה להביא שניצלונים כמחווה לשם המתורגם "צ'יקן מאסטר", סרט שבאנגלית נקרא "Out of the Nest" אך הוא הפקה מתאילנד, אולי תשאירו את הפירורים בבית. בכל אופן, בין השם בעברית לשם באנגלית יש נרטיב שמתאים לשניהם. לא מדובר בסיפור מפתיע במסרים שלו, ומסע הגיבור שבו אל מחוץ לקן הנוחות ועד הפיכתו למאסטר של תספורות שאיכשהו הולכות יד ביד, או כנף בכנף, עם אמנויות לחימה – כל זה די טיפוסי וצפוי.

עם זאת, ביחס לסרט ילדים שלא מגיע עם הארסנל השיווקי או האמנותי של הענקים המוכרים יותר, קודם כל לא סבלתי מהסרט בעל ארבעת הבמאים: ארתורו איי הרננדז, שגם כתב את התסריט עם ג'יליאן ברו, אנדרו גורדון, ורפטרה ג'יננווין וג'ף שו. שנית, בן (הבן שלי) בן החמש וחצי ישב כל הסרט בחדווה רבה ואף מסר בסיום שהיה מגניב. החטיפים המרובים והמיצים הכתומים בהחלט עזרו להתלהבות, שלא תהיה טעות, אבל החוויה הייתה נעימה דיה, ויש גם כמה נקודות בעלילה ובדמויות ששמחתי על הייצוג שלהן. עד כמה שאפרוחים צבעוניים בלי סיבה נראית לעין, שמשום מה נקראים "צ'יקים" בדיבוב על אף שאינם מיועדים לאכילה וש"אפרוחים" היא מילה חמודה להפליא – יכולים להיות ייצוג למשהו.

העלילה ממקדת אותנו בממלכה אגדית תקופתית בשם קסטיליה עם חיות מואנשות, בה הקיסרים הם ציפורים. צבעוניות. עם שיער שופע. שיער, לא רק נוצות. בלוריות חגיגיות. ובכל שנה, הקיסר מסתפר באופן מרהיב במיוחד, כדי לקבל בברכה את פני השמש העולה. הטקס המשלב אסתטיקה עם השכמה באופן מאתגר מבטיח שהשנה תביא ליבול טוב ולשפע מיטיב. כמתבקש, יש ברקע אגדה על כוח אפל שמבקש לחמוד את מקומו של הקיסר, ומולו לוחמים ולוחמות רבי תושייה שעמדו נגדו. ובהתאם לחוקי המקום, יש גם בית ספר לספרות, שממנו נבחר בכל שנה הספר שיזכה בכבוד הגדול – לספר את הקיסר. הגיוני.

בדיוק כשהקיסר וזוגתו מצפים לבקיעת האפרוחים, סליחה, הצ'יקים שלהם, מישהו מנסה לחטוף את הביצים ולזרוע מהומה. אלו מתגלגלות בשלמותן לפתחו של מנהל בית הספר, שהוא גם מאסטר באמנויות לחימה כי ככה זה בממלכה הקסומה. המנהל מפקיד את הביצים המיוחסות אצל ארתור, בנו המאומץ, עילוי פריזורה בפוטנציה, לו רק יהיה מעט פחות יהיר ומהיר ומעט יותר קשוב לרחשי ליבם של אלו שמאפשרים לו לגעת בשיער ראשם. כמו כן, הוא תיש. אז בזמן שהתלמיד המהולל אך הלא-מגובש עד הסוף חולם לספר את הקיסר, נופלת לחיקו המשימה להשיב את הביצים, בעצמו, לבדו, אל משפחתן הקיסרית. בדרך הוא יגלה את הקשר המשפחתי שלו אל הלוחמים המיתולוגיים שהגנו על הקיסר בפעם האחרונה שמכשף אפל ניסה לחמוס את השלטון.

די ברור לאן כל זה הולך: תיש עיקש הופך לגיבור בעל כורחו, יוצא למסע שיעצב אותו מחדש, ילמד אותו כמה דברים על נחישות, הקשבה, אומץ וביצים. כלומר, ביצים שבוקעות עם ערימת נאגטס מבדרים, כל אחד בצבע אחר כאילו בנו כאן על ליין צעצועים. כל אחד גם בעל תכונה בולטת אחרת, והם מתפקדים יחד איתו כמשפחה חמודה וחלופית, עד שארתור העז יחזור לאביו המאמץ והם להורים שלהם. בדרך הם יעברו הרפתקאות יחד, שמשלבות באופן מפתיע תמהיל מאוזן של תספורות ואקשן. כי בזמן שרודפים אחריהם מי שזוממים לתפוס את השלטון, יש מספיק סצנות של מפגשים עם לקוחות חדשים כדי להרוויח קצת כדי לקנות מזון ובגדים, ודמויות נוספות שמלמדות אותם שיעורים על התנגדות אזרחית לנבלים אנוכיים. משהו שאפשר לראות בסרטי ילדים, שום קשר לחיים.

הצאצאים המלכותיים נטולי ציפוי השומשום לא מדברים במשך הסרט ולו מילה אחת, כי בכל זאת מדובר ביצורים צעירים מאוד. זה לא מונע מהם להיות כוח תומך של הומור מתובל בכאוס כשלכל אחת ואחד מהם תכונה בולטת, מגרגרנות ועד תבונה. אבל בעיקר, הם שם להוסיף צבע, פשוטו כמשמעו, ולהפוך הכל לקליל יותר, בזמן שהם עוזרים לתיש שלנו להתבגר, לקבל מוטיבציה ללמוד להילחם עם להיות ראוי למספריים שחושלו במיוחד עבורו (כן מדובר בכלי עבודה ונשק לגיטימי) ולפתח חוש אחריות.

לצד העובדה שיש כאן סיפור התבגרות טיפוסי, נחמד היה לראות דמויות גבריות במרכז דינמיקות של יחסי הורים וילדים, גם עם האב המאמץ וגם עם ארתור והנשנושים. שזה לא אחד משמות הסרט, וחבל. ולמרות שהיה קצת מעייף לראות שכל ביס קיבל תכונה אחת כי יחד הם כולם מרכיבים את סך התכונות הכוללות של קיסר עבר גדול אחד, באופן שטוח למדי. כאילו הם אמורים להתחבר למגה-זורד עם נוצות ורעמה, הסרט כן מעניק להם חשיבות ומשמעות בזכות עצמם. הם הופכים לשותפים הכרחיים שבלעדיהם ארתור לא היה מצליח לעבור את התהליך שעבר, והם אף בעלי תושייה משלהם שמספקת לו סיוע וליתר הספרים-לוחמים להיאבק ברוע שמאיים על הממלכה.
לקהל של ילדים יש משהו חיובי בצפייה בדמויות כל כך צעירות שגם להן יש קול שראוי שיקשיבו לו, ויקחו אותן בחשבון. המסר הזה מגיע על מצע מעט צעקני לפרקים בכמה שהוא צבעוני, ובסגנון נטול ייחוד או משהו בולט באופן מובהק, אבל לפחות לא כזה שמכאיב לעיניים יותר מדי. ובסרטים של חופש, גם זה יתרון לא מבוטל.