״שלב החשמל״, סקירת נטפליקס

בשנת 2019 האחים ג'ו ואנתוני רוסו היו על גג העולם. הם בדיוק סיימו רצף של ארבעה סרטים אותם הם ביימו עבור מארוול, שהתחיל עם "קפטן אמריקה: חייל החורף" והסתיים עם "הנוקמים: סוף המשחק". כל אחד מארבעת הסרטים הללו זכה לתגובות נלהבות מקהל המעריצים, חיבוק חם מהמבקרים ולהצלחה אדירה בקופות, כאשר האחרון שבהם אף היה לזמן מה הסרט המכניס ביותר בכל הזמנים (לפני שג'יימס קמרון נבהל ושחרר מחדש בבתי הקולנוע את "אווטאר", שחזר למקום הראשון). הם החליטו לסיים את מערכת היחסים שלהם עם מארוול כשהם בשיא, בטוחים שאחרי שנים של עשיית סדרות וסרטי קומדיה הם כעת הוכיחו את ערכם וכשרונם הרב – ויצאו לגלות את העולם שבחוץ.
לצערם, הם גילו שהעולם הוא קר ומנוכר בלי המטרייה המגוננת של אולפני מארוול. שני הסרטים שהם ביימו מאז "סוף המשחק" (דרמת המלחמה "צ'רי" ומותחן האקשן "האיש האפור") נקטלו באופן כה חד משמעי שהאחים החליטו לחזור הביתה. גם מארוול חוו בשנים אלו לא מעט אכזבות וכשלונות בעצמם, אבל מקווים להתאושש והשיבו את האחים לביים את שני סרטי "הנוקמים" הבאים.

עוד לפני שהם חוזרים ליקום הקולנועי שפרסם אותם, קיוו האחים רוסו שסרטם השלישי מחוץ למערכת המארוולית ישאיר בכל זאת טעם טוב ויראה שהם מסוגלים לעשות לפחות סרט אחד מוצלח בלי גיבורי העל המפורסמים בעולם. הם חזרו לשתף פעולה עם נטפליקס באחת ההפקות היקרות אי-פעם של האולפן ובכלל, עם תקציב של 320 מיליון דולר, על מנת ליצור את "שלב החשמל" (The Electric State), הרפתקת מדע-בדיוני המבוססת על הרומן המאויר של האמן השוודי סיימון סטאלנהג. על העיבוד חתומים הצמד כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, שכתבו לאחים רוסו את כל הסרטים שהם ביימו עבור מארוול (ואת "האיש האפור"). בהמשך הדרך, גם הם יחזרו לתפקידים המוכרים שלהם בתור תסריטאי הבית של מארוול בניסיון לשחזר את שיאי העבר.

"שלב החשמל" מתרחש בשנות התשעים, בהיסטוריה חלופית בה מאז אמצע המאה העשרים השימוש ברובוטים הפך לרווח כל-כך עד שהם התחילו להחליף את בני-האדם בשלל עבודות ותפקידים, בלי שכר או תנאים סוציאליים כמובן. הכל שט על מי מנוחות עד שהרובוטים החליטו שהמצב הזה לא מתאים להם יותר ופתחו במרד שהפך למלחמה של ממש בין בני-האדם והרובוטים, שבסופה ניצחו בני-האדם והרובוטים נכלאו באזור הסגר. בעולם הזה חיה מישל (מילי בובי בראון), שאיבדה את כל משפחתה בתאונה מצערת. היא גרה בבית אומנה עם אב בית שחושב רק על הכסף שהוא מקבל עליה מהמדינה (ג'ייסון אלכסנדר) ונראה שהיא לא מוצאת את מקומה בעולם. אבל דברים ישתנו כאשר יום אחד רובוט שמזכיר לה את אחיה הצעיר מופיע בביתה ושולף אותה מחייה העצובים אל הרפתקה, בה תפגוש את קיטס (כריס פראט) והרובוט שלו הרם (בקולו של אנתוני מקי), שיצטרפו אליה למסע שיכול לשנות לא רק את חייה של מישל – אלא את העולם כולו.

בעת הצפייה בסרט חשתי מספר רב של רגשות מנוגדים כמעט בכל רגע. מצד אחד, למרות שהעולם אותו בורא הסרט הוא מעניין ומושך ברמה הרעיונית, המימוש שלו בשטח מבחינה נרטיבית נותר שטוח ולא מקורי. כאילו אדריכל מתכנן ובונה רב קומות מרשים אבל לא מחלק אותו לדירות ולא מאכלס אותו. הרעיון ליצור עולם חלופי שהוא בדיוק עולמנו שלנו רק עם שימוש נרחב ברובוטים בכל תחומי החיים, ועוד למקם אותו בשנות ה-90 ולא באיזה עתיד קרוב-רחוק, הוא מרתק ואפשר היה לקחת אותו לכל-כך הרבה כיוונים שונים, לחקור כל-כך הרבה זוויות ורעיונות מורכבים. אבל הסרט נשאר הכי קרוב שאפשר לכל המשבצות הסיפוריות הכי ברורות, משומשות ועייפות, כמו מפחד להתרחק מהם מדי ולנדוד אל עבר ארץ האפשרויות הלא-מוכרות בהם ניתן לחצוב מקוריות אמיתית. מסרט שמתחיל באופן מסקרן, "שלב החשמל" נהיה כה צפוי ועמוס בקלישאות, עד שניתן בכל רגע שלו לנחש בקלות את הרגע הבא, בלי הפתעות נרטיביות מרגשות או מגרות.

מצד שני, אני אשקר אם אגיד שלא נהניתי. למרות כל הסיבות שמניתי בפסקה הקודמת, למרות שהסרט כושל בניסיון להביא משהו חדש או מקורי לשולחן והכתיבה עצלנית ברובה, "שלב החשמל" סיפק לי שעתיים של בריחה אסקפיסטית לא צפויה. יכול להיות שהציפיות שלי ממנו היו כל-כך נמוכות (בעקבות טריילרים לא משכנעים וביקורות קוטלות) עד כדי כך שהוא היה יכול רק להפתיע אותי לטובה. אמנם בכל פינה ופנייה נרטיבית גלגלתי עיניים, אבל גם מצאתי את עצמי בעל כורחי מתעניין במסע ובסיפור של הדמויות, שהצליחו להיכנס לליבי למשך זמן הצפייה. למרות שהן כתובות באופן חד ממדי ועל-פי כל המוסכמות הקלישאתיות. אני לא בטוח שאני יכול להסביר בדיוק למה, אבל המציאות היא שמישל, קיטס, הרם ושאר הדמויות הצליחו לא רק לגרום לי להתעניין בהן אלא בסרט כולו, ולרצות לקחת חלק במסע שלהן. פה נכנס גם הטעם האישי שלי, שכן אני מאוד אוהב סרטי מסע והרפתקאות, ונהניתי מאוד מהאספקט הזה. בנוסף, למרות שההומור לא מתוחכם ובוחר בבדיחות הברורות והקלות ביותר, עליי הוא עבד ומצאתי את עצמי צוחק או מגחך לא מעט פעמים.

סיבה נוספת שככל הנראה תרמה להנאתי מהסרט היא שני השחקנים הראשיים שלו, שמרבים לקבל על הראש בגלל התפקידים שלהם מחוץ למותגים שבזכותם התפרסמו, אבל שאני באופן אישי מחבב מאוד ותמיד נהנה לראות. מי שמובילה את הסרט בביטחון היא מילי בובי בראון, שמערכת היחסים שלה עם נטפליקס התחילה עם הסדרה "דברים מוזרים" והמשיכה עם "אנולה הולמס" ו"אם אין נסיך לי" (שגם הפיקה) ועכשיו הגיעה אל "שלב החשמל". בעיניי, היא לגמרי הוכיחה גם בסדרה הפופולרית וגם בשני סרטי "אנולה" שהיא שחקנית נהדרת עם המון כריזמה, שיכולה להחזיק דרמה וקומדיה, גם אם לא באופן שווה – באופן משכנע. גם הפעם היא מחזיקה את הסרט מצוין, ולמרות כמה רגעים של אובר משחק דרמטי, היא הייתה בסך-הכל טובה.
כריס פראט עושה בסרט הזה בדיוק את מה שאפשר לצפות ממנו. אין כאן איזו הופעה יוצאת דופן או מעניינת במיוחד, אבל הוא הליהוק המושלם לדמות כמו קיטס והוא עושה את זה כל-כך טוב, שאין לי בעיה שהוא פשוט עושה את מה שהוא יודע בלי שום דבר מעבר. יש לשני אלו אחלה של כימיה וכיף לעבור איתם את המסע הזה ולהעביר איתם שעתיים. לצידם, יש בסרט נוכחות פיזית או קולית כיפית מאוד של קאסט נרחב. אמנם אף אחד משחקני המשנה לא מספק את הופעת חייו, אבל יחד ולחוד הם מצליחים להוסיף להנאה הכללית.

אחד הדברים שגרמו לציפיות שלי מהסרט לרדת מאוד היה עיצוב הרובוטים עצמם, כפי שנחשפו בטריילרים השונים. הם נראו משונים ומגוחכים, ולא הבנתי את הבחירה העיצובית הזו כלל. ואכן, כאשר הסרט התחיל, לא הצלחתי להתחבר לסגנון הוויזואלי. אבל ככל שהוא התקדם, מצאתי את עצמי מתחיל לחבב את העיצוב הלא צפוי והמאוד מוזר הזה, שמתחבר לעולם שהאחים רוסו יצרו עבור "שלב החשמל". בגלל שהסרט הוא רטרו-עתידני, מתרחש בשנות התשעים שלנו אבל עם אלמנטים של מדע-בדיוני, העיצוב הזה לפתע הרגיש לי מנומק מספיק, מותאם ואפילו מיוחד. ניכר כי מרבית מתקציב העתק שומש לעיצוב הרובוטים ולאפקטים הרבים, שאכן נראים טוב.
מן העבר האחר, האחים רוסו לא באמת מצליחים להזריק לסרט איזה משהו קולנועי נוסף שירומם אותו, ועבודת הבימוי שלהם נותרת שטוחה ולא מעניינת, נשענת מאוד על האפקטים ועיצוב העולם והרובוטים. העבודה של הצלם סטיבן פ. וינדון (שצילם שבעה מסרטי "מהיר ועצבני" ואת "האיש האפור" של האחים) לא מספקת שום רגע מדהים או איזה פריים בלתי נשכח. גם המלחין אלן סילבסטרי מספק פסקול ללא שום ייחוד, כל-כך משעמם שהוא פשוט נבלע בתוך הסרט ולא מוסיף כלום. לעומת זאת, בחירת השירים היא נהדרת וכיפית מאוד. כמו שאמרתי, המון ניגודים.

בסופו של דבר, "שלב החשמל" נותר עוד סרט בינוני של נטפליקס שישכח בתהומות הקטלוג האינסופי שלהם לאורך השנים. אולי הבמאים והשחקנים המדוברים שמאחוריו, יחד עם ההבטחה של הפקה יקרה המספקת הרפתקה רווית אפקטים ורובוטים, תגדיל את כמות הצפיות בימים ובשבועות הראשונים ליציאתו בשירות הסטרימינג, אבל אין בו שום דבר שיהפוך אותו ליותר מזה. הוא אמנם סיפק לי הנאה לא צפויה ובריחה חשובה מהמציאות, וכאמור יש בו אלמנטים חיוביים, לכן ולדעתי התגובות הקוטלות שקיבל הן מוגזמות ומופרזות. אבל הוא בעיקר סרט לא מקורי, אסופה של קלישאות שבעצם מבזבזות רעיון ראשוני מעניין. אין בו דבר שמזמין צפיות חוזרות או מבט נוסף, שום תיבול לא צפוי שמוסיף לו טעם חדש. טוב שהאחים רוסו חוזרים למארוול. נדמה שהם לא יודעים לעשות סרטים טובים לבד, ונראה שגם במארוול לא מצליחים למצוא את הדרך בלעדיהם. עדיף שיעבדו יחד ויוציאו את המיטב אלה מאלה.