״אין ארץ אחרת״, סקירה

במשך מספר ימים התלבטתי האם יש צורך לפרסם סקירה על הסרט "אין ארץ אחרת", שכן דומה כי רוב הצופים כבר גיבשו עליו דעה, בלי קשר לצפייה בו. עבור רוב הציבור בישראל, מעצם היותו שיתוף פעולה בין יוצרים ישראלים לפלסטינים, שמספר סיפור בעיקר מן הצד הפלסטיני, הסרט הזה הוא תעמולה פסולה מראש. זה עוד לפני התלונה על מה שהבמאים אמרו ויאמרו בנאומי קבלת פרסים עבור הסרט שלהם. באותו אופן, עבור המיעוט שהוא השמאל בישראל על גווניו השונים, הסרט מקבל חיבוק, תמיכה והצדעה מראש. העיסוק בעשייה הקולנועית של אחד מהסרטים הכי מעוטרי פרסים בינלאומיים שנוצרו בארץ הזו, נדחק לשוליים ואכן דומה כי הוא פחות מעניין. יש לציין כי גם ביקורות מחו"ל לא תמיד מתייחסות לסרט כחוויה קולנועית ומדברות יותר על האומץ של היוצרים והעמדות הפוליטיות שלהם, שלא תמיד נקראות בעיניים זרות כאנטי-ישראליות בהכרח. עוד חשוב לומר כי הסרט מראש נבנה כשילוב של מספר דברים, שהם לא רק קולנוע: תיעוד של מאבק אזרחי מבפנים, עבודה עיתונאית, ויצירת אמנות.

סרטם של באסל עדרה, יובל אברהם, חמדאן בלאל ורחל שור זמין לצפייה בישראל באתר החדשות "שיחה מקומית" בו כותב אברהם ובו פורסמו בעבר דיווחים גם משאר הבמאים של הסרט. במידה מסוימת, זהו המשך אמנותי מגובש ביותר של העבודה העיתונאית שתפקידה לדווח על הסיפור שעבור רוב הציבור (הישראלי, הפלסטיני, והזר) הוא במקרה הטוב ידיעה חדשותית שזזה מדי פעם. עבור אנשים רבים אחרים, הוא מאבק שמגדיר את כל החיים שלהם. במידה מהותית יותר, הסרט הוא על האופן בו המאבק על ההתיישבות הפלסטינית באזור מאספר יטא שבדרום הר חברון, הופך לדבר שמגדיר את הדרך החיים, חיים בהם העולם הפרטי לא מנותק מן האקטיביזם. במקרה של יוצרי הסרט ובעיקר עדרה ואברהם שניצבים גם לפני המצלמה, הוא מחובר גם לחיים האישיים. לא רק שאין ארץ אחרת, אין חיים אחרים מלבד המאבק על הארץ.

הסרט לא נכנס לעומק לפרטים המשפטיים שגרמו לבג"צ לדון במשך עשורים ארוכים בקרקע של מסאפר יטא, עד שהוחלט בבית המשפט שאין עדות לישובים פלסטינים באזור לפני ההכרזה עליו כשטח אש בשנת 1980. באופן רשמי עבור ישראל, ובעיקר המתנחלים שנראים בסרט, כל תושבי הכפרים באו למקום מכפרים סמוכים במטרה "להתנחל", למרות שמדובר בשטח שהכניסה לאזרחים אליו אסורה. פרטי המשפט נרמזים ב"אין ארץ אחרת", אבל דומה כי הוא נושא לסרט אחר. הכותרת של הסרט הנוכחי מביעה עמדה חד משמעית: אין ספק כי עבור באסל, כל חייו הוא הכיר רק את הארץ בה לכאורה אין כפרים. האמירה עצמה נשמעת מפי אישה מבוגרת יותר, שטוענת בדמעות כי אין לה מקום להתפנות עליו. הסרט לא מתעכב על עדויות להתיישבות במקום בעבר, כי עבורו זה כמו להוכיח כי בשמיים יש שמש. באתר שיחה מקומית יש פירוט רחב יותר על הקייס המשפטי, בסרט הדגש על המצב האנושי מאחורי הוויכוח: הפנים של אנשים שעוברים לחיות במערות, או בונים פעם אחר פעם בית שנהרס בידי דחפורים.

כותרת הסרט גם אפקטיבית עבור ישראלים שכן היא מהדהדת את השיר העברי הידוע "אין לי ארץ אחרת", עם החסרה בולטת של המילה לי – מצד אחד כהתרסה, בסרט המוקדש לנראטיב הפלסטיני (גם אם מראה ישראלים שמאמצים אותו), מצד שני ספק מזקק את העימות עבור שני הצדדים. כלומר, אין מקום אחר, ועבור הפלסטינים הטראומה המתמשכת של אובדן הארץ שוב ושוב מול צבא או משפט, מייצר כאב. אבל הם מנסים להעביר את הכאב גם לצד השני: כאשר אברהם מבקר את משפחתו של עדרה, הם מסבירים לו שהקשר שלהם לאדמה הוא כמו הקשר שלו לבאר שבע. הם מבינים כי זה חסר תחליף עבור מי שנולד כאן. אין ארץ אחרת, גם במחיר המאבק.

הסרט מורכב משני סוגי צילומים: צילומים ביתיים של באסל ומשפחתו, פחות או יותר מילדות ובתור ארכיון, ועיקר הצילומים, החל משנת 2019. הצילומים העכשוויים, עליהם חתומה רחל שור, מהודקים יותר באופן טבעי ולפרקים כוללים מבט פואטי על הסביבה. הם מציירים לא רק תיעוד של המאבק מבפנים, אלא גם מבט מהורהר יותר על החיים כאקטיביזם, כהתמודדות תמידית מול הצבא. בדרך הזו, העריכה שבסרט בונה גם בהדרגה את הסיפור הנוסף שיש בו, סיפור של חברות וקשר ממשי שנרקם בין הבמאים, קשר שהוא לא רק התנגדות פוליטית או עשייה. הוא גם כולל סצנות שחלקן עבורי היו קצת מאולצות של שיחות מול המצלמה שמעבירות את העולם הפרטי שלהם, אך בעיקר את התחושה כי המאבק לא מותיר מקום של ממש לחיים הפרטיים, בין אם זה של באסל הפלסטיני שנאבק על המקום בו הוא חי ובין עם זה של יובל, שמקדיש את עצמו למאבק של הצד האחר.

יש לציין כי יובל לא ממש זר בנוף. תושבי מסאפר יטא מכירים שלושה סוגים של ישראלים: חיילים שממלאים פקודה במידה משתנה של מוטיבציה או אמונה (דבר שלא משפיע על הפגיעה שהפלסטינים חשים), מתנחלים הנוהגים באלימות ואיסור הכניסה האזרחי לשטח האש לא חל עליהם, וגם פעילי שמאל, מתנדבים שהם חלק בלתי נפרד מהנוף והמאבק. יחד עם זאת, הרוב המכריע של הישראלים לא נמצא במפגש איתם, אין להם ממש מגע עם הזרם המרכזי של החיים בישראל, שמצידו שופט את הפלסטינים מרחוק, גם בכלל וגם במקרה הזה בפרט. הסרט לא מרבה לצאת מהכפרים, אבל כשהוא עושה זאת הוא חושף בין היתר מודעות לכך כי הסכסוך יותר גדול מן המקום הספציפי בו המאבק המסוים הזה מתמקד.

זה בולט במיוחד בסיום. אינני יכול לומר כי לכל אורך הסרט הרגשתי שהעריכה בונה היטב קצב דינמי, אך רבע השעה האחרונה אפקטיבית ביותר בשינויי הקצב, עד לדקות האחרונות בהם ה-7 באוקטובר נכנס לתמונה. דווקא לא מהזווית שתהיה נוחה להרבה ישראלים, אבל גם לא באופן שמנסה להכעיס. דיווח על המתרחש בעזה נשמע בקטע חדשות בערבית, על רקע שחור. הדיווח מציין גם את הטבח והחטופים הישראלים, אבל בהיותו ערבי כולל גם הדגשה לאיום הישראלי בנקמה ולהרוגים רבים בעזה. אולי לא נעים לכל הקהל לשמוע את זה (משני הצדדים) אבל זה נכון. אף כי אין שיווניות במידות, בחופש התנועה בארץ ובמיקוד של הסרט הנוכחי, לאף צד אין מונופול על הכאב שלא ניתן להכחיש.

עבור תושבי מספאר יטא, המשמעות המיידית של אירועי ה-7 באוקטובר (שהתרחשו הרחק מהם) היא התרת הרסן מצד המתנחלים. אלו מתועדים משתמשים באלימות שלא רק משתלטת על הארץ, אלא גם מסכנת חיי אדם ואין מי שיכול להושיע. על מנת לעצור אותם, יש צורך להתקשר למשטרה הישראלית ודומה כי בצד השני אין ממש הבנה של הדרך להתמודד עם בקשות העזרה, לא בהכרח בגלל היעדר הרצון לעזור. אך הסרט עוסק בחוויות של מי שתמיד נתפס כזר בידי הצד שיש לו את הכוח באזור הספציפי הזה. זה מרגיש כמו אגרוף בבטן האדם, לאו דווקא רק כישראלי. הסרט מציג נראטיב שמתמקד בסיפור אחד ובצד אחד אבל לא רק בפסימיות, גם ברגעיו הקודרים ביותר. זהו סרט על רצון לזעוק את הכאב, אבל גם על רצון לבנות משהו מחדש, בשותפות יהודית-ערבית. גם אם המשהו הזה הוא רק סרט, או מחאה שמרגישה אבודה מראש.