פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 16: שנת 1971

בשנתה ה-16 של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ולראשונה מזה ארבע שנים, כל חמשת המדינות כבר היו מועמדות בעבר, בלי דם חדש. עם זאת, כן היה משהו קצת יותר דופן – לראשונה מאז 1964, כלומר שבע שנים, היו שתי מועמדות שאינן מאירופה. שינוי מרענן אולי, אבל למרבה השעשוע אלו היו בדיוק אותן המדינות האסייתיות של 1964: יפן וישראל. למעשה, ההבדל היחיד בין הנבחרת של 1964 לזו של 1971 היה החלפת צרפת ברוסיה.
יחד עם צרפת, המדינות שהגישו נציגות אך לא נכללו בחמישייה הסופית היו בולגריה, ברזיל, גרמניה, דנמרק, הודו, הולנד, הונגריה, יוגוסלביה, מצרים, מקסיקו (שניסתה את מזלה עם "אל טופו" של חודורובסקי), ספרד, פולין, קנדה ורומניה. להוציא את מקסיקו אני חייב להודות שלא שמעתי על אף אחד מהסרטים הנבחרים לפני כן.

נצלול אל הקטגוריה לשמה התכנסנו עוד רגע, אבל בזמן שהמועמדים לא ממש הציגו תמונה קולנועית פורצת דרך (בלי קשר לאיכות הסרטים), דווקא במגרש המרכזי קרו כמה דברים מסעירים. הטקס ה-44 הביא לזכיית "הקשר הצרפתי" בפרס הסרט, אחד המנצחים הכי יוצאי דופן בתולדות האוסקר. לצדו היו מועמדים "תפוז מכני" ו"הצגת הקולנוע האחרונה", שהעידו על פתיחות חדשה אצל המצביעים. שני המועמדים הנוספים, נציגי הוליווד הישנה, היו "כנר על הגג" ו"ניקולס ואלכסנדרה". איכשהו, מול אלו, דווקא קטגורית הסרט הבינלאומי נראתה הבטוחה והמהוגנת במיוחד.
ואם כבר הזכרנו את "כנר על הגג", חייבים להתהדר בכך שהוא מובל על ידי חיים טופול, שכזכור כיכב במועמד הישראלי הקודם לאוסקר, "סלאח שבתי" ב-1964. כך שבין המועמדות לאוסקר של טופול בפרס השחקן הראשי, והנוכחות של ישראל בקטגוריה הבינלאומית, הייתה לארץ חמדת אבות שנה לא רעה בכלל באולימפוס ההוליוודי.
הקולנוע הבינלאומי שקיבל מקום בקטגוריות הכלליות הגיע כרגיל מאיטליה עם לא פחות מארבעה סרטים, שלושה מהם בפרסי הכתיבה ("חקירתו של אזרח מעל לכל חשד", "הגן של פינצי קונטיני" ו"הקונפורמיסט"), ואחד בפרס התלבושות ("מוות בוונציה"). מברית המועצות, "צ'ייקובסקי" היה מועמד למוזיקה מעובדת. נגיע אליו ממש עוד רגע.

יפן – "דודסקאדן"

המועמדים

ברית המועצות – "צ'ייקובסקי" (Tchaikovsky)

בהערה טכנית, אתם שעוקבים אחר כל הפרקים בוודאי שמתם לב שהמועמדות והזכיות הסובייטיות נרשמו עד כה לשמה של רוסיה. זאת מכיוון שבטקס עצמו כך הכריזו על הסרטים ("מלחמה ושלום" הזוכה, ו"האחים קרמזוב" המועמד). מסיבה שבטח קיימת אבל קטונתי מלהבין, החל מהמועמדות הזו הכריזו על המועמדים כברית המועצות. מישהו עם ידע גאופוליטי בטח מבין מדוע.

ולעניינו, בפעם השלישית חזרו אולפני מוספילם עם הפקת ענק תקופתית בחלקים, כמו שהסובייטים כנראה מאוד אהבו להתהדר בהן. אחרי הניצחון של "מלחמה ושלום" והמועמדות על "האחים קרמזוב", הפעם לא היה מדובר בעיבוד לקלאסיקה ספרותית ידועה, אלא בסיפור אמיתי של גאווה רוסית בפני עצמה.
זוהי הביוגרפיה של המלחין הנודע פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שעל פי מה שאנחנו יודעים עליו כיום (ואולי אפילו אז), נאמנה יותר מדי למציאות היא לא הייתה. כלומר, אם לשפוט לפי "אשתו של צ'ייקובסקי" של סיריל סרברניקוב מ-2022, יש פרט מאוד משמעותי מהאישיות של המלחין שלא בדיוק קיבלה מקום בהפקה הרוסית…
על פני שני חלקים המצטברים לשעתיים וחצי, הסרט עוקב אחר המלחין צ'ייקובסקי הבוגר, כאשר סגנונו הייחודי ופורץ הדרך מקשה עליו להתקבל אל תוך הסצנה המוזיקלית. לעזרתו נרתמת נדבנית שתומכת בו, עוזרת לו לשרוד ולהפוך לאחד המלחינים הגדולים בכל הזמנים עד מותו מכולרה והוא בן 53. את הסרט ביים איגור טלנקין ואת המלחין מגלם אינוקנטי סמוקטונובסקי. פסקול הסרט הוא כולו המוזיקה של צ'ייקובסקי בעיבודים חדשים ומרשימים להפליא, שהביאו למנצח דימיטרי טיומקין מועמדות על עיבוד מוזיקלי (הוא הפסיד ל"כנר על הגג", כמובן).

יפן – "דודסקאדן" (Dodes'ka-den)

על אף שהמאסטר הגדול, ואחד מבכירי הבמאים בכל הזמנים, אקירה קוראסווה היה זה שהביא אוסקר ראשון ליפן (על "רשומון", בתקופת הפרס המיוחד), הוא מעולם לא נשלח לאוסקר כנציג המדינה עד 1971. וספציפית הבחירה בסרט הזה די מעניינת בקונטקסט היסטורי.
"דודסקאדן" היה סרט הקולנוע הראשון של קוראסווה מזה שש שנים (באמצע הוא פוטר מההפקה ההוליוודית "טורה! טורה! טורה!"), והראשון בצבע. למרבה הצער, הסרט היה כישלון קופתי וביקורתי כה גדול, שהמורשת הידועה ביותר ממנו קשורה לכך שקוראסווה בן השישים ניסה לשים קץ לחייו בעקבותיו. בתקווה שהמועמדות לאוסקר והפרס בפסטיבל ונציה שנה לאחר שיצא קצת הקלו על התחושות.

הסרט מבוסס על ספרו של שוגורו ימאמטו, "עיר ללא עונות", והוא מתרחש בשכונת עוני מחוץ לטוקיו, שם גרות מספר דמויות שאחריהן תעקוב העלילה: ילד על הספקטרום שדמיונו המפותח נתן לסרט את שמו, גבר מקורנן שמגדל באהבה את הילדים שאשתו הביאה מהרומנים הלא-סודיים שלה, יתום שמתחבר עם הומלס בעל חלומות נדל"ן מופרכים למדי, גבר שמנצל את אחייניתו ששומרת על הסודות שלו, ועוד ועוד.

ישראל – "השוטר אזולאי"

מאז המועמדות הראשונה של ישראל, "סלאח שבתי" ב-1964, ניסינו את מזלנו עם ארבעה סרטים שלא פרצו פנימה ("כלוב הזכוכית", "שני קוני למל", "כל ממזר מלך" ו"מצור"). מי שהצליח להחזיר את ישראל לרשימת המועמדים הוא לא אחר ממי שעשה זאת בפעם הקודמת – אפרים קישון, בן 47 כשביים את סרט הקולנוע הרביעי שלו. מאז, "השוטר אזולאי" לא רק שהפך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית (עם כנראה שוט הסיום המפורסם ביותר של הקולנוע המקומי), אלא גם כבש פסגה חדשה לסרט ישראלי בהוליווד – זכייה בפרס "הסרט הזר הלא דובר אנגלית הטוב ביותר" בפרסי גלובוס הזהב. הוא הביס את "הברך של קלייר", את "צ'ייקובסקי", את "למות מאהבה", ואת "הקונפורמיסט". שזה די הזיה בעיני, אבל הגלובוסים היו הגלובוסים…

"השוטר אזולאי" הוא כמובן גם הטור דה פורס של שייקה אופיר, המגלם שוטר עם לב זהב אבל לא בדיוק מצטיין בעבודתו, שעומד בפני הפסקת העסקתו במחוז תל אביב. פעם אחרי פעם שיטותיו הלא קונבנציונליות מצליחות להוציא אותו מהבוץ, אבל הנאיביות שלו מונעת ממנו לקבל כבוד או להתקדם כראוי. חברות מפתיעה עם ראש פשע יפואי עלולה לשנות את הדברים האלו.
הסרט הזה גם פתח את הרצף המשולש של ישראל באוסקר (ראשון מתוך שניים. הבא יקרה באלף החדש).

ישראל – "השוטר אזולאי"

שוודיה – "המהגרים" (Utvandrarna / The Emigrants)

אחרי שנשלח יאן טרואל כנציג שוודיה לאוסקר ב-1967 אך לא קיבל מועמדות, חזר הבמאי בן הארבעים עם סרטו השלישי, ולא ידע שהוא עומד לעשות היסטורית אוסקר די מגניבה. בשביל לפרט על זה נצטרך לחכות לפרק הבא, של מועמדי 1972, אז קבלו את זה כטיזר.
מבוסס על שניים מספריו של וילהם מוברג, "המהגרים" הוא סאגה המתרחשת באמצע המאה ה-19, ובו משפחה חקלאית מערבות שוודיה (בהובלתם של ליב אולמן ומקס פון סידו) מחליטה לנסות את מזלה מעבר לים ולהגר לאמריקה. כמו "צ'ייקובסקי", גם הסרט הארוך הזה מחולק לשני חלקים די שווים באורכם, האחד הוא שגרת חייהם בחווה וההחלטה לקום ולעזוב, והחלק השני הוא המסע המפרך אל עבר מינסוטה.
יאן טרואל לא רק ביים את הסרט אלא גם צילם וערך אותו לבד, מה שבכלל הופך את כל ההישגים שלו למדהימים עוד יותר.

דיסקליימר הכרחי הוא שצפיתי בגרסה המלאה של הסרט, אורכה 192 דקות. אם הבנתי נכון, הגרסה שהופצה בארה"ב הייתה קצרה יותר, אבל אני לא בטוח אם זה נכון גם לשנת הגשת הסרט לקטגוריה הבינלאומית, או ההפצה שהתרחשה שנה לאחר מכן והחזירה את הסרט לאוסקר (חלק מהדברים שנדבר עליהם בפרק הבא. יהיה מעניין).
בנוסף, אם אתם רוצים טקסט קצת יותר מעמיק ממה שהפרויקט הזה מאפשר, עופר כתב על "המהגרים" לקראת רטרוספקטיבה לליב אולמן.

הזוכה

איטליה – "הגן של פינצי קונטיני" (Il Giardino dei Finzi-Contini / The Garden of the Finzi Continis)

לראשונה מאז זכייתה של צ'כוסלובקיה ב-1965, חזרה שואת יהודי אירופה אל האוסקר הבינלאומי, וגם הפעם הנראטיב הזה הביא לניצחון. זה קרה בידיו המיומנות של הבמאי ויטוריו דה סיקה עם העיבוד לספרו של ג'ורג'יו בזאני, סיפור התבגרות והתאהבות על רקע עליית הפאשיזם.
זאת כמובן לא הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את דה סיקה בפרויקט הזה. הוא זכה לפני כמה פרקים עם "היום, אתמול ומחר", והיה מועמד שוב עם "נישואים נוסח איטליה". אם מחשיבים גם את שתי הזכיות שלו בתקופת הפרס המיוחד ("גונבי האופניים" ו"מצחצחי הנעליים"), דה סיקה הופך לבמאי עם הכי הרבה זכיות בפרס הבינלאומי. הוא יחזיק את התואר הזה לבדו למשך שלוש שנים ואז יחלוק אותו עם במאי אחר בן ארצו. נקווה שעוד נגיע לזה.

על העיבוד לספר חתום אוגו פירו, שגם כתב את הזוכה של שנה שעברה, "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד", ובכך היה אחראי על הדאבל השלישי של איטליה (והאחרון נכון ל-2025). אפילו יותר מרשים מכך, בזכות שני הסרטים האלו פירו היה מועמד פעמיים לפרס התסריט המעובד הטוב ביותר בטקס ה-44, הישג מטורף במיוחד בהתחשב בכך שהוא לא חלק מהתעשייה ההוליוודית וסרטיו אינם דוברי אנגלית.
אבל לא רק פירו מייצר הקשר לסרטי השנה שעברה. גם אחת השחקניות הראשיות ב"פינצי קונטיני", דומיניק סאנדה, הופיעה במועמד מ-1970 – "אהבה ראשונה" מטעם שווייץ. היא בגדול מגלמת את אותו התפקיד: נערה יפה שמסובבת על האצבע הקטנה את גיבור הסרט, המאוהב בה קשות אבל לעולם לא יוכל להשיגה. כל זאת, כאמור, על רקע התחזקות כוחות הרוע של הפאשיזם באיטליה, כאשר היהודים לא שמו לב שהם הצפרדע בתוך הסיר הרותח עד שיהיה מאוחר מדי (ולפי הסרט אפילו חשבו שמוסליני הצורר יכול להיות טוב להם. אנחנו באמת לא לומדים כלום).
"הגן של פינצי קונטיני" זכה בפרס דב הזהב של פסטיבל ברלין, ובנוסף לנוכחותו בקטגוריה הבינלאומית גם היה מועמד לפרס התסריט המעובד. שנתיים אחר כך אפילו יגיע עד למועמדות בטקס הגראמי, למוזיקה הטובה ביותר לסרט. מידע חשוב במיוחד.

ברית המועצות – "צ'ייקובסקי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אחרי 1970 החלשה מאוד, קטגורית הסרט הבינלאומי קיבלה קצת חיים ועניין. לא כל הסרטים של 1971 מוצלחים, ועל כך נדבר עוד רגע, אבל הנוכחות של המאסטרים הבינלאומיים והגיוון שהביאו סרטים משתי יבשות והסקופ הרחב בעשייה הקולנועית – מסיפורים קטנטנים ועד הפקות ענק תקופתיות – מיצבו את השנה הזו כאחת המסקרנות. בנוסף, אני חייב להגיד שבשונה מרוב הפרקים הקודמים, הפעם אני מאוד מופתע מזהות הזוכה. כלומר, במיוחד אל מול מועמד אחד ספציפי.

אין ספק, קל לראות למה זכה "הגן של פינצי קונטיני". כבר כמה שנים שנטיית הלב של האקדמיה פנתה הלאה מהסרטים האסקפיסטים אל עבר נראטיבים שיש להם משהו להגיד על המצב הנוכחי, כנראה בעקבות כל המשברים שאמריקה חוותה באותן שנים מטורפות. מ"רכבות שמורות היטב" ב-1967 שבמהלכו נשבו רוחות מלחמה, דרך "מלחמה ושלום", ועד הסרטים הפוליטיים "Z" ו"חקירתו של אזרח מעל לכל חשד". נראה שחיבת המצביעים עברה אל סרטים שמשקפים את מצב החברה.
"הגן של פינצי קונטיני" הוא כמובן סרט על תקופה קודמת, אבל הוא עוסק בגזענות ובדיכוי אל ממשלה אפלה. ולא רק זה, הוא עושה את זה דרך סיפור סנטימנטלי של אהבה ומשפחה שקל להבין ולהזדהות עמו. וגם, בל נשכח את זה, הוא סרט מאוד יפה לעין ובאופן כללי לא רע בכלל.

בעיני, עם זאת, הוא ממש לא הסרט הטוב ביותר של הקטגוריה. התואר הזה הולך בלי הרבה מחשבה ל"המהגרים", ובאיזשהו מקום אני תוהה עד כמה הוא היה קרוב לזכייה. כמובן שהידע הרטרוספקטיבי שלנו, שמזכיר ששנה לאחר מכן "המהגרים" יהיה לסרט-שאינו-דובר-אנגלית השלישי אי פעם שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, מעיד שהיה פה פייט.
לא לקחת דבר מ"פינצי קונטיני", אבל אין שום אספקט קולנועי או תוכני בו שטוב מ"המהגרים", אחת ההפקות הכי מרשימות שהיו מועמדות לאוסקר הבינלאומי. זה סרט נפלא, וגם בו יש אמירות מעניינות על הגירה ועל המצב הגלובלי, גם אם הוא מתרחש מאה שנה לפני כן.
החיסרון המרכזי בסרטו של טרואל, לפחות בעיני, זה שהוא לא מרגיש כמו סרט שלם. בשלב יציאתו לבתי הקולנוע כבר היה ידוע שיש סרט המשך בדרך ("הארץ החדשה", עליו נדבר בפרק הבא), אבל גם בלי האינפורמציה הזו, הוא נחווה כאילו חתכו לפני שהגיעה המערכה האחרונה, ויש לא מעט אלמנטים נראטיבים שלא מגיעים לכדי מיצוי. יש בו את הראשונה שמציגה את הסיפור והדמויות, המערכה השנייה שמתארת את המסע, וזהו. השלב שבו השוודים צריכים להתמודד עם החיים החדשים לא שייך לסרט הזה, ואולי זה קצת מייצר תסכול, או לפחות הרמת גבה.

החדשות הטובות בנוגע לאיכות מועמדי 1971 ממשיכות גם לנציג הישראלי, "השוטר אזולאי". אמנם ברור שהעשייה שלו התיישנה מאוד, בטח אם משווים אותו למועמד השוודי והזוכה האיטלקי להם תקציב שקישון כנראה לא יכל לחלום עליו. ושם אולי החלק הכי מדהים, שהסרט של קישון מצא את עצמו באותה רשימה עם שני אלו.
"השוטר אזולאי" הוא עוד הוכחה שכשיצירה נעשית מתוך כנות, מתוך אהבה ולב גדול, יכולה לעקוף המון מכשולים טכניים. לזה כמובן עוזרת ההופעה הבלתי נשכחת של שייקה אופיר, שאולי היא בעיקר מה שגרם לסרט לקבל מספיק הצבעות כדי להיכנס לחמישייה. לצורך ההשוואה, בעיני "השוטר אזולאי" לא רק הסרט השלישי הטוב ביותר של 1971, אלא גם הרבה יותר טוב מכל סרטי הקטגוריה ב-1970. אני לרגע לא חושב שהיה לו איזשהו סיכוי להביס את "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד", אבל יכול להיות שהוא היה מקבל הרבה יותר תשומת לב בשנה החלשה ההיא.

וזה משאיר לנו את שני הסרטים האחרונים של 1971, שניהם עשו לי חיים די קשים. אחד מהם במיוחד תפס אותי לא מוכן, כי גם אני, כמו כל אדם עם ראייה תקינה ובינה מינימלית, חושב שאקירה קוראסווה הוא מגדולי האמנים של המאה העשרים. כמה הקולנוע חייב לאיש הזה, כמעט אי אפשר להסביר ולכמת. ואת כל זה אני כותב, אתם בטח כבר מבינים, כי "דודסקאדן" היה חתיכת ייבוש בשבילי. בין גלריית הדמויות שלא לגמרי הצלחתי למצוא בה עניין, וכמה בחירות ויזואליות שלא הוכיחו את עצמן, זו בעיני אחת היציאות הפחות טובות של המאסטר. למעשה, מבין כל תשעת הסרטים של קוראסווה שראיתי (לא גאה במספר הזה), זה כנראה החלש ביותר. לקוראסווה מחכות עוד מועמדות וזכייה בעתידו, אז אני בטוח שעוד ייצא לי לתת לו את הכבוד הראוי.
בנוגע ל"צ'ייקובסקי" הרוסי, מלכתחילה היה לי קשה לקחת אותו ברצינות כי גם בלי להיות מומחה בחייו של המלחין, אני יודע כמה לא נאמר בסרט לגבי זהותו המינית. לכן זה הופך מביוגרפיה שאמורה לשפוך אור על חייו גאון, לעוד הפקה מנקרת עיניים ומכובסת למדי מני רבות. עם זאת, כן מדובר בקולנוע מרשים רוב הזמן, ובאמת שהשימוש המוזיקלי ביצירותיו של צ'ייקובסקי כמעט מצדיק את הצפייה בו.
שני נושאי הפסקה הזו – קוראסווה ורוסיה – יתאחדו ארבעה פרקים מכאן בזוכה "שומר היערות".

בפרק הבא יתחיל טרנד חדש בקטגוריה הזו שיימשך אל כל שנות השבעים – מאסטרים שיוצאים לצלם במדינות שאינן מולדתן ומביאים להן אוסקר. וגם המשך הרצף הישראלי הראשון של האוסקר עם במאי חדש, אז יש למה לחכות.

איטליה – "הגן של פינצי קונטיני"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1971:
איטליה – 13 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 12 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 7 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 5
ספרד – 5
גרמניה (מערב) – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
רוסיה / ברית המועצות – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ישראל – 2
פולין – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
הונגריה – 1
נורבגיה – 1
שוויץ – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969, 1970