פסטיבל חיפה 2024/25: ״נדל"ן – סיפור אהבה״, ״מכתב בלי כתובת״, ״בנות כמונו״, ״קצה הלילה״

פסטיבל חיפה יסתיים הערב, מוצאי שבת, והפרסים כבר חולקו. אפשר לקרוא עליהם בדיווח של אורון, ואת כל הדיווחים שלנו אפשר למצוא בתגית. התקווה הייתה שכפי שבשנה שעברה שמענו על התחלת המלחמה במהלך הפסטיבל, השנה נשמע על גיבוש עסקת החטופים וסיום המלחמה במהלכו – אך התקווה הזו פגה. באופן אישי, למדתי שפסטיבל בינואר הוא פחות נוח מפסטיבל בסוכות, כצפוי. הכוונה ליכולת שלי לדווח ממנו, למרות שהתייחסתי לרוב סרטי התחרות הישראלית ונגעתי מעט בתכניה הבינלאומית. זאת לאחר שבסרטים רבים, או אפילו ברוב סרטי התכניה, צפיתי כבר לפני הפסטיבל עצמו. בכל זאת יש עוד כמה דברים להשלים ואני מקווה לעשות זאת כאשר הסרטים יצאו להקרנות מסחריות או פומביות בהמשך השנה. בפוסט זה אכתוב על הזוכה הגדול בתחרות הישראלית, על שני סרטים ישראלים נוספים וגם על סרט בינלאומי אחד.

נדל"ן – סיפור אהבה

בתחרות הישראלית שהתאפיינה בהרבה סרטים אפלים יחסים הנוגעים בבריאות הנפש, זכה סרט שבמבט הראשון הוא קליל יותר. סוג של קומדיה רומנטית, אבל דרמה גדולה ובכל זאת משברים נפשיים ומשברים אפלים אחרים ברקע, לעתים אף בחזית. סרטה של ענת מלץ עוסק בזוג צעיר בתהליך של מעבר – הם עומדים להפוך להורים, מה שישנה את טיב הקשר ביניהם. המציאות הכלכלית גם מכריחה אותם לשנות מיקום מתל אביב לחיפה. עבור אדם (לב לייב לוין), הגבר בזוגיות, המעבר לחיפה הוא המעבר לנוף של הילדות בעוד שעבור תמרה (ויקטוריה רוסובסקי) מדובר במעבר לסביבה שהיא כמעט זרה. תמרה ההרה בשלה נפשית למעבר יותר ואדם מתנהג באופן שחצי מכחיש את הצורך להתבגר מחד ולשוב לעיר שהוא עדיין מכיר טוב מאידך. הדבר מייצר משבר הדרגתי ביחסים ואף מאיים עליהם. סיפור האהבה שבכותרת הוא לא סיפור של היכרות, אלא סיפור של עימות בין האהבה שיצרה את הזוגיות לבין החלק הראשון של הכותרת, משמע החיים הפרקטיים.

אפשר גם לפרש את סיפור האהבה כסיפור אהבה לעיר לחיפה, גם אם אדם ושב ומצהיר כי הוא שונא את העיר וחרד מן האופציה של שיבה אליה. הסרט נע בין דירות פוטנציאליות ותחנות בעבר המשפחתי והחברתי של הגיבור, דרך צדדים שונים של העיר: מן התחתית עד לכרמל, אזורים ותיקים וחדשים, יהודיים וערביים. כל תחנה במסע של בני הזוג נבנית כמו סרט קצר או קטן, שיכול היה לעמוד בפני עצמו, כולל מגוון של טונים. כלומר, חלק מן המפגשים דרמטיים יותר וחלקם כמעט מופשטים. פחות או יותר בכולם יש עימות עם היבט בחיים שמישהו מעדיף להתעלם ממנו, לרוב מדובר באדם שרוצה לגור בתוך הסמים הקלים או בחופש. לעתים אלו דמויות אחרות, כולל כאלו שהבתים שלהם מוצאים להשכרה. לא כל הסיפורים הקצרים הללו אפקטיביים באותה מידה, אבל בהחלט יש להם אפקט מצטבר שגם מוליך את הסרט למקום שקצת הפתיע אותי בסיום, מקום שהוא קצת יותר ממבט על החיים מאשר סיפור. ייתכן וזה מייצר שלם שגדול מסך חלקיו, או לפחות כזה המפצה על החלקים שפחות עובדים.

מכתב בלי כתובת

מבין כל הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל עצמו, ייתכן וזה הסרט שהיה הכי קשה לי לצפות בו ולכתוב עליו. קושי במובן החיובי, עקב אי הנחת שנובע מצפייה בסרט בנושא ניצול מיני. בלב הסרט חמישיה מכתבי תלונה אנונימיים של נשים אשר הפסיכולוג המטפל שלהם ד״ר חנוך ירושלמי קיים איתן יחסי מין תוך ניצול מעמדו ולאחר מכן איים עליהן בחשיפת הסודות שחשפו בטיפול, מה שבין היתר מונע ממכתבי התלונה שמצביעים על ניצול שיטתי לא כנראה יש קורבנות נוספים, להבשיל לתלונה פלילית. 

הקולנוע של הבמאיות יעל שחר ושרון יעיש בסרט הזה פשוט במתכוון ואפקטיבי עד כאב: המכתבים נותרים אנונימיים, אבל זוכים לקול בידי אחרות, נשים שגם הן עברו התעללות מינית בידי אדם שהיה לו כוח סמכותי כלפיהן. הקריאה שלהן מייצרת לא רק שותפות לטראומה, אלא גם הבנה כי לפעמים יש הבנה שלמה יותר של המצב כאשר יוצאים ממנו לחלוטין, או חווים מקרה דרך אדם אחר.

הנשים הללו הן לא היחידות אשר קוראות במכתבים. אלה מובאים גם לידי שורה של גורמי מקצוע שתפקידם היה לפקח את המטפל הפוגע ולהעביר אותו מתפקידו. הם נתקלו בקשיים לעשות זאת מסיבות שונות, למרות שלפחות מול המצלמה התחושה היא שהן היו כנות בניסיון לשים סוף למצב, לפחות כל אין תלונה ״רשמית״. הסרט מתסכל מן הבחינה הזו, גם אם בסופו של דבר נמצא נתיב שאיפשר הצלחה חלקית. אבל הכאב של פנים רבות שנראו על המסך, או שנחשפו רק במילים, מוסיף להדהד.

בנות כמונו

מטקס פרסי האופיר האחרון יצא סרטה של הבמאית לי גילת עם שני פרסים לשחקי המשנה, יעקב דניאל זאדה ובת אל מוסרי, שגם כתבה את התסריט. אני רושם את הדברים הללו הפתיחה שכן דומה כי ״בנות כמונו״ חולק לא מעט דברים משותפים עם ״קרוב אליי״, הזוכה הגדול של אותו טקס אופיר. בהכללה גסה, שני הסרטים עוסקים בקשר בין נערה מתבגרת לאישה מעט מבוגרת יותר (בסרט הזה פער הגילים קטן יותר), קשר שיש בו תמיכה רגשית, גילוי עצמי שקשור גם למיניות אבל לא רק, ולצד זאת גם אופציה של חוסר כנות וניצול. בנוסף, בשני הסרטים מגלם יעקב דניאל זאדה שני תפקידים שונים מאוד של אב לא מתפקד.

אולם, אף כי ניתן לראות ב״בנות כמונו״ סוג של גרסת המעמד הנמוך לסרט זוכה האופיר, הדבר עושה עוול לשני הסרטים. גילת ומוסרי בנו עולם רחב יותר של נערות במצוקה, הלומדת ב״בית גילה״, תחליף בית ספר לנערות בסיכון בבת ים. כמה מהן מקבלות הזדמנות להראות כי הן היו יכולות להיות דמויות ראשיות בסרט, אך מי שמובילה את הסרט היא שחר (היאלי יוסף זאדה) שבגיל 17 מתפקדת כמבוגר האחראי במשפחה, מטפלת באחותה הקטנה ובאם החיה בין התמכרות לבני זוג בעייתיים. אביה של הגיבורה נמצא קרוב, אבל מאוחרי השער של מוסד טיפולי לבריאות הנפש, בו הוא מאושפז מסיבות טובות. הקשר שלו עם בנותיו עדיין אוהב, אבל גם בעל היבטים מטרידים.

לעולמה של שחר נכנסת פרי (הדר דרור), מורה-חיילת חדשה וכריזמטית. על פניו היא באה מרקע מעט אחר, למרות מה שנראה כניסיונות שלה להתקרב ולהבין. הדינמיקה בין פרי ושחר נעה בין עימותים להתחברות, בין חינוך וחניכה לרומנטיקה או אשליה. פרי היא לא בדיוק בת ״כמונו״ אבל גם לא בדיוק ניגוד ויש בדמותה אלמנטים של פאם פאטאל. דומה כי הפרטים שהיא מספקת על חייה לא תמיד מדויקים. אלמנט הסכנה נובע גם מכך שהיא בכל זאת מצויה בעמדת כח בקשר, מהיותה מורה בהגדרה, למרות פער הגילים הקטן. הכוח שלה נובע גם מן התחושה שהיא מנוסה יותר במערכות יחסים או בבילויים, בעוד שחר מנוסה בעיקר בהתמודדות עם המשבר המתמשך שהוא המשפחה שלה. בכך, הסרט קשור למוטיבים חוזרים בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה השנה: בעיה רפואית נפשית, חציית גבולות של אנשי מקצוע וניצול אפשרי, לא רק בתחום המיני.

אף כי פרסי האופיר הלכו לשחקנים המנוסים יותר, עבורי הלב של הסרט וגם ההצטיינות בתחום המשחק הוא דווקא הקשר בין שתי הנערות בלב הסיפור, אותן מגלמות הדר דרור והיאלי יוסף זאדה, שאכן זכתה בפרס המשחק של הפסטיבל. עוד דבר משותף לכמה סרטים ישראלים בתחרות ובכלל היא בעיה מסוימת בתסריט: אחרי בניית עולם מרשימה בפתיחה והמשכה בחלק האמצעי, המערכה האחרונה מנסה משהו קצת יותר מופשט ונועז. לפרקים זה עובד בצורה פחות שלמה, או מותיר תחושה מוזרה. יחד עם זאת, בסופו של דבר החלקים הטובים של הסרט הזה מספיק יעילים על מנת לכפר על הבעיה הזו. 

קצה הלילה
Edge of Night

סרט הביכורים של הבמאי הטורקי טורקר סואר, שהתמודד בפסטיבל בתחרות עוגן הזהב, כולל הרבה פוטנציאל בסיפור שלו, שרלוונטי גם לנעשה בישראל. אולם, משהו בו עדיין בוסרי וכמה מהחלטות הבימוי שנלקחו לאורך הסרט בוטות מדי. ואף על פי כן, יש פה לא מעט רגעים של דרמה אפקטיבית.
הסרט מתחיל כאשר הקצין הנאמן סינאן מקבל משימה לא שגרתית: ללוות חייל שמואשם בעריקה לחקירה בבסיס אחד ואז למשפט בבסיס אחר. הבעיה: הנאשם הוא אחיו, קנאן, ולסינאן יש כבר היסטוריה של עדות נגד אביו, איש צבא אגדי שעל פניו נאשם בשחיתות ובגידה.

ההמשך הוא לא ממש גרסת האחים של הסרט ״הפרט האחרון״, אם זה נשמע שלשם זה הולך. במהלך הנסיעה בין הבסיסים, מתרחש ניסיון ההפיכה הצבאית נגד ארדואן ולפתע לא ברור מי הוא הבוגד ובמי. ייתכן שהקצין אשר שלח את סינאן למשימה עשה זאת במחשבה על ניסיון ההפיכה. ערך הנאמנות חשוב מאוד לגיבור, אבל הוא מתחיל להבין כי הוא לא תמיד אפשרי, כאשר המדינה נקרעת בין כמה גורמים מושחתים ולא נאמנים במאבק כח אלים נטול מוסר או צד טוב.

הסיפור הזה לא יכול להיות בלתי מעניין, אבל דומה כי הבמאי לא סומך רק על הסיפור, או על השחקנים שלו. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש מוגבר במוזיקה בווליום גבוה ובלי מקוריות גדולה בלחן, מה שמשתלט על הסרט ומסמן בעיה כללית של מעט רגעי עידון. לא מדובר בכישלון מוחלט ובסופו של דבר העימות התמידי בין האחים כן מעניין ולפעמים מפתיע. אך התחושה היא כי עולם הסרט לא מגובש עד הסוף, מה שגם מגביל את הדיון הפוליטי והמוסרי.