פסטיבל חיפה 2024/25: ״חיים ללא כיסוי״, ״הבורג שחסר לי״, ״הפלה חופשית״

את הדיווח הנוכחי בפסטיבל חיפה, השלישי של סריטה שמגיע בדיוק באמצע אירועי הקולנוע על הכרמל, אקדיש לשלושה סרטים בתחרות הישראלית שלא מבדילה בין תיעודי ועלילתי. אבל אפתח עם הנושא שפותח כל הקרנה בפסטיבל: חייבים להחזיר את כל החטופים שנותרו הביתה. זה מלווה את כל הפסטיבל עם עדכוני החדשות. כולי תקווה שמהר מאוד המסר הזה יובן ובעתיד הקרוב הפתיחה הזו תראה כמו זכר לעידן אחר.

חיים ללא כיסוי

לפני מספר שנים, דאנה איבגי כיכבה ב"הכל כישוף", סרט קצר של תום שובל על אישה חריגה שלא מפסיקה לדבר במהלך נסיעה במונית שירות. הסרט שנעשה כחלק מסרט מחווה ל"לאט יותר" של אברהם הפנר שהופק במסגרת פרויקט של בית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל. כעת, הדמות הזו סוג של זוכה לגלגול מחדש בסרט באורך מלא, לא בדיוק הרחבה של הסרט הקצר ולא בדיוק או בהכרח אותה דמות, אבל הרחבה מנומקת יותר לאותה אישה מלאת אנרגיה, שהדחף הראשוני במפגש עימה בחיים האמתיים בטח היה להתעלם ממנה. אבל הקולנוע יכול להכריח אותנו להסתכל על מה שהחברה מעדיפה לא להביט בו וזה בדיוק מה ששובל עושה בסרטו הנוכחי.

איבגי מגלמת דמות שאנו חשים באנרגיה שלה ובתחושת הדחיפות שהיא חשה לפני שאנו מגלים רמזים על המוצא שלה או הסיבות לחיפוש שלה, אם כי אפשר לנחש. היא מחפשת קרוב משפחה בשם עזרא והחיפוש שלה החל אחרי יציאה בלי אישור ממוסד רפואי שהשגיח עליה, במשך תקופה ארוכה של שנים. עד לרמה בה היא לא באמת יודעת מה השתנה בעולם בעשורים האחרונים, או כפי שנאמר לה באחת מן הסצנות הראשונות "מאיזה שנה את מתקשרת". אולי היא מתקשרת מן התת מודע החברתי, גם אם במהלך הסרט ניתן בהדרגה להרכיב את העולם ממנו היא באה.

הדמות של איבגי נראית תחילה כמו הכלאה של דמויות  אנרגטיות בצורה הזרה לרוב הקולנוע המקומי, בדומה לאופן שסרטו הקודם של שובל, "הסירו דאגה מלבכם" היה חיצוני למציאות הישראלית, אבל מכיוון שונה לחלוטין. אם הסרט הקודם שאב השראה מבוניאל בשילוב עם עיצוב מושקע, הסרט הנוכחי נראה כמפגש של הקולנוע של קאסווטס עם ליאו קארקס וגיבורה שלפרקים מזכירה את הדמות הראשית ב"עירום" של מייק לי באופן בו היא משלבת הרס לסביבה עם הרהורים פילוסופיים בקול רם. בסופו של דבר, יש משהו נואש ואמין שמניע את הדמות הזו, משהו שגורם לה להיראות פחות כהמצאה קולנועית ויותר כמו שיקוף של החברה שלנו, ברעב המניע אותה, בנואשות שלה ואולי גם בחזית המאיימת.

הגיבורה, ששמה לבנה או ליבי בקיצור, נמצאת במסע לעבר עזרא על מנת להשיג את החופש שלה. היא למעשה מתמודדת עם שני סוגים של הגבלות על החופש: אחד הוא המוסד בו היא מטופלת/מאושפזת והשנייה, הקשה לא פחות, היא התודעה שלה עצמה. תודעה לא שגרתית שיש בה קללות לצד ברכה, טראומה והבנה חלקית של המציאות לצד יכולת לראות את מה שאחרים לא רואים, בצורה המשלבת מאגיות עם תיאור של מצב נפשי קיצוני הדורש טיפול שספק אם קיים בנמצא. להבדיל מן הסרט הקצר, הדמות הזו לא נמצאת באותה רמת אנרגיה לאורך כל הסרט (ייתכן וזה היה בלתי אפשרי לצפייה) ולמעשה היא כל הזמן פצועה פיזית בדרגה מסוימת כפי שהיא פגועה נפשית.

הסרט הוא לא הסיפור שלה ולמעשה הוא כולל סדרה של מפגשים עם דמויות משנה, חלקן עוד כאלו אשר נדחקו לשולי החברה, גם אם בצורה קיצונית פחות או כזו הנראית מתפקדת. שלושה מפגשים כאלו הם מעט יותר ארוכים ובשלושתם דווקא החריגות מעוררת הרתיעה של ליבי מאפשרת של פתיחה אצל הזרים או ספק-זרים, המוציאים בשיחות איתה גם אפשרות לריפוי, אוזן קשבת או הוצאת פורקן בדרך אחרת.

"חיים ללא כיסוי" הוא סרט שנותן הרבה קרדיט לצופים בו ולא מנסה לכוון למכנה משותף נמוך. אמנות המשלבת מבט לא נוח לצפייה עם רגעים של קתרזיס. הצילום של מידן ארמה תזזיתי כמו הדמות ויחד עם שובל ואיבגי ממקם את הסרט בטריטוריות הקולנועית עליהן כבר כתבתי, אבל גם במציאות הקונקרטית מאוד של גוש דן. הדבר הכי קרוב לזה שאפשר לחשוב עליו בקולנוע המקומי לאחרונה הוא "החייל הנעלם" של דני רוזנברג, אבל בסרט של שובל המלחמה היא לא דבר שמוזכר, פרט לכמיהה האנושית הבסיסית לעצמאות ולמחילה.

הבורג שחסר לי

בעוד סרטו של תום שובל עוסק במצוקה נפשית דרך נרטיב בדיוני, סרטה של ניצן טל מתאר סיפור של התמודדות עם משבר נפשי דרך תהליך ריפוי בעזרת יצירה אמנותית סימבולית: אדם שסבל מדיכאון קליני ואושפז, השתמש בביטוי ״חסר לו בורג״ ופיסל את הבורג החסר. הוא יצא עמו למסע ברחבי העולם, דרך תחנות הקשורות לתולדות חייו, ייצוג של אמנות וטירוף ואופציה לריפוי רוחני. רפאל לומס ערך את המסע האישי הרגשי שלו עם הבורג במשך שנים ארוכות, במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. כיוון שתיעוד עצמי היה חלק מן האקט האמנותי שלו, יש הרבה חומר גלם על התהליך.

סרטה של טל שואף לא רק לארגן מחדש את המסע בחציו השני של היצירה, אלא גם לשקף את המשבר הנפשי שקדם לגילוי העצמי של לומס כאמן. הסיפור מסופר לא רק על ידי לומס עצמו, אלא גם בידי בנו ואשתו לשעבר, מה שמקנה מבט על האופן בו המשבר שפקד אדם כריזמטי ומשכיל מקרין על כל הסביבה. הדבר האקטיבי ביותר בחלק זה של הסרט הוא דווקא הכלי הקולנועי הפשוט והמוכר של ראשים מדברים. השילוב ביניהם והחלל שמקיף אותם בחלק הראשון של הסרט מעביר היטב את הסיפור וגם מייצר מתח לקראת טיבו של הפתרון, שהוא בסופו של דבר המסע עם הבורג והאנשים שנתקלו בלומס במסע. בדרכם, הם היו חלק מתהליך הריפוי שלו, בין אם ניסו לעזור או בראו מכשולים.

הפלה חופשית

סרטה של אפרת שלום דנון מציג כרונולוגיה לאומית של המאבק של נשים על הזכות על גופן וההחלטה האם להמשיך בהריון, אבל הוא מתחיל ושב מדי פעם למקום הכי אישי. דרך הסיפור המשפחתי של הבמאית ואמה, שבחרה בשלב מסוים לא להוליד ילדים נוספים, בניגוד לעמדת בעלה, החברה ובשלב מסוים גם החוק. הבמאית עצמה נולדה בין הפלות מבחירה והאם, הבת ובשלב מסוים גם האב מדברות על ההחלטות בצורה ישירה, גלויה ונוגעת ללב. האם אומרת בשלב מסוים כי המעשה שלה היה לטובתה האישית ואין בו אומץ, אולם לדעתי וגם לדעת הסרט, בהליכה נגד התכתיב של החברה ובהשמעת הקול, בסרט זה יש הרבה מאוד אומץ. לו היה נבחר לסרט שם פחות קונקרטי, "אמיצות" היה בחירה אפשרית.

הסרט כולל גם ראיונות עם נשים אחרות בגילאים שונים ומרקעים שונים (אם כי כמה מהן מאזור חיפה), כאלו שעשו הפלה בתקופה בה היא הייתה לא חוקית לחלוטין וכאלו שעמדו בפני השאלות הפולשניות של הוועדה הציבורית הדרושה כעת. לצידן, רובד חשוב נוסף הוא השימוש בחומרי ארכיון רבים המגוללים את הסיפור למאבק בעד ונגד הפלות בארץ, סיפור שיש בו גם היבטים דתיים וגם חשיבות דמוגרפית. הממשל בישראל והנהגת הציבור ראתה בו חשיבות עוד מן השנים הראשונות, כולל מחשבה שהיא לעתים אמירה ישירה שתפקיד האישה הוא ללדת לוחמים לצבא עתידי. זה מצמרר, אבל גם מוכר מאוד. יש בכך היבטים רלוונטיים לנשים בכל מקום, הגוון המקומי מוסיף רובד נוסף של ציפיות מן החברה להקרבה והגדרת הזהות של הנשים.

המוזיקה של אליוט לפרקים נותנת קצב מהיר ומבעית לקטעים ההיסטוריים, ואז פונה לפתע לצלילים רגועים יותר שמהווים אלטרנטיבה לקול המיליטנטי השולט. בקטעי ראיונות רבים נעשה ויתור מוחלט על המוזיקה, בסרט בו העריכה, עליה אמונה מירי לאופר, מצליחה לבנות סיפור שמרגיש כפול כל הזמן: גם הסיפורים האישיים המוצגים במספר דקות, גם הסיפור הכללי במדינה שלמה. זהו סרט פוליטי שמזכיר כי השסעים במדינה כוללים היבטים רבים שיש להעלות לדיון, וגם נושאים שהם אינם המלחמה באופן ישיר הם בעלי חשיבות שלא ניתן לצמצמם. זה גם עוד סרט תיעודי שחשוב שנעשה וחשוב שיגיע לקהל, שהופק בידי תאגיד השידור הציבורי כאן 11.