פסטיבל חיפה 2024/25: ״געגוע״, ״חליסה״, ״יום באמסטרדם״, ״טווס״

פסטיבל הקולנוע של חיפה נמצא בעיצומו ואנחנו מתחילים להיכנס לקצב של דיווחים, אחרי הדיווח הראשון של לירון. אני אהיה בחיפה לסירוגין בימים הקרובים וצובר עוד סרטים לדיווחים, או עוד צפיות, כולל צפייה שנייה ב"הברוטליסט" המדובר, בדרך לעוד טקסט ארוך עליו שיגיע בהמשך, בין אם במהלך הפסטיבל או לקראת צאתו של הסרט לאקרנים (כנראה בחודש הבא). בינתיים, ארצה רק להוסיף נזיפה לתרגום לעברית בסרט שדומה למקרה ב"אמיליה פרז", בחר בנוסח מעודן אשר מוציא את כל העוקץ מאחת מן השורות הכי בולטת בסרט. אולי כקונטרה לכך, רוב הסרטים בדיווח הראשון הם של יוצרים ישראלים – סרט בינלאומי של במאי ישראלי ששב לסרט שביים בעברית בעבר ושני סרטים של במאיות ישראליות, אחד מהם מתרחש באירופה. לסיום, סקירה קצרה גם על סרט אירופאי שהציג בפסטיבל.

Longing
געגוע

שבי גביזון מצטרף למועדון הלא-מאוד גדול של במאים אשר מביימים רימייק לעצמם, עם גרסה דוברת אנגלית לסרטו הישראלי מ-2017. הסיפור על איש עסקים מצליח שמגלה בהפתעה בשיחה עם אקסית כי נולד לו בן לפני כ-19 שנה הועתק מעכו לעיר המילטון שבקנדה, עם פתיחה קצרה בניו יורק. על פניו, העלילה נותרת דומה מאוד ועוסקת באב המגלה את בנו דרך שיחות עם אנשים שהכירו אותו ולומד לאהוב ולהתחבר לכל צד באישיות הבעייתית שהמפגשים מגוללים בפניו.

למרות שמדובר באותו במאי המשחזר את אותם סצנות לצד כמה תוספות, התחושה בסרטים היא שונה לחלוטין, בעיקר בגלל האופי של השחקנים הראשיים. לנעליים של שי אביבי נכנס ריצ'ארד גיר וכל אחד מהם הוא בעל אופי שונה המנתב את הסרט באופן שונה, באופן שיכול להתחבר גם לפערים באופי בין ישראל וקנדה. גיר, גם ברגעים בהם הוא מרים את קולו, הוא שחקן שמשדר סוג של עדינות, רוגע ואמפתיה. המשחק שלו עוטף את הסרט כולו בגוון מלנכולי ומקבל יותר, מה שמייצר מסע שונה לדמות הראשית וגם ליתר הדמויות, שכל אחת מהן מתמודדת עם אהבה והרס שיצר אותו ילד, אותו הן על פניו מכירות טוב בהרבה מאותו אב ביולוגי, שמסע החקר שלו את הבן ואת עצמו הולך ומתארך.

כך נוצר מצב מוזר: אף כי כבר חוויתי את העלילה הזו ממש, כל גרסה של הסרט נגעה בי באורח שונה; החלקים הטובים בסרט החדש עובדים אחרת ועדיין עובדים. גם דרך המשחק הרך יותר של גיר, עוברת החיבה של גביזון לגיבורים שמבטאים בקול את היצרים המודחקים של החברה, את הפרוורסיה שיש בה משהו מאיים והרסני אבל גם אנושי מאוד ונוגע ללב. הזעם נוכח כאן גם אצלך הגיבור וגם אצל האקסית שלו, המגולמת בידי סוזן קלמנט, שהרקע שלה בסרטים של קסבייה דולאן מאפשר לה להיות הדמות שמכניסה ישירוּת ועצבים לכמה סצנות בולטות בסרט. זה אולי משלים את הניגוד לליהוק בסרט המקורי, בו אסי לוי הייתה היסוד המרגיע יותר במשחק בתפקיד המקביל.

בצד הפחות חיובי אציין כי בעוד הדברים שאהבתי בסרט הרגישו שונים בכל צפייה, חשתי נפילה מסוימת בחיבור לסרט בערך באותה נקודה לקראת החלק המסיים, גם אם זה מקום בו ייתכן וניכרים הבדלים גדולים יותר בהתרחשות לעומת הסרט המקורי. עדיין, "געגוע" נותר אפקטיבי ובדרכו גם ישראלי מאוד, גם אם בסרט הזה חיפוש הזהות הישראלית מתרגם דרך סיפור שקורה בצפון אמריקה ועוסק במורשת, אלימות ויחסים בין דורות דרך התרבות המשפיעה אך בכל זאת שונה הזו. יש בקנדים משהו שהוא על פניו פחות ישיר מהישראלים ואולי זה קצת מתאים יותר למסע הגילוי שהגיבור של הסרט(ים) עובר.

הקרנה נוספת:
08/01 | רביעי 17:30 | רפפורט

חליסה

סרטה הארוך השני של סופי ארטוס (״עמק״) מתרחש בשכונה החיפאית שנתנה לו את שמו לכן זה גם הולם שהוא מציג בבכורה בפסטיבל החיפאי. הסרט מעניק הצצה לעולמן של אחיות בטיפת חלב והדילמות הקשות שהן צריכות לעבור במהלך העבודה, דרך דמותה של שרה, אחות בגילומה של נועה קולר, בהופעה טיפוסית הניצבת במרכז הסרט. שרה עומדת בפני דילמה מוסרית במפגש עם אם שהיא אולי בעייתית כבר בסצנת הפתיחה, וזו בעצם הכנה של שגרה שכוללת לא רק טיפול ומעקב, אלא גם רגעים בהם היא צריכה להגדיל ראש ולחוש את מה שלא נאמר ולא בהכרח נראה בבדיקות. זוהי פתיחה נהדרת לסרט, למעשה עבורי היה יכול לוותר על התקדמות לינארית ורק להראות את המפגש בין האחיות, האמהות והתינוקות בתוך סניף טיפת החלב. יש שם שפע של אנושיות וארטוס מביימת בסגנון המשלב בין ריאליזם לשליטה בעיצוב הסיטואציה.

יחד עם זאת, אני מניח שרוב הצופים כן ישמחו שיש גם סיפור שמתפתח: שרה רוצה להפוך לאם בעצמה אף שהיא רווקה וההליך נתקל בקשיים. במקביל, נוצר קשר בינה לבין אמא צעירה (דנה ברקוביץ') שנמצאת במצב בעייתי. הקשר שנוצר בין השתיים ובתה של אותה אם הופך לחזק יותר וגם חורג מגבולות האתיקה המקצועית. הבימוי של ארטוס וההופעה של השחקניות, לצד אנטולי בליי בתור הדמות הגברית הבולטת, גורמים לסרט לעבוד, אף כי אני חשתי התנגשות בין האופן בו הוא מבוים לבין הצורה הדי-לא אמינה בה התסריט מתקדם. יחד עם זאת, חוסר האמינות הזו כן מאפשר להעלות כמה דילמות אתיות וגם להראות מצב בו הדמות הראשית לא תמיד פועלת בצורה נכונה. זה רק הופך אותה לחזקה יותר בתור דמות ובדרכו הדרמטית מחזק את ההצדעה לנשות המקצוע, דווקא דרך המקום בו יש על פניו הפרה של הכללים.

הסרט משלב בין פיסות חיים קטנות, גם ברגעים של בישול או שיפוצים בדירה, לעלילה שנראית לפרקים גדולה מן החיים או מנותקת מצורה בה דברים נפתרים, דבר שמרמז על כך שבמציאות לא תמיד יש פתרון הוגן או מספק. יש לציין כי הסרט מראה גם מקרים אחרים לצד העלילה הראשית המרמזים על הכיוון הזה. כך שהשורה התחתונה היא סרט שעובד גם ברמה הרגשית וגם כהצגת תמונת עולם, גם אם יש פגמים מסוימים בתסריט שהעשייה הקולנועית מחפה עליהם.

יום באמסטרדם

ניתן לשייך את סרטה החדש של רוני קידר (״ג׳ו + בל״, ״סופעולם״, ״משפחה״) לז'אנר של סרטי מפגש מקרי קצוב בזמן בין זרים, נוסח "לפני הזריחה", אם כי במקרה שלה מדובר בחברות הנרקמת בין נשים בשלבים שונים של החיים שלהן ולא בהתאהבות, לפחות לא בשלב הראשוני. זואי (נל בארלו) היא מתבגרת בריטית שמגיעה לאמסטרדם במטרה לקחת פטריות הזייה לראשונה בחייה, אבל לא מצליחה לקנות אותן כי היא צעירה בחודש מהגיל החוקי. היא מנסה לשכנע מבוגרים לקנות עבורה את הפטריות ומצליחה עם רות (נעמה אמית), ישראלית שמשום מה נעזרת במפה מודפסת על מנת להתמצא בעיר. רות לא ממש רוצה לבלות את היום שלה בלקיחת סמי הזיה עם זרים, פרט לג'וינטים הרבים שהיא מעשנת. אבל בסופו של דבר הנערה משכנעת אותה ואנו עדים לטריפ אותו שתי הזרות מעבירות ביחד, לעתים כולל הזיות משותפות.

ניתן גם לתאר את הצפייה בסרט כסוג של מסע, אולי לא תמיד מסע של הזיה אבל כן כזה עם עליות ומורדות. האפיזודות שמייצרת קידר לא אחידות ברמת המקוריות שלהם או ברמת הביצוע: חלק מן הסצנות נראות כמו קלישאה של סצנות של עשיית סמים בסרטים. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, יש גם סצנות אחרות שמזכירות עד כמה הקול של קידר ככותבת הוא ייחודי בנוף הקולנוע הישראלי ואולי בכלל, סצנות בהן הפגיעוּת של הדמויות נחשפת, כמו גם הסיבה שכל אחת מהן הגיעה להולנד. הבריחה לעיר אחרת ולתודעה אחרת הופכת לקונקרטית יותר והחברות המוזרה הופכת לייחודית יותר אף היא, כל זאת מבלי לאבד תחושה של רעננות ואפילו קלילות, כולל בסצנות דרמטיות טעונות.

זה לא שיש בסרט הפתעות גדולות, אבל יש בו שימוש יפה באלמנטים הצפויים ובהתפתחות הדרגתית של הדינמיקה בין הדמויות והשחקניות, בסיפור שדומה כי הוא נע בין העכשווי למופשט והמנותק מן התקופה בה הסרט נוצר, או ממציאות מחוץ לראש של הדמויות או זרם התודעה של היוצרת. בין היתר, ציטוט של אוסקר ויילד בפתיחה קם לתחייה בסוג של עיבוד ספרותי המשולב באמצע הסרט, מה שמחזק את התחושה כי הסרט הוא גם סוג של הזיה ולא רק תיאור של הזיה. אולי כמו מחשבה לאחור על מה שמפגש בין-דורי יכול להיות. זה בהחלט סרט שצריך להיות בראש שלו וכאמור המסע רחוק מלהיות אחיד ברמתו. אבל עבור חובבי הקולנוע של קידר, או סרטי מפגש בין זרים שהוא גם מבט על עיר, הסרט עובד.

Peacock
טווס

סרט הביכורים של הבמאי האוסטרי ברנהארד וגנר הוא סאטירה על המעמד הבורגני-גבוה בשילוב עם מסע אקזיסטנציאליסטי של דמותו של גבר בשם מתיאס. הוא עובד בחברה המספקת שירותי בן לוויה להשכרה, אבל לא במובן המיני: הוא מגלם חבר או בן משפחה המתלווה לאירועים חברתיים בתור בן אדם ייצוגי ומרשים, כאשר לפעמים הוא יכול לבצע גם משימות אחרות הכוללות העמדת פנים שהוא לא בדיוק מי שהוא מציג את עצמו. העניין הוא, שאיפשהו ביכולת שלו לביים סיטואציות ולהראות טוב בתור בני אדם אחרים, הזהות שלו נאבדת, או לפחות, בת הזוג שלו חשה שהוא פחות נוכח בחיים האישיים שלו – ולכן מסיימת את מערכת היחסים בניהם. לצד כמה משימות בעבודה שמתפתחות בכיוון לא צפוי וכוללת קשר מתמשך עם אנשים שהם לא האנשים ששכרו אותו, גם האידיליה המקצועית נסדקת.

מה שעובד בסרט הוא חוש ההומור של הבמאי, שהזכיר לי קצת את הגישה של ז'אק טאטי אבל בסצנות יותר קצרות, כאשר השחקן הראשי אלברכט שוך מצטיין הן במגע קומי בלי הרבה הבעות פנים והן בהעברת המצוקה הרגשית הפנימית שלו. רוב הזמן, זה הופך את הסרט ליצירה שנונה למדי, אבל במקומות בהם היא מנסה להבריק או לזעזע מעט יותר, התחושה שלי היא שזה נהפך לבנאלי או בוטה בלי כיסוי מספק או מקוריות. הביקורת על התרבות הגבוהה די בסיסית ומזכירה את הסרטים של רובן אוסטלונד, גם אם לווגנר יש יותר חיבה לגיבורים שלו. "טווס" הוא לא סרט שעובד עד הסוף עבורי, אבל הוא כן מצביע על במאי מוכשר שמייצר קומדיה חברתית מהנה. זה רענון מהסוג שצריך בפסטיבל, אפילו אם זה במקרה הסרט איתו פתחתי את השהות בחיפה.

הקרנה נוספת:
09/01 | חמישי 18:45 | טיקוטין