פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 12: שנת 1967

יהיה קשה להקל ראש בחשיבותו של טקס האוסקר ה-40, בו הוענקו פרסים לסרטי 1967. הניצחון של "כחום הלילה" בפרס הסרט הטוב ביותר היה שינוי טקטוני בעמדת האקדמיה, ומשם נכנסו לתקופה מרגשת של קולנוע בלתי צפוי ובחירות מרהיבות מטעם התעשייה עד מותה הרשמי של הוליווד החדשה ב-1981.
האירוניה היא שבדיוק כשהוליווד הסכימה לאמץ כליל את הזמנים המשתנים, דווקא קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, זו שבמשך שנים הכניסה אל תוך המיינסטרים את בוחני הגבולות והיצירתיים ביותר של היבול הפילמאי, השתבללה לתוך מסגרת מוכרת ונדושה למדי. אמנם הזוכה שלה היה בהחלט סרט מקורי ורענן בנוף העשייה, אבל במבט כללי השטאנץ היה די מוכר, סוג של הליכה בתלם.

באופן אישי, בשבילי הקטגוריה הבינלאומית של 1967 הייתה הקשה ביותר עד כה. יש פה סרט אחד שאני מוצא מלהיב ונהדר, אבל כל שאר הארבעה היו לי חוויות קשות שאת רובן הייתי מחליף בסרטים אחרים. מה שכן, הלוואי ויום אחד יהיו לי את הזמן והמשאבים לבדוק את האובססיה (המבורכת) של האמריקאים לקולנוע הבלקני של שנות השישים. חבל שהם לא שמרו את ההתלהבות גם לתקופה של קוסטורציה, אבל בוודאות קרה שם משהו מעניין למדי.

חמש המדינות שנכנסו לקטגוריה בשנתה ה-12 היו זוכת השנה שעברה צרפת, זוכת השנה שלפני צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה שנה שנייה ברציפות, יפן וספרד. שתי האחרונות התקבלו לחמישייה בזכות אותם הבמאים שעשו זאת ב-1963.
היעדרות בולטת מאוד היא זו של איטליה. הנציגות של המדינה ב-1967 הייתה "סין קרובה" של מרקו בלוקיו, שבנקודת הזמן הזו הצטרפה ל"הלילה" של אנטוניו, כשני האיטלקים היחידים בתריסר השנים מייסוד הקטגוריה שלא הצליחו להיכנס לרשימת המועמדים.
מדינות נוספות ששלחו נציגות מבלי לזכות במועמדות היו בלגיה ופרו שלראשונה הצטרפו למרוץ המוזהב, ברזיל, דנמרק, גרמניה, הודו, הונגריה, הפיליפנים, מקסיקו ושוודיה.

כנראה שהתמורות ההוליוודיות היו כל כך מסעירות, שלראשונה מזה שנים רבות הלוח הכללי של האוסקר נותר ביתי להפליא. אם בשנים האחרונות התרגלנו לראות לא מעט סרטים שאינם דוברי אנגלית מתקבלים לקטגוריות השונות (בעיקר תסריט, בימוי ומוזיקה), הפעם רק "המלחמה נגמרה" הצרפתי ייצג את הבינלאומיות, עם מועמדות בפרס התסריט המקורי אותו הפסיד ל"נחש מי בא לסעוד".

יוגוסלביה – "פגשתי צוענים מאושרים"

המועמדים

יוגוסלביה – "פגשתי צוענים מאושרים" (Skupljači Perja / I Even Met Happy Gypsies)

הנה אחד הדברים הכי יפים שמתרחשים במסגרת הפרויקט הזה – עד לפני כמה ימים לא שמעתי מעולם על הבמאי אלכסנדר פטרוביץ', אחד מעמודי התווך של "הגל השחור" היוגוסלבי (היוגוסלבים לא רצו "חדש". הם רצו "שחור". לג'יט), והנה אני מול שניים מסרטיו בזה אחר זה שנשלחו לאוסקר ברציפות, מגלה יוצר חדש ומשמעותי שעשה דברים יוצאי דופן.
ההיכרות הראשונה שלנו לא הלכה מדהים. זה היה עם "שלוש", מועמד מטעם יוגוסלביה ב-1966, שסימנתי כפחות חביב עלי מהחמישייה ההיא. המועמדות החדשה עשתה מהפך מוחלט אבל לזה נגיע בחלק הבא של הפרק.

בסרטו החמישי, פטרוביץ' בן ה-38 מיקם את העלילה בכפר זניח ונחשל של הקהילה הצוענית (אז עוד היה מותר להשתמש במונח הזה) ושירטט את חיי היומיום שלה בעיקר דרך עיניו של בורה (בקים פמיו, הז'אן-פול בלמונדו האלבני), שמתקיים מסחר בנוצות אווז – התרגום הישיר של הסרט הוא "סוחרי הנוצות" – ומלהיות בן אדם בלתי נסבל בעליל. האמת היא שבהקשר הזה, "פגשתי צוענים מאושרים" מאוד הזכיר לי את סרטיו המוקדמים של שבי גביזון, בעיקר "חולה אהבה בשיכון ג'". יום אחד אשאל אותו אם זה רק בראש שלי.
הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ומהריביירה יצא עם שני פרסים, אחד מהם מטעם חבר השופטים. את דקל הזהב הפסיד ל"יצרים" של אנטוניוני, ואת פרס השחקן ההפסיד פמיו ללא אחר מאשר עודד קוטלר של "שלושה ימים וילד".

יפן – "דיוקנה של צ'ייקו" (Portrait of Chieko)

ב-1963 הביא הבמאי נובורו נקאמורה את יפן לאוסקר עם סרטו "התאומות מקיוטו", שנכון לפרק הזה הוא המועמד היפני החלש ביותר בעיני, פער עצום מיצירות המופת האוסקריות שלה, "הנבל הבורמזי", "האישה בחולות" ו"קאידן". ב-1967 נשלח נקאמורה שוב לאוסקר ושוב קיבל מועמדות. מעניין לציין ששתי המועמדויות על שמו הן היחידות נכון ל-1963 של יפן שצולמו בצבע.

"דיוקנה של צ'ייקו" הוא ביוגרפיה קולנועית על הפסל והמשורר קטארו טאקאמורה, שבתחילת המאה העשרים לקח תחת חסותו ציירת צעירה בשם צ'ייקו נגאמונה. במהרה השניים התאהבו, וטאקאמורה המשיך לעודד ולתמוך ביצירה של אשתו. למרבה הצער, נפשה העדינה של צ'ייקו החלה לקרוס, מביא אותה לניסיון התאבדות והתמודדות לא פשוטה עם משבר מנטאלי. היא המשיכה לצייר בזמן שהעולם סוגר עליה, ובעלה מנסה לעזור לה ככל שהוא יכול, עד אשפוזה ב-1938, אז יצרה כמה מעבודותיה המפורסמות ביותר.

ספרד – "אהבה מכושפת"

ספרד – "אהבה מכושפת" (El Amor Brujo / Bewitched Love)

והנה עוד קאמבק ל-1963, הפעם מהצד הספרדי. בסרט הצועני השני של חמישיית 1967, חוזר הבמאי פרנסיסקו רובירה בלטה לאוסקר אחרי "לוס טרנטוס". זה בכלל שידור חוזר, מכיוון ששוב ספרד שלחה את אותו הבמאי בגיבוי אותו שחקן ראשי, בעיבוד מודרני לקלאסיקה בימתית, שעוסקת בצועני ספרד דרך ריקודים במסגרת סיפור על אהבה גורלית ועולם הפשע בו נשלפים לא מעט סכינים. כזכור, "לוס טרנטוס" הוא אחד המועמדים הפחות חביבים עלי, אבל האקדמיה לא ממש חשבה עלי במרחק של ששים שנה, ואילצה אותי לעבור את אותה חוויה שוב. אני אשמח להודות שלפחות זה היה קצת יותר טוב מהפעם הקודמת. קצת.

"אהבה מכושפת" הוא עיבוד לבלט של מנואל דה פאלה, במרכזו קאנדלה (הרקדנית לה פולאקה. השם הכי מגניב של שחקנית בפרויקט הזה, בקלות), שגופתו של בן זוגה דייגו (רפאל דה קורדובה) נמצאת מוטלת על החוף. בגדול קאנדלה בסדר עם זה, כי דייגו היה פושע עלוב שניצל אותה, אבל כנראה שרוחו ממשיכה לרדוף אותה, מערערת את שפיותה. איש כמובן לא מאמין לה שהוא מתקרב אליה ומאיים על חייה, והיא מוצאת נחמה באנטוניו טוב הלב ושובר הלבבות המקומי (אנטוני גאדס, מגדול רקדני הפלמנקו של התקופה וייתכן אי פעם). יש טוויסט בדקה החמישים.

צרפת – "לחיות למען החיים" (Vivre pour Vivre / Live for Life)

התבשמה צרפת מזכייתה הטרייה, הראשונה מזה ארבע שנים, ומיהרה לשלוח שוב את מי שהביא לה את הזהב חודשים ספורים לפני כן – קלוד ללוש.
אחרי שהשלים שני סרטים ב-1966, בינהם זוכה דקל הזהב והאוסקר "גבר ואישה", המשיך ללוש עם הקו הרומנטי בסיפור על משולש אהבה בין עיתונאי בוגדני (איב מוטנאן בן ה-46), אשתו הצרפתייה (אנני ז'ירארדו, היישר מ"רוקו ואחיו" וזכייה בפסטיבל ונציה על "שלושה חדרים במנהטן". לימים תרדוף את סיוטנו כאמא מ"המורה לפסנתר") והמאהבת שלו, דוגמנית אמריקאית (קנדיס ברגן המפוארת, בדרכה להיות אחת הכוכבות האמריקאיות המזוהות עם שנות השבעים). בשונה מ"גבר ואישה" הפעם החליט ללוש לשלב מצפון חברתי בסרט, עם התייחסות למלחמת וייטנאם והפוליטיקה הרעועה של התקופה.
את הסרט הלחין פרנסס לאי, שהיה מועמד לאוסקר על "גבר ואישה", ואת התלבושות עיצב איב סאן-לורן. אך למרות דקל הזהב על סרטו הקודם, "לחיות למען החיים" לא השתתף בפסטיבל קאן. חשבתי שכדאי להזכיר את זה לקראת המשך הפרק.

צרפת – "לחיות למען החיים"

הזוכה

צ'כוסלובקיה – "רכבות שמורות היטב" / "רכבות נשמרות היטב" (Ostře Sledované Vlaky / Closely Watched Trains)

מועמדותה השלישית של צ'כוסלובקיה (מתוך ארבע ברציפות, ושש באופן כללי) גם הביאה לה את זכייתה השנייה, אחרי "החנות ברחוב הראשי". זאת תהיה גם זכייתה האחרונה, עד שתיעלם ממפת העולם ב-1992. אבל אין מה לרחם עליה. לפני כניסת הסבנטיז, צ'כוסלובקיה, בשום שלב לא נחשבת כבירה קולנועית, הצטרפה לאיטליה, צרפת ושוודיה כזוכות היחידות של המסגרת התחרותית, כל אחת מהן עם יותר מאוסקר אחד.
ההישג הספציפי הזה הגיע בזכות יז'י מנזל בן ה-29 וסרטו הראשון באורך מלא, "רכבות שמורות היטב". קומדיה חצופה למדי שמתרחשת בכפר קטן בתקופת מלחמת העולם השנייה, שם בחור בשם מילוש הרמה מנסה לקרוא תיגר על אבותיו ובשונה מהם לעבוד למחייתו במשרה מכבדת. הוא הופך למתלמד בתחנת הרכבת, שם נמצאים עוד שלל טיפוסים צבעוניים, רובם עסוקים בנשים וסקס. מילוש בעצמו מתחיל לפתח חרדה מיכולותיו לספק את המין הנשי, מה שמאיים על שפיותו באיזשהו שלב אל מול התהליכים המוזרים שעוברת הסביבה שלו בזמן אימת המלחמה.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

בשורה התחתונה, כנראה שהאקדמיה עשתה את הבחירה הנכונה, לפחות על פי ההיסטוריה. "רכבות שמורות היטב" הוא ללא ספק זה ששרד את הזמן, הרבה יותר משאר הארבעה, ולמעשה מכל הסרטים שנשלחו כנציגות. השאלה היא האם לא מדובר פה בתקרית הביצה והתרנגולת – "רכבות שמורות היטב" נשאר בתודעה ונחגג דורות קדימה כי הוא זכה באוסקר, או שהאוסקר זיהה נכונה את שעומד לבוא? לעולם לא נדע.
מה שבטוח הוא שנראה שדרכו של המועמד הצ'כוסלובקי לניצחון הייתה די סלולה. מעבר להתלהבות האמריקאית מהגל החדש של צ'כיה, שכאמור הביא לה ארבע מועמדויות רצופות ושתי זכיות, סרטו של מנזל פתח פער עם מועמדויות בפרס הסרט והתסריט של אגודת המבקרים הלאומית, מועמדות לגלובוס הזהב, מועמדות לאיגוד הבמאים, ומועמדות לבאפט"א (אם כי, טכנית, אם אינני טועה הפרס הבריטי חולק אחרי האוסקר באותה תקופה). היחיד שנשף בעורפו היה "לחיות למען החיים" הצרפתי שזכה בגלובוס הזהב (יחד עם עוד שתי מועמדויות) ונכח בפרס השחקנית הראשית של אגודת המבקרים הלאומית. עם זאת, כנראה שהזכייה שנה לפני כן של ללוש עם סרט אהוב הרבה יותר, מנעה ממנו מלהגיע לקו הסיום כמנצח שוב.
גם "פגשתי צוענים מאושרים" היה מועמד לגלובוס הזהב, אבל שנה לאחר מכן. לנציגי יפן וספרד לא היה זכר בעונת הפרסים.

לרבים וטובים, "רכבות שמורות היטב" הוא אחד מזוכי האוסקר הבינלאומי הראויים והמוערכים ביותר. זה סרט שעדיין צץ בהקרנות מסביב לעולם ומככב ברשימות הטובים ביותר של כל הזמנים. אצלי, בדירוג הזוכים והמועמדים שכרגע נמצא באקסל סודי ואולי יום אחד יראה אור, הסרט הצ'כוסלובקי הוא, נכון לפרק התריסר, הזוכה שנמצא במקום הנמוך ביותר. שתי צפיות במהלך חיי הקדשתי לקומדיה הזו, ובשתיהן ניסיתי לשווא להבין מה עובד בו לכל כך הרבה צופים על פני כל כך הרבה עשורים. במקרה הזה אין לי ברירה אלא להרים ידיים בהכנעה ולהגיד, זה כנראה אני. אין הרבה ברירות אחרות. "רכבות שמורות היטב" כמובן טומן בחובו כמה רגעים נפלאים ובהחלט אפשר להעניק לו נקודות רבות על עשייה קולנועית מרעננת ושונה, אבל לי אישית אין שום עניין במתרחש, הוא לא מצחיק אותי בכלל, ולמרות אורכו הקצר יחסית אני מתפנה ממנו רגשית בשלבים מאוד מוקדמים.

בהתחשב בכך שזו הייתה גם התגובה שלי לנציגיה הקודמים של הגל החדש ממזרח אירופה "שלוש" ו"אהבותיה של בלונדינית", היה אפשר אולי לומר שזה פשוט קולנוע מסוג שאני לא מסתדר אתו. למרות ש"החנות ברחוב הראשי" בהחלט מהאהובים עלי, הוא איננו כזה שאפשר להשוות לסגנון ולצורה של שני האחרים, אז אני משאיר אותו מחוץ למניין. אבל אז הגיע הסיבוב השני של אלכסנדר פטרוביץ' יחד עם "פגשתי צוענים מאושרים" והבהיר לי שאני לא חייב לקחת את כל האחריות. זאת מכיוון שמועמד יוגוסלביה ל-1967 הוא לא רק הסרט האהוב עלי מבין החמישייה השנתית, בפער עצום, אלא שהוא אחד הסרטים הנפלאים שראיתי מאז תחילת הפרויקט.
זה די מדהים איזה מרחק יש בין מועמדי פטרוביץ', "שלוש" ו"פגשתי צוענים מאושרים", מה שגורם לי צער קל שהפעם השלישית שיישלח לאוסקר, עם "גשם על כפרי", תסתיים מחוץ לחמישיות. הייתי מאוד רוצה תירוץ לצפות בעוד סרט שלו, אבל אצטרך לשמור את זה לפעם אחרת.

"פגשתי צוענים מאושרים" הוא שעה ועשרים של קולנוע מרתיע ומופלא, דוחה ונהדר. הוא אולי קצת קשוח עם הסובייקטים שלו (אין לי דרך לשפוט האם פטרוביץ' באמת נאמן לאורח החיים היוגוסלבי או שמציג אותם באור אכזרי רק בשביל צרכיו), וכמובן שהייתי מוותר על כמה סצנות עם חיות משק אומללות – מה שדי נכון לארבעים אחוז מכל סרטי הפרויקט עד כה – אבל האנרגיה והכנות שבו מתרגמים לאימג'ים וסצנות שהסירו ממני כל התנגדות. הליהוק, הבחירות המוזיקליות, העמדת המצלמה והקצב של הסרט נפלאים. לפי מה שאני רואה סביבי זה לא אחד מהקאנוניים של סרטי האיזור הגיאוגרפי הזה, בטח כשקוסטוריצה לקח את זה לעצמו החל משנות השמונים וכנראה העלים שלא באשמתו את אלו שהקדימו אותו, אבל ל"פגשתי צוענים מאושרים" לגמרי ראוי שיהיה חלק מהקאנון.

אבל אם חוזרים לחלקים הפחות מרשימים של אותה שנה, האמת היא ש"רכבות שמורות היטב" איננו הסרט הכי פחות חביב עלי מבין חמשת מועמדי 1967, אלא מישהו אחר. סרט מאת במאי שאפילו טרחתי להגן עליו בפרק הקודם.
כזכור (או שלא), את "גבר ואישה" מאוד לא אהבתי בצפייה הראשונה שלי, ובזו החדשה לגמרי הייתי אתו. אז תשאלו אותי שוב עוד עשרים שנה, אבל נכון לרגע זה, "לחיות למען החיים" הוא המועמד הצרפתי הכי פחות מוצלח בעיני מבין כל התשעה עד כה. אמנם מורכות תסריטאית לא הייתה מנת חלקו גם של הקודם מאת ללוש, אבל לפחות היה שם קולנוע נהדר ולא מעט רגש. "לחיות למען החיים" לגמרי משולל מכל אלו, מציג במרכזו גיבור בלתי נסבל ונשים שבעיקר זורקות את עצמן עליו בלי באמת הסבר. נכון, מדובר באיב מונטאן, לא ניקח שום דבר מהכריזמה שלו, אבל הדמות שהוא מגלם מייצרת אפס משיכה. בעיני, לפחות. השחקניות הראשיות בסרט, אנני ז'ירארדו וקנדס ברגן (אליהן אפשר להוסיף את אוטה טייגר כמשרתת), נהדרות ללא צל של ספק, אבל הן לא יכולות להציל את העבודה המתישה של ללוש. גם הניסיון לקשר את הסיפור לאירועי השעה, בעיקר המלחמה המשתוללת באסיה, נראה מלאכותי ולצאת ידי חובה.

זה משאיר לנו את שני הבמאים שבתיאום משעשע חזרו לאוסקר אחרי שהתחרו זה בזה ב-1963, אבל גם שם אין לי חדשות מרהיבות, במיוחד כשזה נראה בדיוק כמו אותן הבעיות של אז. אם כי, כנחמה קלה, אלו שני סרטים טובים יותר מהסיבוב הקודם.
"לוס טרנטוס", המועמד שביים פרנסיסקו רובירה בלטה ב-1963, הוא בעיני אחד החלשים ביותר בתולדות הקטגוריה. "אהבה מכושפת" קצת יותר מעניין בעיקר כי הוא לא מבוסס על חומר קיים שכבר הפך לקלישאה (אז "רומיאו ויוליה") אז יש קצת יותר עניין במתרחש, וקצת פחות ריקודים. כלומר, אל תטעו, זה סרט עם המון ריקודים, משהו כמו עשרים אחוז מזמן המסך נראה לי, אבל עדיין פחות. זו הנציגות האחרונה של רובירה בלטה לכן אני שמח שאנחנו נפרדים בתנאים טובים יותר מההתחלה, גם אם זו לגמרי אחת המועמדויות הזניחות ביותר שנתקלתי בהן. לספרד יש עוד כל כך הרבה מועמדים מוכווני פלמנקו ומחולות בהמשך שאני תוהה כמה אוכל עוד להכיל.

גם המועמדות השנייה של נאקמורה טובה מהקודמת, אבל באופן פחות דרמטי. "התאומות מקיוטו" היה סרט שגם אם לא ריתק אותי למסך, היה בהחלט יפה ויזואלית ומרחיב אופקים בנוגע לתרבות היפנית. "דיוקנה של צ'ייקו" גם הוא נאה למדי מבחינה חזותית, אבל מה שבעיקר הפתיע אותי בו, או אכזב אותי בו, תלוי איך מסתכלים, הוא שמדובר בנציג הראשון מיפן שנראה שיכל להיעשות תחת שיטת האולפנים ההוליוודיים ואף אחד לא היה שם לב. או, במילים אחרות, זה סרט שגרתי באופן מדהים. זה נכון שהאלף החדש הפך את הביוגרפיות הקולנועיות למכה אמיתית כאשר הוכנסו לשבלונה עצלה שהופכת כל נראטיב של אדם מפורסם להעתק של אחרים. אבל מסתבר שזאת לא המצאה של המאה העשרים ואחת. "דיוקנה של צ'ייקו" הוא לא סרט רע כלל וכלל, אלא פשוט כזה שיש בו מינימום אישיות או נשמה. לזכותו יאמר שהוא כנראה הראשון בתולדות הקטגוריה שעוסק בבריאות הנפש. ובזמן שאין לי שום יכולת לפסוק האם הטיפול במצב ראוי או צורם, מעיניים לא מקצועיות זה נראה מכבד למדי. גם המשחק טוב, אז באמת שאני סתם מפונק בשלב הזה.

1967 לפחות בעיני איננה רגע יפה בתולדות הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, למרות שהכניסה לחיי את הפלא שהוא "פגשתי צוענים מאושרים". עם דעיכת שנות השישים אנחנו עומדים מול שתי נקודות מפנה שאני מאוד מסוקרן לראות כיצד נעבור אותם. פשוט העניין הוא שאני צריך למצוא שבע וחצי שעות כדי לפנות לזוכה של 1968, אז נראה מתי אחזור אליכם.

צ'כוסלובקיה – "רכבות שמורות היטב"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1967:
איטליה – 10 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 9 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 6 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
יוגוסלביה – 4
ספרד – 4
שוודיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
צ'כוסלובקיה – 3 (מתוכן 2 זכיות)
פולין – 2
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966