פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 10: שנת 1965

בשנתה העשירית של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (אז עוד עדיין "הסרט בשפה זרה", אזכיר מדי פעם), הצטרפה מדינה חדשה לקבוצת הזוכות המצומצמת. אחרי תשע שנים בהן התחלקו הפסלונים בין איטליה, צרפת ושוודיה (ובל נשכח את יפן שזכתה בשלושה אוסקרים במסגרת הפרס המיוחד, לפני ייסוד הקטגוריה התחרותית), מדינה אירופאית נוספת עלתה למעמד היוקרתי. למרבה הצער, המדינה הזו איננה עוד עמנו, מכיוון שב-1992 פוצלה לשתי מדינות שונות. זוהי כמובן צ'כוסלובקיה, שלה גם הישג נוסף משמעותי – היא הראשונה שזכתה בזכות סרט שעוסק בשואת יהודי אירופה.
סרטים שעסקו במלחמת העולם השנייה וזוועות הנאצים קיבלו לא מעט מקום בימיה הראשון של הקטגוריה ("בלילה, כשהשטן בא", "קאפו", "המעגל התשיעי", "ארבעת הימים של נאפולי" ועוד), אבל תמיד נשארו בעמדת המפסידים. צ'כוסלובקיה שינתה את זה כבר עם מועמדותה הראשונה.

אל צ'כוסלובקיה הצטרפו לחמישיית המועמדים זוכת השנתיים-ברציפות שלפני כן איטליה, יוון במועמדותה השלישית, שוודיה שנה שנייה ברציפות, ויפן במועמדות שלישית ברציפות (ורביעית בסך הכול). מזכיר שבסוף הפרק יש סיכום מועמדויות, אז תוכלו לראות את זה מסודר שם.
מדינות אחרות ששלחו נציגים אך לא זכו להגיע לשלב המועמדויות היו ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, דנמרק (ששלחה לראשונה סרט של קרל תאודור דרייר, "גרטרוד"), הונגריה, הודו, מצרים, מקסיקו, ספרד וצרפת (שניסתה את מזלה לראשונה עם ז'אן-לוק גודאר, "פיירו המשוגע").
גם ישראל שלחה סרט אחרי מועמדותה על "סאלח שבתי", אבל הנציג הבקושי-ישראלי שלה, "כלוב הזכוכית", גם הוא נותר בחוץ.

"צלילי המוזיקה" היה הזוכה הגדול של האוסקר ה-38, עם חמישה אוסקרים ("דוקטור ז'יוואגו" גם הוא זכה באותה כמות, אך ללא פרס הסרט). מעבר לקולנוע דובר האנגלית, האקדמיה המשיכה עם הקסמותה מהתוצרת העולמית כאשר העניקה למועמדי הסרט הבינלאומי של שנה שעברה חופן מועמדויות – "האישה בחולות" היפני מועמדות לבימוי ו"מטריות שרבורג" נכח בארבע קטגוריות כולל תסריט ומוזיקה (בשנה שלפני כן הפסידו שניהם את פרס הסרט הבינלאומי ל"אתמול, היום ומחר" האיטלקי). בנוסף אליהם, "קזנובה 70" האיטלקי של מועמד העבר מריו מוניצ'לי ("אנו הגנבים", "המלחמה הגדולה") היה מועמד לפרס התסריט המקורי.

יפן – "קאידן"

המועמדים

איטליה – "נישואים נוסח איטליה" (Matrimonio all'italiana / Marriage Italian Style)

שנה אחרי שהביאו לאיטליה את האוסקר השישי שלה (כולל שלושה במסגרת הפרס המיוחד), חזר השילוש ההורס ויטוריו דה סיקה, סופיה לורן ומרצ'לו מאסטרויאני לסיבוב חדש, אבל הפעם נותרו על הספסל.
מכיוון שאותי זה מאוד בלבל, ואולי גם אתכם, אנסה לעשות סדר בכל מה שקרה עם החבורה הזו באוסקר של השנים האלו.
-ב-1960 ביים ויטוריו דה סיקה את סופיה לורן ב"שתי נשים". שנה לאחר מכן, באוסקר ה-34, היא זכתה על כך בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.
-בשנת הזכייה של לורן, 1961, הופיע מרצ'לו מאסטרויאני ב"גירושים נוסח איטליה" של הבמאי פייטרו ג'רמי. שנה לאחר מכן, באוסקר ה-35, הוא קיבל על כך את מועמדותו הראשונה לאוסקר.
-בשנת 1963 שיתפו פעולה דה סיקה, לורן ומאסטרויאני ב"אתמול, היום ומחר". שנה לאחר מכן, הסרט זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
-בשנת 1964 ביים דה סיקה שוב את לורן ומאסטרויאני בסרט "נישואים נוסח איטליה". לורן הייתה מועמדת על כך לפרס השחקנית הראשית, בזמן ש"היום, אתמול ומחר" זכה בפרס הבינלאומי.
-בשנת 1965, כלומר זו שעליה אנחנו מדברים ברגע זה, "נישואים נוסח איטליה" חזר לאוסקר, הפעם בפרס הסרט הבינלאומי (פעם ראשונה שסרט מועמד לקטגוריה כללית ורק שנה לאחר מכן מופיע בקטגוריה הבינלאומית. בלגן של החיים).
מקווה שזה היה ברור. אם לא, אני מתנצל בשם האקדמיה ואיטליה.

בכל מקרה, ב"נישואים נוסח איטליה", סופיה לורן מגלמת את פילומנה, הנמצאת במערכת יחסים ארוכת שנים עם דון מימי, מנהל מאפייה ואיש עסקים אותו מגלם, ניחשתם נכון, מרצ'לו מאסטרויאני. פילומנה, שפגשה את מימי כאשר עבדה בבית בושת במהלך המלחמה, לא מרוצה מהיחס שהיא מקבלת ממי שאמור להיות בחיר ליבה, ובצדק רב, אבל סוד כמוס שהיא שומרת לעצמה גורם לה להמשיך ולנסות להישאר אתו. כאשר מימי מתארס למישהי חדשה, פילומנה מבינה שהיא עומדת לאבד הכול, ומחליטה לבצע מזימה שתבטיח את עתידה.
הסרט זכה בפרס הבינלאומי של גלובוס הזהב, ושם גם העניק מועמדות לשני כוכביו המופלאים.

יוון – "דם על האדמה" (Blood on the Land)

ממש בסמוך לתקופה בה המערבון התחיל גלגול חדש ומסעיר בחסות סרג'יו לאונה וסם פקינפה בין היתר, אך זכה ליחס מינימליסטי למדי מהאוסקר (לא מעט מערבונים צברו מועמדויות במהלך הסיקסטיז, אבל באופן כמעט בלעדי רק בקטגוריות האומנותיות-טכניות), יוון הביאה מערבון כדת וכדין לפתחה של האקדמיה, וזכתה למועמדות שלישית.
"דם על האדמה" הוא לא סתם מערבון, אלא מערבון סוציאליסטי שמקבל ממדים של טרגדיה יוונית (די מילולית, בהקשר הספציפי הזה), אבל בעשייתו מרגיש ממש כמו משהו שנשלף מימי הזוהר של ג'ון וויין. האחראי עליו היה הבמאי ואסיליס גיאורגיאדיס, ששמו אולי זכור לכם מהפרק השמיני כבמאי של מועמד יוון "הפנסים האדומים". את התסריט – המועמד הראשון של יוון שאיננו מבוסס על מחזה – כתב ניקוס פוסקולוס.

בתחילת המאה הקודמת חוזר אודיסיאוס (לא אודיסאוס הזה. אחד אחר) אל בית אביו הורמובאס בעל האדמות, שם שולט אחיו הגדול ריגאס ביד רמה. כאשר קבוצת עקורים גדולה מגיעה לשטח של משפחת הורמובאס, הם מתמקמים שם כפועלים נטולי זכויות בזמן שהמתח בין שני האחים השונים מאוד זה מזה הולך וגובר. זה ממש על קצה המזלג ממה שמתרחש במערבון העמוס הזה, שאורכו טיפה מעל שעתיים.
"דם על האדמה" הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי, ומה שמאוד חשוב לי לציין בשלב זה, הוא שאת האחים אודיסאוס וריגאס מגלמים ניקוס קורקולוס וג'יאניס ווגליס, שהם ללא צל ספק שני השחקנים הכי חתיכים שהופיעו בפרויקט הזה מאז תחילתו. בנוסף, יוון המשיכה לדחוק את גבולות המותר והאסור באוסקר, הופכת לנדבך משמעותי בחזות הליברלית של הפרס. אם במועמד הקודם שלה, "הפנסים האדומים", לראשונה בתולדות הקטגוריה הבליח על המסך חזה חשוף של אישה, פה כבר ממש יש דמות של עלמה צעירה שבגדול מסתובבת ערומה כל הסרט, ואף מפתה את אחד הגיבורים.

יוון – "דם על האדמה"

יפן – "קאידן" (Kwaidan)

על פני שלוש שעות, המועמדות של יפן היא הארוכה ביותר בתולדות הקטגוריה, נכון לשנת 1965 (השיא הזה יישבר שלוש שנים לאחר מכן, וייקבע לנצח, יש לקוות. נגיע לשם אם כוחי יעמוד לי). מעבר לכך, גם אם לא הייתי ממהר לקטלג את "קאידן" כסרט אימה, הוא המועמד הראשון אי פעם ששואב לא מעט מעולם הז'אנר, והאמת היא שיש בו כמה רגעים מצמררים למדי.

שנה אחרי שאיטליה ניצחה בזכות סרט אנתולוגיה בן שלושה פרקים ("אתמול, היום ומחר"), החליטו היפנים להשוות ולהעלות עם אנתולוגיה משלהם, אבל לה ארבעה חלקים, כולם סיפורי רוחות מהפולקלור היפני שכנראה העניק הרבה השראה לסרטי האימה היפנים המודרניים.
בסרטו המרהיב של מאסאקי קוביאשי ("המצב האנושי"), "השיער השחור", "האישה בשלג", "הירוצ'י חסר האוזניים" ו"בכוס תה" כולם עוסקים במפגש של בני אדם עם רוחות על פני ההיסטוריה של יפן, על פי סיפוריו של לאפקיאדו הרן היווני שפורסמו ב-1904. הסרט זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן.

שוודיה – "יון היקר" (Kare John / Fear John)

מועמדותה הרביעית של שוודיה המשיכה באופן שגובל בפתולוגי את הקו הכללי שלה, זה שהביא לה שני אוסקרים בתחילת העשור בחסות אינגמר ברגמן: דרמה צנועה בשחור לבן על אנשים במקום מבודד והעולם סוגר עליהם. עם זאת, "יון היקר" הוא הכי פחות עגום מכולם, אבל זה כמובן בהשוואה לברגמן אז פרופורציות.
"יון היקר" הוא סרט קטנטן, אולי המינימליסטי ביותר מבחינת רוחב יריעה ודרמה מאז מועמד הולנד "הכפר ליד הנהר" ב-1959. על אף שהוא מתרחש על פני כמה ימים בודדים, הוא מפורק כרונולוגית ומתאר את סיפור אהבתם החולף של יון (יארל קולה), מלח בסירת משא שעוגנת ללילה בעיירת נמל קטנה, ואנה/אניטה (כריסטינה שולין), אם יחידנית שעובדת בפאב המקומי. שתי הנשמות הבודדות מוצאות נחמה זו בזו, אבל גם מתמודדות עם פחדים ורצונות סותרים שלעיתים מרחיקים אותן זו מזו, ולעיתים מקרבות אותן אף יותר.
את הסרט כתב וביים לארס-מנגוס לינדגרן, על פי ספרו של אול לאנסברג.

הזוכה

צ'כוסלובקיה – "החנות ברחוב הראשי" (Obchod na Korze / The Shop on Main Street)

שנה אחרי שהגישו נציגות ראשונה לאוסקר, אך לא נכללו בחמישיות, חזרו הצ'כוסלובקים עם "החנות ברחוב הראשי" של יאן קדר ואלמר קלוס, עוטרו בזהב, ופתחו רצף של ארבע מועמדויות רצופות (בהן זכייה נוספת שעוד נגיע אליה, יש לקוות). בנוסף, תואר שנשמר לה היא זו הפעם היחידה בתולדות הקטגוריה, נכון ל-2024, שהזוכה הבינלאומי בוים על ידי צמד.
את התסריט כתב לדיסלב גרוסמן על פי סיפור קצר שלו, שנים בודדות לפני שעזב את מולדתו והיגר לארץ ישראל והפך למרצה באוניברסיטת בר אילן. ריספקט.

הסרט מתרחש בכפר סלובקי קטן במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר לאט לאט טבעת החנק של הנאצים שהשתלטו על האזור (די בקלות, לפי מה שנראה) התחילה להתהדק סביב צווארן של הקהילות היהודיות. גיבור הסרט איננו יהודי, אלא גבר קתולי בשם טונו (יוזף קרוגר) שחי חיים דלים למדי עם אשתו (האנה סליווקובה), ומביט מהצד, די בשאט נפש, על המתרחש בעירו. גיסו של טונו, שלגמרי התחבר למשטר הנאצי והפך לפרוקסי שלו, מגיע אליו עם סוג של מנחה – מכיוון שכל בתי העסק של היהודים במקום מופקעים מהם ועוברים לאזרחים הארים, הוא מעניק לו את האחריות על חנות כפתורים של קשישה יהודייה (אידה קאמינסקה) וכך יוכל להכניס את רווחי העסק לכיסו. לדאבונו, טונו מגלה שאותה בעלת החנות, רוזאליה, היא מישהי עם צלילות מוטלת בספק, וכנראה לא כזו שמבינה מה קורה סביבה. מזגו של טונו לא מאפשר לו לקחת את המקום בכוח, ולכן הופך למורת רוחו לסוג של שולייה שלה. מהר מאוד טונו מבין שהמשטר עומד להחריף את הסנקציות נגד היהודים, שכל חייהם בסכנה, ושרוזאליה שהתחבבה עליו מאוד הבאה בתור. עכשיו יש לו דילמה האם לסכן את עצמו מול המשטר, או להציל את חייה.

"החנות ברחוב הראשי" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם זכה בפרס מיוחד לשחקנים קרוגר וקאמינסקה. שנה לאחר הזכייה באוסקר, התקבל שוב הסרט לרשימת המועמדים, הפעם בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר, להפתעת העולם כולו.

שוודיה – "יון היקר"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

בפרק הקודם הבעתי רטינה קלה על הזוכה האיטלקי, "אתמול, היום ומחר", שאמנם איננו סרט רע, אבל מאוד לא אחיד וממש לא כזה שראוי לקחת את האוסקר, בטח לא מול כמה מהמועמדים מולו. בהסתכלות של שנה לאחר מכן, אני יכול להגיד שהזכייה ההיא מתסכלת אפילו יותר. זאת מכיוון שהסיבוב האוסקרי השני של דה סיקה-לורן-מאסטרויאני, "נישואים נוסח איטליה", כל כך הרבה יותר מוצלח מהקודם, שהלוואי והאקדמיה הייתה מתאפקת שנה. נכון, גם ב-1965 לא הייתי ספציפית מצביע בעד האיטלקים, אבל בין שתי הנציגויות אין ספק מי הסרט הטוב יותר. "נישואים נוסח איטליה" סרט מקסים, מצחיק ומרגש, שגם אם לעיתים חוזר על אותן נקודות, יש לו סיפור נהדר ודמויות בלתי נשכחות, אל מול "אתמול, היום ומחר" שהוא שליש טוב, שליש בסדר, ושליש חלש מאוד. אבל אין מה לעשות לגבי זה.
השאלה האם "נישואים נוסח איטליה" היה קרוב לזכייה היא מאוד מעניינת, בעיני. מצד אחד, הייתה לה זכייה טרייה מאוד עם אותו הבמאי ואותם הכוכבים, אז אולי האקדמיה הרגישה שהיא כבר קיבלה את מה שמגיע לה. מה גם שסופיה לורן הייתה מועמדת על הסרט הזה ממש שנה לפני כן. מצד שני, פליני וברגמן זכו בעבר שנה אחרי שנה עם אותם שחקנים ראשיים (ג'ולייטה מסינה ומקס פון סידו, בהתאמה), אז היה לזה תקדים.

אני מאמין ש"קאידן" הוא כנראה מקום החמישי, אם הייתי צריך להמר על תוצאות ההצבעה של האקדמיה. בעיקר כי לעיתים הוא כמעט ניסיוני אפילו, מה גם שסרטי ז'אנר לא הוכיחו את עצמם כהעדפה של האוסקר. ואם כבר ז'אנרים, נזכיר שהמערבון היחיד שאי פעם זכה בפרס הסרט עד 1990 היה "סימרון" ב-1931, אז גם במקרה של "דם על האדמה" כנראה שלא כולם התחברו.
ומכיוון שנציג שוודיה, "יון היקר", הוא סרט צנוע מאוד ללא שמות מפורסמים שייתנו לו את הדחיפה המשמעותית לפרס, זה משאיר אותנו את צ'כוסלובקיה כברירת מחדל, למרות שהפעם אולי המונח הזה לא הקולע ביותר.

לגבי הזוכה עצמו, אני רוצה להבהיר לפני מילותיי הבאות שאין שום פגם בניצחון "החנות ברחוב הראשי". רחוק מזה. הוא אמנם מתארך למדי, במיוחד במערכתו השלישית שקצת נמתחת, אבל זה בהחלט סרט מצוין. כמו המועמד הגרמני מ-1959 "הגשר", הפער הקיצוני בין הטון בו הוא מתחיל וזה בו הוא מסתיים כל כך עוצמתי, שהאפקט הרגשי שלו מטלטל. בחציו הראשון מדובר במין דרמה קלילה, כמעט קומדיה, על גבר לא יוצלח שמתחבר עם הבן האדם הכי שונה ממנו, אבל אנחנו שמכירים את ההיסטוריה יודעים שזה בדרך למקומות מאוד אפלים. והסרט בהחלט לא מפחד להגיע לשם, עד הסיום המרסק בגיבוי הופעות משחק נהדרות. הוא זוכה ראוי בכל אספקט.
עם זאת, מנקודת מבטי האישית כמובן, זו כבר שנה שנייה ברציפות שבה האקדמיה לא מכירה בגדולתה של יצירת מופת שמגיעה מיפן. אז, כמו היום, אני מניח שלסרט רוחות יהיה קשה מאוד להתחרות בדרמה היסטורית כבדה, אבל "קאידן" הוא מסוג הסרטים האלה שנתקלתי בהם לראשונה בעקבות הפרויקט הזה, ושאלה אחת בלבד ריחפה מעל ראשי כל הצפייה – איפה היית כל חיי?

למרות שהוא נמשך על פני שלוש שעות, בקושי יכולתי להסיר את העיניים מסרטו של קוביאשי, בקלות המרהיב ביותר מבין כל המועמדים עד כה (והיו כמה נפלאים, לא נשכח). זה מדהים איך לפעמים הסרטים הכי קצרים הם מריחה שלא נגמרת (הי, מקסיקו!) ואלו שכפולים מהם בזמן סוחפים לחלוטין.
השימוש בצבעים, תנועות המצלמה והסטים שנבנו ל"קאידן" עוצרי נשימה, והסיפורים עצמם (אולי מלבד האפילוג) מסקרנים ומותחים, עם לא מעט אימג'ים שלא אשכח לעולם. אני לא אהיה מופתע בכלל אם הסרט הזה הוא אחת ההשפעות הכי גדולות על פרנסיס פורד קופולה כאשר ניגש לביים את יצירת המופת שלו, "דרקולה" ב-1992. אני גם בטוח שמעצבת התלבושות זוכת האוסקר של "דרקולה", אייקו אישיאוקה היפנית, הכירה היטב את "קאידן".

גם המועמדויות של שוודיה ויוון התגלו כסרטים משובחים, ומאוד שונים זה מזה בקצב ובגודל. ממש הפכים מוחלטים שמייצרים תמונה מרתקת על הקולנוע העולמי של אותה נקודה, כך שבאמת אין תלונות לגבי 1965. לא כל החמישה באותה הרמה, אבל אין אף סרט מאכזב או מתיש בתוכה, וזאת חד משמעית הפעם הראשונה שזה קורה. אז אמנם הסרט האהוב עלי ביותר מבין כל המועמדים עד לנקודה זו הוא עדיין "האישה בחולות" מ-1964, אבל בהסתכלות כללית אני מכריז על 1965 כטובה ביותר עד כה. נראה כמה זמן תצליח להחזיק את התואר הזה.

בפרק הבא, התמורות שעוברות על הוליווד משפיעות גם על הקטגוריה – ולהפך. נוכחת שם כבר יצירת מופת מוחלטת אחת, ומסקרן לראות כיצד יעמדו מולה הסרטים האחרים. האם היא גם הזוכה? תגלו בקרוב.

צ'כוסלובקיה – "החנות ברחוב הראשי"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1965:
איטליה – 9 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 7 (מתוכן 3 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 5 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
שוודיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
ספרד – 3
יוגוסלביה – 2
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1
פולין – 1
צ'כוסלובקיה – 1 (שגם זכתה)

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964