פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 9: שנת 1964

בשנתה התשיעית של קטגורית הסרט הטוב ביותר, כבר היה די ברור מיהי מלכת הפרס הבלתי מעורערת. זה התחיל כמובן עוד בשנים הראשונות, עם ניצחון כפול של האיטלקים ("לה סטרדה", "לילות כביריה"), ואז שוב ב-1963 כשעשתה זאת עם "שמונה וחצי" בלי הרבה תחרות.
והנה, שנה לאחר מכן, איטליה לא נחה והגנה בחירוף על הכתר עם זוכה נוסף ברציפות, "אתמול, היום ומחר", לראשונה בתולדותיה בלי עזרתו של פליני. כך הפכה למדינה היחידה שעשתה שני דאבלים, נכון ל-1964.
אבל למרות שפליני לא היה בראש המצעד הפעם, יש בכל זאת קשר נוסף בין שתי הזכיות האחרונות של איטליה, והוא כמובן נוכחותו של מרצ'לו מאסטרויאני. כך הצטרף האליל האיטלקי, גבר שאף אחד מאתנו לעולם לא יגיע לרמת הצ'ארם והסטייל שלו, אל ג'ולייטה מסינה ומקס פון סידו כשחקנים שסרט בכיכובם זכה שנתיים ברצף.

אבל האמת היא שבשבילנו כל אלה חסרי משמעות כשבאים לדבר על אוסקר הסרט הבינלאומי של 1964, כי התרחש משהו משמעותי במיוחד באותה השנה. מדינה קטנטנה שציינה בסך הכול 16 שנה של קיום רשמי הגישה לראשונה סרט לתחרות, וכפי שעשתה פולין שנה לפניה, ישר חטפה לעצמה מועמדות. זוהי לא אחרת מאשר מדינת היהודים, ארץ חמדת אבות, פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, שהתקבלה לראשונה למועדון המוזהב בטקס האוסקר ה-37. זה גם היה הגרעין למה שיינבט עשורים קדימה לשיא אוסקרי ששייך רק לנו – עם 10 מועמדויות, ישראל היא המדינה שהועמדה הכי הרבה פעמים אך לא זכתה מעולם. אחרינו, אגב, נמצאת בלגיה עם אפס מתוך שמונה. לוזרים.
אל ישראל ואיטליה (מועמדות שמינית) הצטרפו בחמישייה צרפת (מועמדות שביעית), יפן (מועמדות רביעית) ושוודיה שחזרה לראשונה אחרי שתי זכיותיה ולראשונה בלי סרט ברגמן ("מעיין הבתולים", "מעבר לזכוכית האפלה").
המדינות שהגישו ולא זכו להיכלל בחמישייה הסופית היו ברזיל, דנמרק (ששוב ניסו את מזלם עם במאית, אך בשונה מ-1959 זה לא הסתדר), דרום קוריאה, הולנד, הונג קונג, טורקיה, טיוואן, יוגוסלביה, יוון, מצרים, ספרד, פולין וצ'כוסלובקיה.

בתחרויות המרכזיות, 1964 הייתה שנתו של "גבירתי הנאווה" שכבש שמונה אוסקרים כולל הסרט, הבימוי והשחקן הראשי. בתחום הסרטים הבינלאומיים שהתגנבו להם אל הקטגוריות שלרוב שמורות לסרטים דוברי אנגלית, יכולנו למצוא את "The Organizer" של המועמד הבינלאומי בעבר מריו מניצ'לי ("אנו הגנבים", "המלחמה הגדולה") ואת "האיש מריו" בפרס התסריט מקורי.

המועמדים

יפן – "האישה בחולות" (The Woman in the Dunes)

מעוטר בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן הגיע הנציג היפני לאוסקר, מביא לה את מועמדותה הרביעית (עד כה זכתה יפן בשלושה אוסקרים, אבל במסגרת הפרס המיוחד לפני ייסוד הקטגוריה).
בסרטו של הירושי טשיגאהרה, על פי ספרו של קובו אבה, יוצא ניקי, חוקר חרקים מטוקיו, אל המדבר על מנת למצוא סוג מסוים של חיפושית. שם הוא פוגש קבוצת מקומיים שמציעה לו ללון אצל אחת הנשים באזור, ולהמשיך את מסע המחקר שלו ביום למחרת. הם לוקחים אותו לבקתה שנמצאת במעמקי הדיונות, בה גרה אישה צעירה שעל פי הנאמר משפחתה נעלמה איפשהו במישורים הצחיחים. בבוקר ניקי מגלה שאין לו דרך לצאת מהבקתה, שלמעשה נפל קורבן למזימה של המקומיים, ועליו לעבוד בשביל האישה ולא רק בעבודת כפיים. בין ניסיונותיו למצוא דרך מוצא, ניקי מתחיל לפתח אובססיה לגבי ניתוב המים ממעמקי האדמה ומגלה שהוא, איך לומר זאת גם מילולית וגם מטאפורית, עמוק בחול.
האמת היא שתקציר העלילה לא יעשה חסד עם הסרט הזה, ותסמכו עלי שיש לי הרבה מה לומר עליו. זה יקרה בחלק "המרוץ ומי היה צריך לזכות". לפני זה אומר ש"האישה בחולות" חזר לאוסקר שנה גם ב-1965 עם מועמדות על הבימוי הטוב ביותר.

ישראל – "סאלח שבתי"

ישראל – "סאלח שבתי"

מענקי התרבות הגדולים של ישראל, אפרים קישון, הפך לבמאי הישראלי הראשון שמועמד לאוסקר. הוא עשה זאת כבר עם סרט הביכורים שלו והוא בן ארבעים, אחרי קריירת כתיבה מעוררת קנאה לכל הדעות. ההישג התקיים בזכות אחד הטקסטים הקאנוניים תוצרת כחול-לבן, "סאלח שבתי", שעל אף גילו (ואולי בגללו) עדיין מעורר מיני דיונים אצלנו בנוגע לייצוג ותרבות.

מבוסס על מערכונים שכתב קישון ללהקת הנח"ל, זהו סיפורו של סאלח שעלה לארץ ישראל מאחת מארצות ערב (הסרט לא מתחייב על מקור ספציפי) יחד עם אשתו ושבעת ילדיו, לא את כל שמותיהם הוא זוכר. ההתיישבות בארץ ממקמת אותו במעברה, מקום שסאלח לא מחבב במיוחד, אבל חריפותו וערמומיותו הופכים אותו לסוג של מנהיג הדיירים שם, ולזה שיביא להתקוממות מול האשכנזים המתנשאים ויעניקו להם בית קבע. בין לבין הוא מתמודד עם הייאוש של ההגירה והטיפה המרה, עם ההתאהבות של בתו הבכורה באריק איינשטיין (ומי יכול להאשים אותה), ועם היחס של הצברים.
את סאלח, כמובן, גילם חיים טופול שיחד עם הסרט עשה היסטוריה מקומית וזכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן המבטיח ביותר של השנה (יחד עם ג'ורג' סיגל מ"המתמחים החדשים" והארוו פרסנל מ"מולי בראון הבלתי נלאית"), ולסרט הטוב ביותר בשפה זרה (יחד עם "האיש מריו" מצרפת ו"נישואים נוסח איטליה" מאיטליה).

צרפת – "מטריות שרבורג" (Les Parapluies de Cherbourg / The Umbrellas of Cherbourg)

בפעם השלישית מאז השקת פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן ב-1955, נשלח הזוכה המאושר כנציג לאומי אל קטגורית הסרט הבינלאומי באוסקר, אחרי "אורפיאוס השחור" (שניצח כנציג צרפת) ו"שומר ההבטחות" (שהיה מועמד כנציג ברזיל).
ללא צל של ספק המפורסם מבין המועמדים של 1964, וכנראה גם האהוב ביותר, זהו כמובן המחזמר של ז'אק דמי עם המוזיקה של מישל לגראד. העלילה המוזיקלית מתפרשת על פני כשש שנים, ומתארת את אהבתם והיפרדותם של ז'נווייב בת ה-17 (קת'רין דנב, שהייתה בת 20 בצילומים, ובאותה שנה השתתפה בשישה סרטים כי היא מכונה כפי הנראה) וגי (נינו קאסטלנובו), לאחר שהוא נשלח אל מלחמת הודו-סין והיא נותרת מאחור נושאת ברחמה את ילדו ללא ידיעתו. אמה של ז'נווייב (אן ורנון), מנהלת חנות מטריות הנמצאת בקשיים כלכליים, דוחפת אותה לנישואים עם רולנד, איש עסקים מקסים בפני עצמו (מארק מישל שמגלם שוב הדמות מסרטו הקודם יותר של דמי, "לולה" כחלק מיקום קולנועי). כאשר גי חוזר לשרבורג ומגלה שז'נווייב המשיכה הלאה, הוא מאבד את דרכו אך מוצא אותה בעזרת אחות רחמנייה טובת לב (אלן פארנר), למרות שלא בטוח כי לבו התאחה.
שנה לאחר המועמדות הזו, "מטריות שרבורג" חזר לאוסקר עם ארבע מועמדויות חדשות, לפרס התסריט המקורי, השיר הטוב ביותר ושני פרסי מוזיקה והלחנה. אחת מהן אני לא מבין בכלל, אבל נגיע לזה בהמשך.

שוודיה – "מחוז קורפן" (Kvarteret Korpen / Raven's End)

מועמדותה השלישית של שוודיה אמנם הייתה הראשונה של המדינה שלא מטעם אינגמר ברגמן, אבל כמו קודמותיה, גם הפעם מדובר בדרמה קאמרית משפחתית ועגומה למדי בשחור-לבן, בה מספר דמויות כלואות במציאות חונקת ואין לדעת אם יצליחו להשתחרר ממנה.
בשנת 1963 הושלמו שני סרטיו הראשונים של בו וידרברג בן ה-33. מאותו הרגע ועד מותו ב-1997, היה לבן בית בפסטיבלי הקולנוע הגדולים ביותר. אחד מהם היה נציג שוודיה ל-1964, "מחוז קורפן" שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. זה לא מנע ממנו להפוך למפסידן השוודי הראשון באוסקר.
אל דאגה, רבים עוד יבואו אחריו.

הסרט מתרחש בשנת 1936 על רקע הבחירות המתקרבות בהן מאיימת המפלגה הנאצית לקבל רוב בבית הנבחרים. אבל את החיים של תושבי מחוז קורפן (שצולם, מתברר, בשכונה נחשלת במאלמו, שלנו הישראלים מוכרת בעיקר בזכות טראומת אירוויזיון 2024) זה פחות מעניין. הסיפור מתמקד בבחור צעיר בשם אנדרס שחולם להיות סופר גדול, אבל שאיפותיו נרמסות מול חיי היומיום בצל הוריו הלא מאוד מאושרים, נאמר זאת בעדינות. מביט מלמעלה על סביבתו, ומאבד כל כבוד לאביו ואימו, אנדרס מוצא את עצמו במלכודת שממנה ינסה להימלט גם אם זה יקרה על חשבון אחרים.

שוודיה – "מחוז קורפן"

הזוכה

איטליה – "אתמול, היום ומחר" (Ieri, Oggi, Domanti / Yesterday, Today and Tomorrow)

כאשר פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הוענק במסגרת מיוחדת ללא מועמדים, הביא אחד מגדולי במאי איטליה ויטוריו דה סיקה שני אוסקרים למולדתו – על "מצחצחי הנעליים" ו"גונבי האופניים", שתיים מפסגות הניאו-ריאליזם וכנראה הקולנוע באופן כללי. כעשור לאחר מכן, ב-1964, הגיע לראשונה על תקן מועמד, אבל לא הסתפק רק בזה, ודרדס לאיטליה את האוסקר השביעי שלה ואת השלישי שלו (כך עשה תיקו עם פליני, גם הוא זכה בשלושה).
ואם כבר שלוש הוא מספר המזל שלנו, "אתמול, היום ולנצח" הוא סרט אנתולוגיה הכולל שלושה סיפורים שונים שאינם קשורים זה לזה עלילתית, אך בשניהם מככבים יצירות מופת בשר ודם תוצרת איטליה, סופיה לורן (שעשתה היסטוריה ב-1961 כשהייתה לראשונה שזוכה בפרס משחק ראשי שלא בשפה האנגלית, בזכות "שתי נשים") ומרצ'לו מאסטרויאני (שנה אחרי שהיה מועמד לאוסקר בעצמו על "גירושים נוסח איטליה").

החלק הראשון, והמוצלח ביותר מבין השלושה, הוא "אדלינה" שמתרחש בנאפולי. שם לורן מגלמת אישה ממעמד נמוך עליה מאיים מאסר בגין הברחת ומכירת סיגריות. היא מגלה שמה שיכול למנוע ממנה כלא הוא היריון, ולכן ללא הפסקה מביאה ילדים לעולם, עד שבעלה, המגולם על ידי מאסטרויאני, כבר לא יכול לעמוד בזה. החלק השני הוא "אנה" שמתרחש במילאנו, ובו לורן היא אשת חברה עשירה ומאסטרויאני הוא גבר נטול אמצעים, שנוסעים ברכב היוקרה שלה אחרי ליל אהבים. בחלק השלישי, "מארה" שברומא, לורן היא עובדת מין מסטטוס גבוה יחסית, שתופסת את תשומת לבו של פרח כמורה שמתארח אצל סבתו בדירה ליד. מאסטרויאני מגלם את המאהב החייתי וחסר הסבלנות שלה.
ברמת הטריוויה, "אתמול, היום ומחר" היה לזוכה הצבעוני הראשון מאז "אורפיאוס השחור" חמש שנים לפני כן.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כמובן שקשה לי לומר מה קרה בזמן אמת, אבל מההסתכלות שלי על הקטגוריה של 1964, עולה בי המון סקרנות לגבי המרוץ.
יש לנו עובדה אחת מוחלטת: "אתמול, היום ומחר" הוא הזוכה, כלומר צבר את רוב הקולות של חברי האקדמיה. ובגדול, קל להבין איך זה קרה. הפופולריות של המשולש דה סיקה-לורן-מאסטרויאני הייתה ללא ספק עצומה, האקדמיה הראתה חיבה לסרטים איטלקים ולסרטי אוטרים (פליני, טאטי, ברגמן), ובחיזוק שניים מהכוכבים העולמיים האהודים ביותר, בסרט קליל ומצחיק, די ברור מאיפה הגיעו כל הנקודות.
עם זאת, כשזה מגיע למחשבה מי היה המקום השני ואילך, אני יכול ללכת להרבה מקומות שונים, אף אחד מהם לא יושב אצלי בדיוק.

על פניו, קל לומר שהמקום השני, ואולי גם הזוכה בכל שנה אחרת, היה "מטריות שרבורג". גם הפעם אנחנו מול סרט של מדינה אהובה על ידי האוסקר, מאת במאי שכבר היה מוכר פחות או יותר בסצנה הבינלאומית. יחד עם היוקרה של פסטיבל קאן וחיבת הביקורת, אין ספק שהוא היה שחקן משמעותי. כמובן ששנה לאחר מכן קיבלנו חיזוק לזה, כאשר "מטריות שרבורג" חזר לאוסקר עם ארבע מועמדויות בליגה של הגדולים. עם זאת, הוא לא היחיד. "האישה בחולות" גם הוא אומץ שוב על ידי המצביעים, ועוד בפרס הבימוי הטוב ביותר, קטגוריה בכירה יותר מכל מה ש"מטריות שרבורג" הצליח להשתחל אליהן. בנוסף, גם הוא הולל עד אין קץ בשנת יציאתו, מביא עדות נוספת לקולנוע המסעיר של שנות השישים. עם זאת, אף סרט שאיננו חוץ-אירופאי זכה מאז הפרס הפך לתחרותי, ולכן סטטיסטית הנציגות היפנית הייתה בעמדת נחיתות.

זה משאיר לנו את שוודיה וישראל שמאוד קל להתפתות למקם אותן בתחתית הרשימה, אבל אני לא בטוח אם זה נכון. שוודיה הוכיחה את חוזקתה פעמיים בעבר, בזכות סרטים שדומים מאוד בתחושה שלהם ל"מחוז קורפן", כך שלאקדמיה כנראה כן הייתה סבלנות והערכה לסרטים מהסוג הזה תוצרת סקנדינביה. לצדו, הנציג של ישראל גם הראה יכולות אצל הברנז'ה, עם הזכיות בגלובוס הזהב, מועמדות לפרסי הביקורת של ניו יורק וניצחונות התסריט והשחקן בפסטיבל הקולנוע של סן פרנסיסקו.
האמת היא שכדאי להתמקד רגע בכל עניין "סאלח שבתי" כי לפחות אצלי הוא מעלה לא מעט תהיות. בישראל אין עוררין על כך שהוא אירוע תרבותי משמעותי, אבל עם יד על הלב, הקולנוע שלו איננו מרשים במיוחד, בטח לא מול שאר המועמדים. מצד שני, הוא נופל בדיוק לאותה המשבצת של שלושת המועמדים המקסיקנים של שנות השישים ("מקאריו", "האיש החשוב", "הפנינה של טלאיוקן"), כולם כמו "סאלח שבתי" סיפורים קטנים ואקזוטיים בשחור-לבן על גברים מקומיים ודי עלובים שנאבקים בסביבתם הנחשלת. נראה כמו משהו שהאקדמיה מאוד התחברה אליו, לפחות בתקופה הזו. אני מניח שהסרט גם קיבל גב לא קטן מהקהילה היהודית בהוליווד, שאף פעם אין לזלזל בכוחותיה. בנוסף לזה, אם מסתכלים על רשימת הנציגים הנוספים, קשה לסמן שם איזושהי יצירה גדולה שהמשיכה להדהד שנים לאחר מכן אותה הדיח שלא בצדק "סאלח שבתי". השורה התחתונה היא שהסרט ישראלי מצא חיבה גדולה למדי אצל המצביעים.

כשזה מגיע לנקודת המבט שלי על הקטגוריה ב-1964, האמת היא שיש סרט אחד שנמצא במקום הראשון, ושאר הארבעה כל כך רחוקים ממנו שהם יכולים באותה מידה לא להיות קיימים.

יפן – "האישה בחולות"

את "האישה בחולות" ראיתי לראשונה רק ביולי 2022, אליו הגעתי בעיקר בזכות הפודקאסטר אלריק קיין שדחף אותו לא מעט ב-"Pure Cinema Podcast". צפיתי בו בעיניים פעורות והייתי כל כך נסער ממנו, שהכרזתי עליו כתגלית הגדולה ביותר מכל הסרטים שראיתי באותה שנה. מדובר, ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק, באחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם. יצירת מופת מוחלטת על כל חלקיה, שאני ממש מתפלל שיום אחד יהיה אפשר להקרין בישראל על מסך גדול. מבין כל 45 המועמדים בקטגוריה הבינלאומית שהוזכרו בפרויקט עד כה, הוא בפער המקום הראשון שלי, נכון לפרק התשיעי. בבקשה תמצאו דרך לצפות בו, אבל אנא עשו זאת בתנאים הטובים ביותר שמתאפשרים לכם.

המקום השני שלי מתוך החמישה יהיה הסרט היחיד שלא הכרתי לפני שהגעתי לפרק הזה, "מחוז קורפן" השוודי. הוא לא סרט שאחזור אליו בשנים הקרובות, בעיקר כי הוא מאוד מדכדך, אבל מה שלא הצלחתי להאמין תוך כדי צפייה זה כמה מודרני הוא מרגיש (עזר לזה השחזור המדהים שמופיע בקטלוג קריטריון). זה סרט שאם הייתם אומרים לי שהוקרן לראשונה בברלין או לוקרנו בחמש השנים האחרונות, לא הייתי מתווכח. אם הייתי צריך למצוא את הסיבה המרכזית מדוע, הייתי אומר שמעבר לצילום והעריכה שמרגישים טריים ומודרניים, אלו הופעות המשחק שגורמות לסרט להרגיש כאילו הוא הקדים את זמנו בעשורים.
במהלך הפרויקט כבר ראינו כמה הופעות משחק יוצאות מן הכלל, בין אם של צוות או של בודדים, אבל מה שמדהים ב"מחוז קורפן" הוא שהשחקנים עושים עבודה כל כך פנימית ואמינה, כל כך קטנה מלאת ניואנסים, שכל דבר שניצב לידם מאותה תקופה מרגיש ארכאי ומלאכותי. תומי ברגרן כאנדרס הצעיר, וקווה היילם ואמי סטורם כהוריו, כאילו נשלפו מסרט של מייק לי. פנומנלי.
החולשה של הסרט בעיני היא שנראה שכל התהליכים שעובר אנדרס מתרחשים נורא מהר – מהתלהבות לדיכאון, מאהבה לבוז. כאילו אנחנו מדלגים על רגעים חשובים בהתמוטטות שלו. אני כמובן האחרון בעולם שהולך להתלונן על זה שסרט הוא בן מאה דקות, אבל דווקא בהקשר הזה הרגשתי שאולי צריך עוד חומר בין לבין כדי לתת לנו להבין את הגיבור ולהפוך אותו לאמין יותר.

כשזה מגיע לנציג צרפת, הגיע זמן לווידוי שהחזקתי בתוכי המון שנים – אני לא מצליח לעלות על הרכבת של "מטריות שרבורג". אני יודע שרבים, ביניהם אנשים שאני מעריך ומעריץ, מחזיקים ממנו סרט מושלם, או לפחות כזה שהתמקם לנצח בליבם, אבל אותי הוא מחרפן. מעבר לכך שהסיפור שלו לא מצליח לעניין אותי בכלל (ולכן המועמדות שלו על התסריט היא הזיה בעיני), גם השירים לא כאלו מוצלחים וההגשה שלהם בפיץ' הגבוה של השחקניות מעורר בין רצון לאלימות פיזית. אפילו שאיננו סרט ארוך במיוחד הוא עדיין מצליח להתיש אותי, ובאמת שנתתי לו יותר מהזדמנות אחת. עם זאת, שני דברים שאני חייב – ואף שמח – לתת לו קרדיט לגביהם: שוט הסיום הנהדר שלו, באמת אחד היפים אי פעם, וזה שהוא נתן השראה לאחד הסרטים החשובים בחיי, "שירי אהבה" של כריסטוף הונורה.

נכון לפרק הזה, "אתמול, היום ומחר" הוא הזוכה שממוקם אצלי הכי נמוך מבין כל התשעה. זה בהחלט לא סרט רע, וברגעיו הטובים הוא אפילו נהדר, אבל באופן אישי קשה לי עם סרטי אנתולוגיה כי הצורך הזה לכייל ציפיות כל חצי שעה הוא לא משהו שקל לי לעשות (כמובן לא אשמת הסרט), ופשוט אין מצב שכל הפרקים יהיו שווים ברמתם. גם במקרה הספציפי הזה בהחלט יש פערים בין הסיפורים – "אדלינה" באמת נפלא, לא רק בזכות הכימיה בין לורן ומסאטרויאני, אלא שהקולנוע שבו מהמם והוא גרם לי לצחוק בקול רם יותר מפעם אחת. מולו, "מארה" שחותם את הסרט, טומן בחובו סצנות מקסימות אבל גם כאלה שמרגישות כמו מאיזה תיאטרון דל תקציב. לעומת אלו, זה שאין לי כתב הגנה כלפיו בכלל הוא השני, "אנה", שאיננו מכבד אף אחד מהנוגעים בדבר.

לגבי "סאלח שבתי" צריך לעשות את ההבדל בין צפייה ישראלית לבין כללית, ויש פער גדול בין השניים. מנקודת מבט מקומית, כמובן שקשה לערער בחשיבותו ובהצלחותיו (אך גם במשגיו), אבל מאדך אם מניחים אותו ברצף תולדות הקולנוע, הוא כנראה אחד המועמדים הזניחים ביותר של הקטגוריה הזו מאז הקמתה.

נצטרך לחכות שבע שנים עד שתחזור ישראל לאוסקר, שוב בזכות אפרים קישון, ושם תפתח רצף משולש ומרשים. אבל יש עוד כברת דרך, מה גם שנדמה שהסרטים רק הופכים לארוכים יותר ויותר, אז מי ייתן ועוד נגיע לשם.

איטליה – "אתמול, היום ומחר"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1964:
איטליה – 8 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 7 (מתוכן 3 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
יפן – 4 (+ 3 פרסים מיוחדים)
דנמרק – 3
מקסיקו – 3
ספרד – 3
שוודיה – 3 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 2
יוון – 2
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1
פולין – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963