״בליץ״ (Blitz), סקירת אפל TV+

מוזר לכתוב על סרטו החדש של סטיב מקווין, "בליץ" (Blitz), שעלה לישראל רק לצפייה בשירות הסטרימינג אפל TV+, זה שלא נותן כותרות עבריות לסרטים המופצים בו. הסיבה הראשונה לכך היא שהסרט דילג לחלוטין על הפצה קולנועית בארץ, ובמקומות אחרים בעולם, אף על פי שהוא סרט של במאי חשוב שיכול להיות מועמד לכמה פרסי אוסקר, למשל. אסטרטגיית הפצת הסרטים של אפל השנה היא בכלל מהלך תמוה: "קח אותי לירח", סרט שנועד במקור להיות משוחרר לסטרימינג בלבד, הצליח בהקרנות מבחן והוחלט להוציא אותו להקרנות מסחריות ברחבי העולם. אחרי שנכשל, סרטים שיועדו להפצה רחבה נדדו לצפייה ביתית בלבד. במקרה של ״Wolfs״ עם בראד פיט וג'ורג' קלוני הדבר היה נכון לסרט מטופש למדי אבל עם כוכבים שאולי יהיו גורמים לאנשים לצאת מן הבית. במקרה של הסרט הנוכחי, זהו סרט איכות שלחלוטין נופל בין הכיסאות, בטח לגבי קהל ישראלי.

הסיבה השנייה שקשה לכתוב על הסרט היא המצב בישראל בשלהי 2024, מצב של יותר משנה של מלחמה הכוללת ירי טילים על העורף ואזעקות בחלקים רבים במדינה. הבליץ מן הכותרת הוא הבליץ על לונדון ובריטניה בכלל במלחמת העולם השנייה, משמע הפצצות אזרחים מן האוויר, בליווי אזעקות שנשמעות דומות עד זהות לאזעקות שהצופה הישראלי עלול לשמוע מן המציאות סביבו. לכן ההמלצה הראשונה שלי למי שרוצה לצפות בסרט היא להיות מודע לכך, ואולי לא לשמוע בווליום גבוה במיוחד, על מנת שלא להלחיץ את השכנים. יש גם מקום לחשוב האם זה הזמן המתאים נפשית לצפייה בסרט על מלחמה, גם אם זו מלחמה אחרת. כמו במקרה של "החייל הנעלם" – זה יכול להיות מועיל ומרפא, אבל לא לכל אחד.

אחרי הדברים הללו, אפשר לציין שאני בהחלט ממליץ לצפות בסרט, גם אם יש לי כמה הסתגיות ממנו. הן הדברים החיוביים בו והן הדברים השליליים בו הם טיפוסים בעיניי לבמאי-תסריטאי של "רעב", "בושה", "אלמנות", ו-"12 שנים של עבדות" (בלי קרדיט תסריט). יוצר שאני חש כי לנצח נצטרך להבהיר כי הוא לא כוכב סרטי הפעולה סטיב מקווין, אלא בריטי שנולד למשפחה של מהגרים מהאיים הקריביים בטרם פרץ לתודעה קודם כל כאמן פלסטי ויוצר וידאו-ארט ואז כבמאי של קולנוע נראטיבי. כל סרט שלו כולל כמה רגעים בהם דומה כי הוא מקפיא את הזמן לטובת סיקוונס שעומד נפלא בפני עצמו, כמו סוג של יצירת וידאו-ארט קטנה אבל נגישה לקהל הרחב. תמיד, הרגעים הללו חזקים מאוד.

לצד זאת, לפרקים יש בסרטים שלו מימד מעט דידקטי ובין אם הוא כותב את התסריט בעצמו (כמו במקרה הזה), או מתבסס על יצירה של מישהו אחר, האופן בו הסיקוונסים השונים בסרטים שלו מתחברים לפעמים מרגיש לוקה בחסר. כך גם לגבי "בליץ" – הוא כולל כמה מן הסצנות הטובות ביותר של השנה והן פזורות על פני חלקים שונים של היצירה. אבל גם יש בו רגעים שלא ממש מתחברים וגם כמה רגעים בהם הוא מעביר את המסר שלו לגבי המקום של החריג בחברה בצורה בוטה וישירה שמייצרת משהו דידקטי. וזה חבל, כי אותם מסרים עובדים נהדר ברקע של סצנות אחרות. בסופו של דבר, אני חש כי האיזון עובד לטובת הקטעים הטובים ביותר בסרט, גם בגלל שיש לו עוגן רגשי פשוט אך אפקטיבי הנשען על שתי תצוגות משחק שונות מאוד של שני הגיבורים, ילד ואמא שלו.

לונדון של 1940 נמצאת תחת הפצצות גרמניות מן האוויר, לאחר שהצבא הנאצי כבר השתלט על המדינות באירופה שלחמו נגדו. בסביבה הזו גדל ג'ורג' (אליוט הפרנן) ילד שגוון העור הכהה שלו מבדיל אותו פחות או יותר מכל מי שהוא מכיר, וגורם לילדים האחרים להתייחס אליו בבריונות. את התמיכה הוא מקבל מן הבית בו הוא חי עם אמו, ריטה (סירשה רונן), וסבו ג'רלד (המוזיקאי פול וולר). על מנת להגן על עליהם, ילדים רבים מן העיר נשלחים ברכבת לפנימיות מחסה באזורים שאינם יעד צבאי, וגם ריטה שולחת את ג'ורג' למרות הצער הכרוך בפרידה מן הבן. אלא שג'ורג' לא שש לבלות זמן עם בני גילו. למרות שהוא עזב בטון כועס, הוא מחליט לעשות את דרכו בחזרה אל אמו, בקפיצה מן הרכבת ומסע בחזרה ללונדון. אם כי להגיע לעיר ולהגיע לבית בתוך העיר הגדולה במצב חירום אלו שני דברים שונים. בינתיים, ריטה שלא מודעת לגורל של בנה, מנסה להמשיך בחייה. הם מורכבים מעבודה במפעל עבור העברת ציוד לחזית, אבל יש בהם גם רגע בו היא מקבלת הזדמנות להפגין את כישרון השירה שלה.

זה המבנה הבסיסי של הסרט, שילוב של סרט ילדים בכיכובו של ילד עם קטעים המראים את הצד האפל של המלחמה וגם עוני בשולי החברה, באופן שמהדהד בגלוי חלק מן הספרים של צ'ארלס דיקנס. יש בכך משהו תמים, אבל בלא-מעט רגעים הוא אפקטיבי, גם בגלל הפער בין החן של הפרנן שמספק הופעה טבעית ופשוטה, והיכולת של רונן כשחקנית דרמטית שמביעה קשת גדולה של רגשות בכל סצנה. היא בולטת גם כי פרט אליה, דומה כי כל דמות אחרת בסרט היא בעלת מימד אחד, במתכוון. אבל כפי שכבר ציינתי, סביב המבנה הזה בונה מקווין כמה סיקוונסים מרשימים שעומדים יפה בפני עצמם, כמו נאמברים במיוזיקל. בחלק מן המקרים, המילה "כמו" מיותרת – אמנם הריאליזם בסרט לא נשבר, אבל הוא בהחלט כולל כמה וכמה קטעי שירה בנסיבות שונות. רובם אפקטיביים, כולל אחד שדומה כאילו מגיע משום מקום ובלי קשר לעלילה שראינו עד עליו.

העיסוק בילד מעורב גזעית מחבר את העיסוק של מקווין במלחמת העולם השנייה בה עסק בסרט התיעודי "עיר כבושה" (Occupied City), שהוציא בשנה שעברה ומתרחש באמסטרדם, לבין אנתולוגיית הסרטים העלילתיים הנהדרת שיצר, "גרזן קטן", סדרה שעסקה בחוויות של קהילת המיעוטים השחורים יוצאי אפריקה ו/או הקריביים בבריטניה. השילוב בסרט הנוכחי הוא המקום בו הסרט מתחיל מעט לחרוק או להיות דידקטי מדי, אם כי לא תמיד. כמה מן הסצנות המסבירות את העבר המשפחתי טובות, אבל מפגש עם דמות אחרת שמקבלת כמה דקות במרכז הבמה בערך באמצע, מעביר בצורה ישירה ולא אמינה מסר שהיה תמיד ברקע. כולל חציית סף הקיטש באופן שאולי מתאים לסרטי ילדים, שהסרט בהחלט מתכתב איתם. אבל דומני כי גם צופים צעירים יותר שיצפו בסרט, שלא מתאים לילדים קטנים, יוכלו להתרגש ולהבין את המסר בלי ההאכלה בכפית.

הדמות שציינתי היא מקרה קיצוני של פגם שמלווה גם חלקים אחרים בסרט, כולל החלקים המרשימים בו. אולם, הברק של מקווין כיוצר דימויים יחד עם ההופעה של שני השחקנים הראשיים מקנה לסרט די לכידות על מנת לעבוד בכל זאת. לעתים אפילו לעבוד היטב, כל עוד הצופה מודע לכך שהוא צופה בסרט על הפצצה של אוכלוסייה אזרחית והוא מרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם סיפור מסוג הזה כעת.