סרטים חדשים: ״ונום: הריקוד האחרון״, ״תה שחור״, ״חיים של אמא״, ״סופשבוע לא רגוע״

שוב יום רביעי שהוא ערב חג, שוב אפס תחושת חגיגיות (מדבר בשם עצמי) והפעם נסגרת גם שנה עברית מאז אסון שמחת תורה הקודם. מזמן כבר אין מה לומר בנושא מלבד הדברים הברורים מאליהם, אני עדיין מתאבל על כך שהמדור הזה היה יכול להיכתב בזמן פסטיבל חיפה, שכן קיים ומקיים השבוע אירועי תעשייה ואירוע מיוחד לציון שנה לשבעה באוקטובר. הזכרתי גם את הפסטיבל המתקרבים במדור הקודם, המלצותינו בקרוב מאוד (מה שקרוי אחרי החגים), ובינתיים נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים כאן. אם לשפוט על פי השבוע האחרון יש לזה ביקוש, בעיקר לסקירה על ״הזמן שלנו״, שזה קצת מפתיע בשבוע בו עולה סרט כה מדובר כמו ״המתמחה״. עופר כתב על שניהם, שלא יחסר, אור המשיך בפרויקט האוסקר הבינלאומי שלו שתיכף מגיע לשנות השישים. ההיצע של הסרטים החדשים החל מהיום בקולנועים מעט מצומצם מהרגיל, אז ייתכן ונתמקד בסטרימינג בהמשך החג, אני כבר מודיע.

ונום: הריקוד האחרון (Venom: The Last Dance) – מושך הקהל הגדול של השבוע, אם לתת תחזית אחרי שהכרזתי על טעות בנושא לפני פסקה אחת בלבד, הוא סיום טרילוגיית ״ונום״ של סוני. בדיוק על שלוש שנים קיבלנו עוד פרק בשגעון המפוצל של טום הארדי והחייזר-טפיל החביב עליו, ברמת איכות וגימור שכנראה מעולם לא נועדה לעין האנושית, אבל אני בצד הלא-נכון של ההיסטוריה עם הסרטים המצליחים הללו. הפעם נאלצים אדי ברוק (הארדי) והחוצן המתגורר בתוכו (גם הארדי ואנימציה נוראית ״בכוונה״) לברוח הם מרשויות החוק והם מעוד כמה חברים-יריבים של ונום מכוכב הבית שלו, שהגיעו לבקר בכדור הארץ. סחתיין על היוצרים שבאמת קראו לסרט ״הריקוד האחרון״ ונקווה שיעמדו במילתם. מבין היוצרים המקוריים של הזיכיון בגלגולו הנוכחי נותרה רק קלי מרסל, תסריטאית בשני הסרטים הקודמים שמביימת לראשונה. הארדי שב ומקבל קרדיט על התסריט, בעיקר בזכות אלתורים של האלטר-אגו השחור-זפת שלו.

סופשבוע לא רגוע (Weekend in Taipei) – סרט דובר אנגלית נוסף לשבוע זה, אם כי הוא מתרחש באסיה. הכותרת הלועזית מסגירה היכן, בעוד זו העברית רומזת שכנראה לא מדובר בסרט בחסות גלגל״צ. לוק אוונס וגווי לון מיי, שחקנית טאיוונית שאולי ראיתם וראיתן פה ושם (״פחם שחור קרח דק״) מגלמים שני סוחרים למלחמה בסמים. רומן ניצת ביניהם אך הוא כנראה לא נגמר טוב, משום שהסרט מתרחש כ-15 שנים לאחר מכן, כאשר נופלת בחיקם ההזדמנות לסגור מעגל ולהפיל את האיש אחריו רדפו בעבר. אותו מגלם סונג קאנג, שאינו סונג קאנג-הו הקוריאני אלא אחד עם שם כמעט זהה שנולד באמריקה ומגלם את האן מסרטי ״מהיר ועצבני״. הבמאי הוא ג׳ורג׳ הוואנג, שלא ביים שני עשורים (והחל את דרכו עם ״המפיק״) אלא בעיקר כתב, כמו גם הפעם. קרדיט כתיבה נוסף הוא של לוק בסון, למקרה שלא היה ברור שלפנינו אקשיונר פשע.

תמונה מתוך ״ונום: הריקוד האחרון״, באדיבות היח״צ

חיים של אמא (La vie de ma mère / This Is My Mother) – הכותרת הצרפתית לעומת זו האנגלית מוכיחות שלפעמים בישראל בהחלט יודעים לתרגם נכון, אפילו יש מישהו פה כנראה חמד לצון וידע שרוב הקהל יקרא את זה כמו הבעת חיבה בעברית-ישראלית מדוברת. העלילה אכן מתחילה עם הבן, בעל חנות פרחים, שאמו חוזרת בסערה אל חייו. זאת משום שהיא ברחה מן המוסד הטיפולי בו היא שוהה עקב הפרעה דו-קוטבית, והיא לא מתכוונת לחזור. שובה משבש את חיי בנה, אבל התקציר מבטיח מסע התקרבות והיכרות מחודשת ביניהם. וויליאם לבגיל ואנייס ז'אווי מככבים בסרטו של ז'וליאן קרפנטייה.

תה שחור (Black Tea) – סרטו של עבדרחמן סיסאקו, כנראה הבמאי המאוריטני הנודע ביותר בזכות ״טימבוקטו״, מגיע אלינו מפסטיבל ברלין האחרון. הפעם הוא בחר למקם את סרטו בסין, באיזור בו מהגרים אפריקאים מתקבצים וחיים לצד המקומיים המבקשים ללמד אותם את אורחות חייהם. כזו היא גיבורת הסרט, בגילומה של נינה מלו, מהגרת מחוף השנהב שנטשה את מולדתה בליל הכלולות אחרי בגידה. היא מתחילה לעבוד בחנות תה של גבר מקומי לא צעיר (האן צ׳אנג, ״יום קיץ בהיר יותר״). הוא מלמד אותה את רזי טקס התה הסיני, וכנראה עוד כמה דברים אם לשפוט לפי המבטים ביניהם בטריילר, וישנם עוד סיפורי משנה המתקשרים לעבר של הדמויות. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט ותודה ליח״צ גם כאן.

בין בתי הכנסת / חזן על הזמן (Between the Temples) – נסיים עם סרט חדש בסטרימינג, החל ממחר, אבל בזה המקומי ולא העולמי. בסלקום TV תמצאו אותו בשם שהוא תרגום ראוי, yes החליטו להיות מצחיקולים, בשניהם תצטרכו לשלם עליו אקסטרה (אם הוא קיים אצל הוט ופרטנר אשמח להוסיף). ג׳ייסון שוורצמן מגלם חזן אובדני, שמעדיף למות מאשר להמשיך בעבודתו, עד שהוא נתקל במורה שלו למוזיקה מעברו הרחוק. מגלמת אותה קרול קיין והיא משיבה לו את ניצוץ החיים, בעודה מתכוננת לבת-מצווה מאוחרת מאוד. למקרה שיהדות אמריקה לא מוזרה מספיק לפי דעתכם ודעתכן, נדמה לי שסרטו של ניית׳ן סילבר יעשה את העבודה. באותה נשימה גם אודה שאני סקרן לצפות בו בעצמי.