"מה שבפנים" (It's What's Inside), סקירת נטפליקס 

אפתח בתיאום ציפיות זריז. אני מבינה ש"מה שבפנים" (It's What's Inside), שהגיע לנטפליקס לפני כשבוע, מיודד עם ז'אנר האימה – אבל הוא לא ממש כזה. בכורת הבימוי והתסריט באורך מלא של גרג ז'רדין, שביים עד כה סרטים קצרים, קליפים וטיזרים לתכניות של אחרים, אמנם מזכירה את "Bodies Bodies Bodies", קומדיית הסלאשר מלפני שנתיים, אבל זה בעיקר הטון, הקצב והמבע. לא האלימות, ולא ההקפצות. וברגע שלא תצפו לסרט מבהיל או מפחיד במיוחד, אלא יותר לקומדיית מתח שחורה, תקבלו כשעתיים חביבות, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות.

המרכיב הנוסף שהתרגלנו לראות בסרטי אימה, אבל כאן מקבל טיפול קליל יותר, או יותר לכיוון מלודרמה מלאת תככים ומזימות, נעוץ בבסיס העלילה ומה שמניע אותה. יש כאן חבורה של חברים וחברות מהקולג', שלא התראו יחד בהרכב מלא כשמונה שנים. הסיבה למפגש מחודש היא לא פגישת מחזור, אבל קרובה מספיק: מסיבת רווקים-רווקות של אחד מהם, רובן (דבון טרל), שהיא עילה מספקת לזמן את כולם לערב נוסף של העלאת זכרונות, שתייה מרובה וצריכת סמים ממגוון סוגים – תוך כדי השוואת הישגים, סגנונות חיים ולמי יש (מספר עוקבים) יותר גדול. הזוג שמכניס אותנו לקלחת, קצת לפני שהמסיבה מתחילה, הם שלבי (בריטני אוגריידי) וסיירוס (ג'יימס מורוסיני). הם יחד כבר זמן מה, ומבהירים לנו שלשניהם יש עניין לא פתור עם ניקי (אליסיה דבנם-קארי), חברה נוספת שחיה את חייה כמשפיענית ברשתות החברתיות, מה שהופך אותה לתוכן נוח לצריכה כדי לקנא בה, או לפנטז עליה. בכל אופן, יחסית לזוג צעיר – יש להם בעיות שחיקה ביניהם בכלל ובסקס בפרט, ברמה שקצת קשה להבין למה הם ביחד.

מתוסכלים זה מזו, הם מגיעים לאחוזה מלאה בפרטי אמנות מופרכים וחדרים שונים ומשונים, תפאורה צבעונית והולמת לבלגן שעומד להתרחש. חוץ מהחתן לעתיד, הם פוגשים את ניקי, מאיה (נינה בלומגארדן), שאפיון הדמות שלה מסתכם בכך שהיא זורקת משפטי השראה רוחניים שבטח ראינו בחנויות אונליין כשלטים דקורטיביים לסלון, דניס (גאווין לת'רווד) שהוא בעיקר מפונק וקצת גזען, ברוק (ריינה הארדסטי) נטולת האישיות, ופורבס (דיוויד וו. תומפסון), על תקן הבחור החכם מדי והמוזר מדי שאף אחד בחבורה לא באמת אוהב אבל הזמינו אותו כי לא נעים. הוא ידוע בתור חובב משחקים, כלומר, חנון (אל תסתכלו עליי ככה, אני משחקת מבוכים ודרקונים), וגם הפעם הוא מביא איתו משחק. אלא שאחרי כמה שנים במשהו כמו הייטק, המשחק שהוא מביא הוא טריק מד"בי: מזוודה שנראית כמו אביזר במה משנות ה-70, עם מנורות, כבלים, כפתורים ואלקטרודות. כשמחברים את האלקטרודות, כל מי שמחוברים יכולים להחליף גופים בלחיצת כפתור.

כמו גרסה עדכנית מעשה ידי אדם למשחק בלוח וויג'י, או היד ב"נגעת נרצחת", או להבדיל כמו טלפונים ניידים שמקריאים את ההודעות שלהם בקול רם, יש כאן כלי עם הוראות שימוש, ומספרים לנו שהוא בטוח לחלוטין ושבסך הכל יהיה כיף, כשברור כשהכל הולך להסתבך. והסיבוכים כאן עם פוטנציאל מצוין, כי יש לנו מערכת סבוכה של קשרים וחברויות עם מים עכורים: אקסית שהחתן לא באמת התגבר עליה, איזה עניין לא פתור נוסף בין פורבס לבין חברים אחרים שקשור במסיבה ההיא שהתרחשה לפני שמונה שנים, והמשולש שקיים רק בראש של שלבי וסיירוס עם ניקי.

הכל ארוז בקצב מהיר ומרצד, כולל פלאשבקים שנראים כמו גזירי נייר מונפשים, קטעים שבהם משחק עם תאורה חושף לנו מי האנשים שנמצאים בתוך האנשים. כולם מסכימים בסופו של דבר לשחק – כלומר, להחליף רנדומלית גופים, כשרק פורבס יודע מי זה מי באמת. הם צריכים להישאר בהחלפה, עד שכולם מנחשים מי זה מי, או עד שפורבס מחליט. הכל מלא אפשרויות לבנייה מחודשת של מתחים מיניים, חשיפת סודות מעליבים יותר ופחות, או דרמטיים יותר ופחות, ובקיצור – טלנובלה של חילופי גופים, עד שקורה משהו יותר מסוכן.

קצת קשה לעקוב, בעיקר כי חלק ניכר מהדמויות חסרות אפיון מלכתחילה, וכשמדובר בפלקטים, קצת קשה להבדיל ביניהם, ולמען האמת גם לא ממש אכפת. אם תצליחו לשחרר את הניסיון לעקוב באופן מלא אחרי מי זה מי, הסרט כבר יעשה סדר ויגלה לכם כשמדובר בחילופים חשובים, או ברגעים משמעותיים. זה לא ישנה את העובדה ששני שליש מהדמויות לא מעניינות, אבל כן מספק בידור ומעורר סקרנות, וגם מציג מתחים בחבורה ובזוגיות בצורה מרעננת, אפילו שמדובר בטריק שכבר נעשה לא מעט פעמים בקולנוע בדרך כזו או אחרת. אם כי אישית, אני לא זוכרת הרבה גרסאות שלו בחילוף מרובה משתתפים ברמה הזו.

הבעיה הנוספת, היא שאין כאן משחק עם מגדר או מין. כלומר, מתח מיני יש באוויר כל הזמן, ויש גם קצת סקס, אבל הכל נשאר סטרייטי להחריד. עכשיו, זה לא שכל סרט חייב להיות קווירי, אבל בסרט שמתעסק בחילופים מהסוג הזה, ועוד בכזה שבו לשני בני זוג יש אובססיה ברמה כזו או אחרת לאותה אישה והשאר חולקים גוונים שונים של קנאה אלו לאלו, זה מתבקש לנצל את המשחק גם לחילופים בין גבר לאישה ולראות מה יקרה. במקום לחכות פרק זמן ממושך יחסית עד שהמשחק יתחיל, יותר מחצי שעה אם אני זוכרת נכון, היו יכולים להוסיף לנו סצנות של חקירה וגילוי של המין השני, עם כר פורה לבדיחות, עקיצות וביקורת שהיו מעלים את רמת העניין והמקוריות של הסרט עוד קצת.

ולצד הדמויות המפוספסות, יש טוויסטים וכמה גילויים שקל יחסית לעלות עליהם. אישית, אפילו שמי שצפה איתי רק מאמצע הסרט עלה על גילוי משמעותי חמש דקות אחרי שהתיישב (תודה לך, בן זוג שמפענח כל סרט הרבה יותר מהר ממני), זה לא הפריע ליהנות מהמשך התפתלות העניינים, וחילופי המהלומות המילוליות בין החברים והחברות. כמו ב"Bodies Bodies Bodies", גם כאן יש חבורה שבחלקה הגדול מעוררת יותר גלגולי עיניים מאשר הזדהות. אך בזמן שהקצב דומה, אפילו מהיר יותר עד לרמה מעט מבלבלת ומתאמצת, כאן יש בכל זאת כמה דמויות שאמורות להילקח קצת יותר ברצינות.

הסרט היה יכול ללכת רחוק יותר, פרוע יותר או מוזר יותר. הוא לא מנצל עד הסוף את הכלי המבדר שמניע אותו. בזמן שהוא מתייחס ומשתמש עלילתית ברמת הפופולריות של ניקי ברשתות החברתיות, ובפער בין איך שהיא נתפסת על ידי מעריצים לעומת מה שחברים שלה חושבים עליה, הסרט לא מבקר את הזיוף שבסושיאל, אלא יותר עסוק בלהראות לנו מערכות יחסים מזויפות וחוסר יכולת לרפא צלקות מימי הקולג' ולהתבגר באופן כללי. אם הוא רק היה נכנס לנושאים האלו יותר לעומק, או באופן עוד יותר מצחיק, הוא היה הופך מסרט סביר לסרט מצוין.