ונציה 2024: Joker: Folie à deux, Queer, Phantosmia, From Darkness to Light

הנה מגיע עוד דיווח מפסטיבל ונציה, בשעה שמחולקים הפרסים ובשלב זה אני כבר לא יודע איזה מספר הוא, או איך קוראים לי. על רוב הסרטים שראיתי בפסטיבל טרם כתבתי ואני משתדל לכתוב בעיקר עלו אלו שהכי דיברו אליי, בפסטיבל בו לא תמיד הייתי מרוכז רק בסרטים. לא כל הסרטים היו טובים ואני משתדל להתמקד בהמלצות בעיקר, אבל גם להתייחס לסרטים המדוברים ביותר. זה נכון אפילו במקרים בהם אני מסויג לגביהם במידה כזו או אחרת, כפי שניתן לראות גם בפוסט זה. הוא כולל גם דברים שמאוד אהבתי ואף סרט בו אני לא מחשיב לכישלון מוחלט.

Joker: Folie à deux
ג׳וקר: טירוף בשניים

לפני חמש שנים, ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס החל בונציה את מסע הניצחונות שלו, עם זכייה (מוגזמת) בפרס אריה הזהב, ביקורות שחלקן היללו, ובהמשך הצלחה קופתית מעבר לציפיות וכמה מועמדויות לאוסקר, כולל פרס השחקן הטוב ביותר לחואקין פיניקס. השאלה האם הברק יכה פעמים? לפחות מבחינת מזג האוויר, הברקים בוונציה חיכו חצי יממה אחרי הבכורה הרשמית שלו.

בדיעבד, מה ששיחק לטובת הסרט הקודם הוא שילוב של כמה גורמים שלא בדיוק נתפסו כמתאימים: אסתטיקה המושפעת ממרטין סקורסזה ברמה של פחות או יותר אזכור ישיר לכמה מסרטיו רוב בזמן, סיפור פסיכולוגי על מנודה חברתית שהסביבה לא מבינה, ובחזית אחת מן מדמויות הקומיקס הכי מוכרת, שפיליפס דמיין מחדש בצורה שונה לגמרי מרוב הגרסאות הקולנועיות. אף אחד מן הרכיבים הללו לא היה עשוי בצורה מדהימה או מיוחדת בפני עצמו, ובטח לא ברמת העומק והמקוריות שחלק מן המבקרים ייחסו לסרט, פרט לשילוב בין הגורמים.

הסרט החדש מוסיף לא רק בת זוג לטירוף, אלא סוג אחר של שילוב. לא רק הארלי קווין בגילומה של ליידי גאגא, המצטרפת לארתור פלק/ג׳וקר של פיניקס, אלא גם הפיכת הסרט למיוזיקל, עם שירים מוכרים שרובם לקוחים ממחזות זמר אחרים מברודווי או הקולנוע, ורמזים ישירים למקורות. אבל מלבד מחווה ישירה קצרה לז׳אק דמי, שהופיעה בטריילר, וכמה קטעי פנטזיה מופשטים שהם מחווה לז׳אנרים אחרים שלא אחשוף (אם כי לפחות על הפתיחה בטח תוכלו לקרוא במקומות אחרים), האסתטיקה של הסרט הזה אפלה יותר מן הסרט הקודם. היא ספק ממשיכה את הקו לפני כל סרט הקשור לבאטמן ינסה להיות אפל יותר, עד שנגיע להקרנה של ריבוע שחור.

האפלה הזו מתרחשת רוב הזמן בשני ז׳אנרים מוכרים אחרים: סרט כלא דרך בית מאסר/מוסד טיפולי לנפש, בו ארתור פלק פוגש את הארלי קווין (או לי, או הארלין קווינזל), פירומנית המעריצה אותו; סרט בית משפט בו קתרין קינר מנסה להגן עליו בטענה של אי שפיות, מול התובע המחוזי הנחוש הארווי דנט, שנמצא על מנת לייצר קשר לעולם המוכר של גותהאם, בסרט שהפעם לא כולל שום נוכחות או אזכור של ברוס ויין. בנוסף, בעלי תשומת לב יוכלו לאתר כמה הרמזים ל״פסיכו״, כי אנחנו עוסקים באדם עם בעיה נפשית ויחסים בעייתיים עם אמו.

אין ספק, זה חתיכת שילוב מיוחד. הבעיה היא שלוקח לו הרבה מאוד זמן לעבוד. רוב הסרט מרגיש כמו אקספוזיציה ארוכה עם מספר קטעי מיווזיקל שרובם לפחות מצליחים להלהיב, למרות שליידי גאגא עושה עבודה טובה בקטעי השירה. בקטעי הדיאלוג היא נראית כמו גרסה כבויה ולא מעניינת של הדמות שהפכה למוכרת יותר בעשור האחרון. הבעיות הנפשיות של ארתור לא מיוחדות מול המוכר, בעיניי, או מחזיקות עניין לאורך שעתיים ורבע של סרט נוסף.

אבל רגע לפני שאני מבטל את הסרט לחלוטין, מגיעה המערכה האחרונה של הסרט – והיא טובה. לא מבריקה, אבל כזו המאפשרת לשחקנים לתת מעט יותר מעצמם, כוללת דילמות מעניינות לצפייה, מתח וקצת הפתעות. בקיצור, קולנוע מבדר. לא פורץ גבולות, לא המיטב של השנה, אבל מבדר. רק חבל שצריך להמתין די הרבה עד שמגיעים לשם.

Queer
קוויר

אחרי ״מתחרים״ שהיה אמור לפתוח את פסטיבל ונציה הקודם ונדחה, זהו הסרט השני שיוצא השנה משיתוף הפעולה בין התסריטאי האמריקאי ג׳סטין קוריצקס והבמאי האיטלקי חביב פסטיבל ונציה לוקה גואדנינו. הצלחת הסרט הקודם גרמה לכך שאנשים חשבו שלסרט הזה יש סיכוי להיות שחקן משמעותי בעונת הפרסים, אבל זו משימה די קשה לסרט שמבוסס על ספר של וויליאם בורוז, אחד מסמלי דור הביט ולא סופר קוהרנטי במיוחד. גם לא סופר שסרט על פי ספר שלו יקלע לטעם של כולם, מבלי להתייחס לכך שבעידן התקינות פוליטית של ימינו, מי שהרג בשוגג את אשתו יכול להפוך את הסרט לשנוי במחלוקת, גם בלי קשר לכך שהוא מוזר מדי.

הסרט בהחלט מתחיל בצורה קצבית ומעניינת ויש בו נגיעות יפות של טירוף בחלקים רבים. דניאל קרייג, אולי הסיכוי היחיד של הסרט לפרסים או אפיל מסחרי, משעשע למדי בתפקיד לי, בן דמותו של בורוז שחי במקסיקו עם אמצעים כלכליים ודומה שבלי עבודה. הוא עסוק בחיפוש אחר מין מזדמן עם גברים צעירים, שתייה מרובה של אלכוהול, והוא חלק מקהילה לא קטנה של של אמריקאים הומוסקסואלים בעיר בה הוא נמצא.
לי מתחיל להחליף מבטים עם צעיר בשם אלרטון (דרו סטארקי), בלי להיות בטוח עד כמה הוא בעניין של לי או שבעניין של גברים בכלל, שכן עושה רושם שיש לו חברה. אבל משחק ההתקרבות ספק חיזור שלהם מתקדם, והוא מספק אולי את הרגעים הכי טובים הסרט בחלק הזה. רגעים טעונים אירוטית ומלאי מתח, שכן אכן לא ברור כמה הדדיות יש במפגש, בחיזור ובמעבר ממתח אירוטי לאירוטיקה של ממש.

הבעיה של הסרט היא אחרי סצנת השיא ביניהם. הדינמיקה חוזרת להיות די דומה, לדי הרבה זמן, והסרט יוצא ממקסיקו לדרום אמריקה. זה יכול להיות מסעיר בפרוזה של בורוז, אבל זה פחות מתגבש על המסך, בייחוד שקטעי הפסיכדליה או קשיי ההתמכרות מופיעים במינון נמוך עד שלב מתקדם של היצירה. בשלב מסוים, לי יוצא לחפש סם שמאפשר טלפתיה על מנת להתקרב לגבר שמלווה אוותו או להבין משהו. החיפוש אחר יאגה (סוג של איוואסקה) מוביל אותו לג׳ונגל ולמפגש עם לסלי מנוויל, שלא נראית כמו בשום תפקיד קודם שלה, אולי אפילו לא נראית כמו אף אישה אחרת אי פעם, או משהו. זה מכניס קצת אנרגיה לסרט ומקבלים כמה דקות של השתוללות פסיכדלית עד הסוף, וזה מרהיב. אם כי עדיין לא מגובש כמו ״ארוחה עירומה״ של קרוננברג, אם מדברים על עיבודים לבורוז.
בפני עצמו, ״קוויר״ מדגים את היכולת של הבמאי שלו בבניית סיקוונסים מרשמים ובו בזמן מזכיר שנראטיב מגובש או איזון היצירה הוא לא תמיד צד חזק אצלו.

Phantosmia
ניחוח רפאים

רוב הסרטים בפסטיבל ונציה השנה ארוכים מדי; סרטו החדש של לב דיאז, הסרט הכי ארוך שהוקרן (יותר מארבע שעות) – אינו ארוך מדי. בדומה לסרטים הקודמים של הבמאי, זה לא שלא שמים לב שהזמן חולף, אלא שהקצב האיטי והמבט הממושך על חיי הדמויות בונה בשלבים את העולם על ידי הצבת הכלים הלוח. מהלך שמשתלם בשעה האחרונה בה השוטים עדיין ארוכים, אך קצב העלילה הופך למהיר יותר שלא לדבר על דמויות חדשות ומרכזיות שנכנסות לסרט אחרי יותר משלוש שעות.

העלילה מתרחשת בסוף שנות השבעים ועוסקת בשוטר ותיק ומעוטר המתחיל להריח ניחוחות חזקים, ללא קשר לסביבה שלו אבל לא בלי קשר לאירוע של הרג המוני לו הוא עד בפתיחה. הפסיכולוגית של המשטרה חושבת כי מדובר בתגובה פוסט טראומתית וממליצה לו לרשום בכל יום ביומן עם גישה לחייו בהווה ולזיכרונות שלו מהעבר, הן כחייל והן כשוטר שדיכא מספר מחאות פוליטיות ואירועי פשע.
הוא מבקש הצבה במושבה צבאית באי מרוחק, תפקיד שהנתונים שלו והתהילה שלו גדולה מדי עבורו. שם הוא שומר לבדו על השער וכותב ביומן ומקפיד על החוק יותר מן המפקד האנוכי של המושבה, או החיילים האחרים. הוא גם בה במגע עם תושבים אחרים ונחשף לדמותה של ריינה, צעירה המתקשה בדיבור וגם הראייה שלה אינה בשיאה. פעמים רבות היא פשוט מתייפחת, בעודה חיה עם אמא המאמצת ואח מאומץ נוסף ועוברת התעללות שלחלקה הגיבור עד. בעודו מכיר בכך שביצע פשעים והרג לא מוצדק מתוקף תפקידו בעבר, ריינה מאפשרת עבור השוטר הותיק יעד לגאולה, אבל גם בכך דרושה הכרעה מוסרית.

הסרט הוא דיוקן של דמות במסע לריפוי וכפרה עצמית, אבל כמו סרטיו האחרים של דיאז, גם דמויות משנה מקבלות לא מעט זמן מסך והוא מתבונן ארוכות בכאב שלהן, או באכזריות של דמויות אחרות. יש בסרט כמה דימויים קשים ויש גם תחושה מסוימת שהבמאי חוזר על דברים שביצע בעבר, אבל דרך יומנים אמיתיים שהיוו את הבסיס הרופף לסרט. הוא שוב מצליח גם לזעזע וגם לתת תקווה לגבי הטבע של המין האנושי מתוך האפלה שלו וסוגיות מוסריות שלא ניתן לפתור. זהו קולנוע למתקדמים, חובבי קולנועי איטי בכלל, ואיני יודע עד כמה הם רבים בארץ. הסיכויים שהוא יוקרן בישראל על מסך גדול זניחים, אבל כמו כל סרטיו של דיאז, אני ממליץ לשוחרי מסעות קולנועיים אחרים שיש להם סבלנות לחפש את הסרט הזה, מאת אחד מאמני הקולנוע המיוחדים של המאה ה-21.

From Darkness to Light
מחושך לאור

זהו סרט תיעודי על אחד מן הסרטים הגנוזים המפורסמים בהיסטוריה: "היום בו הליצן בכה", או "סרט השואה של ג'רי לואיס". הבמאי-קומיקאי שהיה ידוע בהומור פיזי וקולות מטופשים, לצד סגנון בימוי שמשקיע בפרטי עיצוב כמו סוג של ווס אנדרסון מוקדם, רצה במשך עשור להביא למסך סיפור על ליצן קרקס שנשלח למחנה ריכוז נאצי, שם מצא את עצמו מבדר ילדים יהודיים עד לתוצאה הטרגית. זה היה אמור להיות סרט אישי מאוד עבור לואיס, אבל בסופו של דבר הוא נגנז והפך להיות סוג של שמועה אגדית, משהו שמעטים ראו. ייתכן והרשימה היא למעשה רק הארי שירר, כי מי שמדבב את הסימפסונס יכול הכל.
גם הסיבות לגניזת הסרט היו נושא לשמועות סותרות: סכסוך בין מפיקים, איבוד זכויות היוצרים על הספר שהיווה השראה, החלטה כי הסרט פוגעני בגלל שילוב של הומור ושואה, מחשבה כי הקהל לא בשל לראות את לואיס בתפקיד דרמטי, קשיים בצילום שמנעו את השלמתו, הפרפקציוניזם של לואיס שהחליט שהתוצאה לא מספיק טובה, עד לרמה שהוא בעצם לא עשה אף סרט כשחקן או כבמאי במשך כעשור לאחר מכן, ומעולם לא חזר למעמדו ככוכב קולנוע (הוא כן עשה טלוויזיה).

הסרט התיעודי שביימו מישל לורי ואריק פרידלר פותר את התעלומה: כל התשובות נכונות ועוד קצת. זה דיוקן של הפקה שהיא סיוט בגלל שלואיס בחר שותף הפקה צרפתי שפחות או יותר עיגל פינות ושיקר לכולם, אבל גם התוצאה היא משהו שהקהל כנראה לא היה מוכן לו בשנות השבעים. אפילו אם יש כאן דמיון רב ל"החיים יפים", סרט זוכה אוסקר של קומיקאי שנוצר בסוף שנות התשעים. הבמאים עושים זאת בעזרת ראיונות שחלקם לקוחים מסרטים אחרים על שואה והומור (עם קרדיט), לצד כמה ראיונות חדשים וראיון ארוך עם לואיס, שכנראה צולם סמוך למותו ואיני יודע מאיפה הוא לקוח. דומה כי הוא נעשה עבור הסרט הזה והוא סוג של פנינה, שכן לואיס כמעט ולא דיבר על הסרט מאז גניזתו. בראיון הוא חושב כי התוצאה לא מספיק טובה וכי שברון הלב של הסרט היה לו קשה במיוחד, גם בגלל שילוב עם משברים אחרים בחייו.

אבל הלב של הסרט התיעודי הוא לא מעט קטעים, חלקם לא קצרים, מתוך "היום בו הליצן בכה" עצמו. עובד שוודי היה אמור להשמיד את החלקים מן הסרט שנותרו בידי חברת ההפקה במדינה בה רוב הסרט צולם כאשר פשטה רגל ב-1980. במקום זאת הוא גנב אותם ושיחזר אותם כעבור עשורים. בתוצאה ניתן לראות את לואיס כליצן קרקס גרמני, שחולק במה עם הקומיקאי/במאי צרפתי האגדי פייר אטקס, עד שהוא מפוטר בעקבות סכסוך עמו. אין מספיק קטעים של לואיס ואטקס ביחד, אבל כן יש כמה קטעי דרמה יפים בהם הפיטורים גורמים למשבר בין לואיס לבין אשתו, המגולמת בידי הארייט אנדרסון מסרטים ברגמן, לפני שהוא מתבטא נגד המשטר הנאצי והופך לאסיר פוליטי. שם הוא לא מצליח לבדר את חבריו למחנה, אבל כן יוצר קשר עם היהודים מעבר לגדר.

זה בהחלט לא מצחיק למרות שאולי היו ניסיונות לכך, אבל רוב הזמן המשחק הדרמטי של לואיס די נהדר בקטעים הללו. המשחק של הקאסט השוודי לצידו פחות טוב ודומה כי מלבד אנדרסון, ייתכן והשאר חשבו כי הם בסרט "רגיל" של לואיס, מה שיוצר סוג של מבוכה. כנראה ש"היום בו הליצן בכה" הוא יצירה פגומה, לו אי פעם נזכה לראות אותה במלואה (יש עדיין בעיות של זכויות יוצרים), אבל גם יצירה שנעשתה מהלב והיא בהחלט מראה צד אחר של לואיס. הסרט אודותיה הוא סוג של דיוקן אוהב לעשיית סרטים, גם כאשר הם סיוט של ממש. או כפי שג'רי לואיס מסכם: "מי שיצפה בראיון הזה לעולם לא ירצה לביים סרט".