סרטים חדשים: ״טאטאמי״, ״דדפול & וולברין״, ״אג'ומה״, ״שלך או שלי״, ״התיבה של נוח״

בשעה שמכריזים על הזוכות והזוכים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ממנו עופר מדווח במרץ כל השבוע ואני בלי מרץ אבל בחשק רב מאז אתמול, נתייחס רגע לסרטים החדשים בבתי הקולנוע. אמנם לא פרסמנו פוסטים בשום נושא אחר מאז המדור שעבר, אבל אני מקווה שהחוויות שלנו לא רק מדרבנות להצטרף אלא גם מבהירות איזה דבר הכרחי הוא פסטיבל קולנוע לשמירה על השפיות. ובעיקר, זו דרך להיחשף לראשונה לסרטים שאולי עוד נדבר עליהם שוב ושוב בהמשך השנה. אחד מהם כבר מגיע לקולנוע, רגע אחרי בכורה בירושלים, אז נפתח איתו.

טאטאמי (Tatami) – הסרט שמאתגר את הגדרת השייכות הגיאוגרפית של יצירות קולנוע, הוא הכי קרוב לסרט ישראלי שמצאתי השבוע. למרות שמקורות המימון שלו מגיעים מאמריקה ובריטניה, והוא צולם בכלל בגיאורגיה, ״טאטאמי״ ידוע עוד מפסטיבל ונציה, אז גם כתב עליו עופר, בתור הסרט הישראלי-איראני. בצד אחד של מזרן הג׳ודו (על שמו קרוי הסרט) מצוי הקולנוען הישראלי-אמריקאי גיא נתיב, שביים וכתב, ומן העבר השני שתי שחקניות איראניות שכאן הן גם יוצרות: אלהאם אפראני שחתומה על התסריט לצד נתיב, וזאר אמיר (אברהמי, כך לרוב אבל לא בקרדיטים הפעם) שהיא גם המלהקת והבמאית השותפה. שתיהן גם משתתפות בסרט, אפראני בתפקיד קטן ואמיר בתפקיד משמעותי כמאמנת נבחרת הג׳ודו של איראן. התקווה שלה למדליה היא ג׳ודוקא צעירה ונחושה בגילומה של אריאן מנדי (שחקנית אמריקאית ממוצא פרסי), אבל נציגי הממשל מורים להן לפרוש ברגע שגם ג׳ודוקא ישראלית (ליר כץ) מתחילה להתקדם בשלבי התחרות. הספורטאיות נקרעות בין נאמנות לעצמן והאחת לשנייה, לבין המדינה המדכאת אותן אבל שלחה אותן להתחרות. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

דדפול & וולברין (Deadpool & Wolverine) – אי אפשר להעביר קיץ קולנועי בלי סרט קומיקס, והתוצר היחיד של דיסני-מארוול השנה הגיע סוף סוף. הכותרת די מסבירה את עצמה, אבל למקרה שזה לא ברור מדובר בסרט הקולנוע השלישי של דדפול, הלא הוא ריאן ריינולדס, האנטי-גיבור שכוח העל שלו הוא שבירת הקיר הרביעי (ולעצבן אותי אישית אבל לא ניכנס לזה). הפעם הוא חובר את הדמות הנערצת ביקום הקולנוע של פוקס-מארוול, וולברין בגילומו של יו ג׳קמן, שנשבע שלא לשחק שוב את המוטנט בעל להבי האדמנטיום אבל נכנע לתסריטאות מבריקה ולהזדמנות לעבוד עם גדול הבמאים החיים. סתם, הסיבה כלכלית כמובן. את הסרט ביים שון לוי, אותו אחד מסרטי ״לילה במוזיאון״, והוא גם חתום על הכתיבה יחד עם ריינולדס, זב וולס מ״רובוט צ׳יקן״ ושני התסריטאים שכתבו את הקודמים בסדרה, רט ריס ופול וורניק. במקום עלילה אספר שבסרט משחקים בין היתר גם אמה קורין, מתיו מקפדיין, ג׳ון פאברו ומורינה באקרין. כל השאר בחזקת ספוילר/קמאו וכמה שאין לי כוח לדבר הזה. הנה תמונה.

אג'ומה (Ajoomma) – דרמה מדרום-קוריאה, בבימוי הא שומינג. סיפורה של אלמנה ואם לבן יחיד, שמכורה לאופרות סבון קוריאניות וחולמת לטוס לבירה סיאול ולהשתתף בסיור סביב הסדרות האהובות עליה. בנה מסכים להצטרף אך נאלץ לבטל ברגע האחרון, ספק בניסיון להתחמק מאימו החונקת מעט. הגיבורה, ששמה כשם הסרט, מחליטה לטוס לבדה ומאמצת לעצמה סיפור כיסוי ודמות של דודה חביבה מסינגפור. היא מצטרפת לסיור המאורגן על ידי מדריך מנומס אך חסר חשק, לומדת להסתדר כחלק מקבוצה אבל גם יוצאת למסע גילוי עצמי שייקח אותה לכל מיני מקומות.

שלך או שלי (Bad Newz) – נקפוץ אל הודו לסרט שנשמע מופרך אפילו יחסית לקולנוע הרגיל של תת-היבשת. קודם כל מפני שהפוסטר העברי מתהדר בכיתוב ״מהיוצרים של שלי או שלך״, מה שעלול לבלבל קלות, אבל בלבול הוא חלק מהעלילה. לא בולבול (Bulbbul), זה שם הסרט הקודם של השחקנית טריפיטי דימרי. אבל אני סוטה מהנושא. הפעם היא מגלמת אישה צעירה שנכנסת להריון ולא בטוחה מי האב, משום שהיו לה שני מפגשים מיניים סמוכים זה לזה. בדיקת אבהות עם שני הפוטנציאליים מובילה את הרופא למסקנה כי שניהם האבא – כל אחד של תינוק אחר הגדל ברחמה. עם היוודע הבשורה, בזמן ההריון של הגיבורה, כל אחד משני הגברים מנסה להוכיח שהוא טוב מרעהו בכל מובן. את שני קודקודי המשולש הנוספים בסרטו של אנאנד טיווארי מגלמים ויקי קאושל ואמי וירק.

התיבה של נוח (Noah’s Ark) – אני מבין שאין יותר לימודי ליבה בישראל 2024, אבל זה לא אומר שדווקא כן לומדים תנ״ך? הסיפור של תיבת נוח לא מוכר מספיק בשביל לוותר על הסמיכות לטובת סבכת? או שזה דווקא הקטע, להפריד בין מקרא הקודש לסרט קולנוע מונפש ומדובב לעברית שמגיע אלינו מברזיל-הודו. לא שילוב נודע, אבל גם ישראל-איראן זה די חדש עבורי. בכל מקרה, זה נראה כמו סיפור תיבת נוח רק עם צחוקים, לוגיסטיקה ומוזיקה. צחוקים כי אלוהים מנחית מבול בגלל אנשים ששולחים הודעה קולית של חמש דקות, לוגיסטיקה כי איך יש מקום לזוגות-זוגות של כל החיות בתיבה שהוא בונה בצו אלוהי, ומוזיקה כי החיות מתעקשות לשיר כדי לפוגג את המתח בין אוכלי הבשר והעשב. סרג'ו מצ'אדו ואלואיס די ליאו הם הבמאים.