פסטיבל ירושלים 2024: ״כביש הסרגל״, ״רוצה לב?״, ״הפקות המזרח״, ״כמו האש״

זהו כבר השלב בפסטיבל ירושלים בו העייפות מתחילה להכריע אותי (למעשה, כבר כמה ימים לתוך השלב הזה), והערב יחולקו גם הפרסים במגוון התחרויות לפני כניסה לסוף השבוע הנועל של הפסטיבל. אבל עדיין יש הרבה סרטים שמסקרן אותי לראות, או לכתוב עליהם. מה שאני מפרסם הוא לאו דווקא מה שאני הכי אוהב, אלא מה שהזדמן לי לכתוב, בניסוח שבחלק מן המקרים הוא ראשוני וצריך להיות פתח לניתוח רחב יותר לאחר מחשבה. בכל מקרה, בפוסט זה עוד סרט ישראלי עלילתי, שניים תיעודיים ואחד בינלאומי. יש לי כמות גדולה יותר של  סרטים מן הסוגים הללו שאני מקווה להספיק עוד לדווח מהם עד תום הפסטיבל או מיד אחריו. את כל הדיווחים שלי, וגם לזה של אורון שהצטרף אתמול לכתיבה, אפשר למצוא בתגית הרלוונטית.

כביש הסרגל

הרבה ממקורות ההשראה לסרטה השני של מיה דרייפוס הם זרים. זהו סיפור בלשי המושפע מסרטי הז'אנר במודע, בין אם מדובר בגרסה האמריקאית שלהם או באסתטיקה המאפיינת את סרטי הפשע הקוריאני. באותה מידה, הסרט נטוע מאוד בישראליות מאוד ספציפית, כמו הכותרת שלו: הכינוי הרווח לקטע הכביש מצומת מגידו עד עפולה, נקודה מאוד ספציפית בארץ. הסרט כולל צילום רחפן המראה את הקו הישר שנתן את שמו לכביש, אולם דומה כי במקום מסוים בתודעה של הדמויות, גם הבדיחה בשם שניתן לו, לפיה "בקצה של הסרגל יש חור" מרחפת. בסופו של דבר אנשי עפולה והיישובים מסביב גאים בזהות המקומית שלהם, שבסרט נקשרת גם לחלקים אחרים באתוס הישראלי. זוהי זהות ישראלית של העמקים, בצפון הארץ אבל לא ממש בצפון ובכל מקרה לא בתל אביב.

גיבורת הסרט היא דפנה, בלשית שעברה מתל אביב ומשהו בה מרגיש זר. אולם חלק מן הקסם של הדמות הוא שדומה כי דפנה עצמה פחות מוטרדת מחוסר ההתאמה שלה מאשר האחרים. המראה שלה הוא אולי של אישה קטנה פיזית במימדים שלה, רווקה בגיל מבוגר יחסית (בסרט נאמר 41)  ולא טיפוסי לתרבות הישראלית  – אבל היא לא נותנת לזה להפריע לה לרגע. היא נחושה בכל פעולה שלה, בין אם האינסטינקטים שלה נכונים ובין אם לאו, גם במקרים בהם פשוט לא סיפרו לה משהו שכל האחרים יודעים ובמקרים בהם מזלזלים בה בגלוי. היא לא מנסה להתלבש בסגנון שיחמיא יותר למראה שלה בתפיסת היופי המסורתית, ודומה כי היא פרקטית בכל פעולה של חייה. טלי שרון מגלמת אותה היטב כסוג של גרסה ישראלית של קלריס סטרלינג – רק במקרה הזה, פחות זוהרת ועוד יותר פרקטית. בלשית שלא מתביישת להתלכלך מאדמה או טחינה. מי שהסביבה לא עוזרת לה, אבל היא עוזרת לעצמה, למשל בפתיחת הסרט בהחלטה לנקות בעצמה את הפילטרים בחדר חקירות בתחנת משטרה. היא דואגת לנוחות של עצמה גם בנוכחות נחקר, כאשר דומה שחוסר נחת שלו תהיה המטרה העליונה בחדר חקירות.

על דפנה מוטלת המשימה להשיב טלפון שנגנב או אבד לבעלים שלו, צעירה בשם אורלי אלימלך. היא לומדת כי אורלי היא דמות שכולם בסביבה מכירים, אלמנת צה"ל של בן למשפחת גולן, אחת מן המשפחות העמידות באזור. משפחה שזוכה למעמד מכובד גם בגלל השכול, אבל דומה כי יש בה משהו אצילי ביחס לעמק גם בגלל הכלכלה, ברמה הסמלית גם בגלל שם המשפחה המבטא קשר לארץ. דפנה מופתעת לגלות כי לא רק שאורלי נעדרת, אלא כי אף אחד לא מחפש אותה. הדבר יוצר חשש גם לגבי עצמה והסרט מייצר הקבלות בין האישה הנעדרת לאישה המחפשת אחריה, אף כי ברור שהן שונות באופי שלהם. לדפנה יש חשש כי אם את אורלי איש אינו מחפש, מה יהיה עליה: אישה עם פחות קשרים למקום, מישהי שכולם לא מביטים בה, להבדיל מזו שכולם הסתכלו עליה. כל האלמנטים בגללם דפנה זרה לסיבה נעדרים מאורלי, שהיעדרותה גם מקנה לה זוהר מסוים. יחד עם זאת, היא נותרת חסרת הגנה וחסרת ישע, מה שמעורר בדפנה פחדים הן לגבי גורלה והן לגבי היכולת שלה להתמיד במקצוע שלה ובגישה הערכית שלה כלפיו: שירות במשטרה למען הציבור וההגנה עליו. 

החיבור האפשרי בין הדמויות, לצד השוני ביניהן, נוכח בסרט גם דרך שימוש במראות במספר סצנות, ודרך קומפוזיציה בה לפעמים דפנה רואה מולה יותר מאשר את דמותה שלה. בכלל, הקומפוזיציות בסרט תמיד יצירתיות ובונות דינמיקה של מאבק כוחות בין הדמויות זו מול זו, וגם מייצרות הקבלה למידת הכוח שיש לדפנה בכל מצב נתון, כמו גם הדרך בה היא נטמעת ולא נטמעת בסביבה.

המפגש עם משפחת גולן הוא מפגש של דפנה עם האתוס הישראלי, זה שאין לגעת בו או לערער עליו, אך דפנה גם נוגעת בעצבים החשופים. זה נכון בעיקר למפגש עם מתן גולן, האח של בעלה שלעבר של אורלי. מתן הוא אח שכול וגם פצוע מן המלחמה בעצמו – פיזית ובעיקר נפשית. הוא מגולם בידי עידן עמדי, שבאופן מקרי ומצמרר נפצע בעצמו במלחמת עזה אחרי צילומי הסרט, מה שמעניק רובד נוסף להופעה שלו. רובד שלא תוכנן מראש אבל מרגיש מתאים: הסרט לא מבטל את הגבורה וההקרבה של הלוחם הזה והלוחמים בכלל, אבל מטיח מול הצופה את הנזק הנפשי וחוסר היכולת לחזור לשגרה, אחרי הפצעים שמדברים עליהם ואחרי אלו שלא. "כביש הסרגל" הוא לא סרט מלחמה, אבל הוא סרט על חברה בה מלחמה היא סוג של דבר מובן מאליו, מרחף בעבר ובעתיד.

יש גם יחס טעון בין מתן לבין הוריו, והתחושה היא כי הבן החי לא תמיד יחליף לגמרי את הבן המת. במהלך החקירה לומדים גם דברים על כך שאורלי עצמה לא התנתקה לגמרי במשך עשור מן המשפחה לתוכה התחתנה, באופן שמעורר תהיות על החוסר הפסיכולוגי והחלל שנותר בשני הצדדים. ההורים במשפחת גולן הם סוג של דמויות מפתח בסרט גם בנוכחות הפיזית שלהם וגם במסתורין שעדיין אופף אותם, גם דרך ההופעה המוצלחת של יגאל נאור ובעיקר של שרה פון שוורצה, בסרט שכולל מספר ליהוקים טובים מאוד ומשחק מרשים באופן כללי. הדור שהם מייצגים הוא הדור שמדגיש את החיבור הערכי והשורשי למקום, דור ששילם מחיר כבד וממשיך לשלם אותו, אבל פועל בדרך על מנת לייצר תחושה של הצדקה לכאב ולמחיר הכאב. דור שחי לא רק את הטרגדיה אלא גם את האמונה כי הם ומה שהם מייצגים חשוב למרקם החברתי של כל אזור העמקים.

מעבר לכך, זהו כיף של סרט, גם בלי כל הקריאה החברתית שהוא מאפשר. לא עושים כאן הרבה מותחנים והסרט הזה מראה כי המציאות הישראלית יכולה להיות בסיס למותחן בידורי טוב, כזה שהעיקר בו הוא גם התעלומה, אבל לא פחות מכך הדרמה, הקומדיה, והסביבה הייחודית בה הוא מתרחש. סביבה שהיא שילוב של המוכר והנוכח עם מסתורין של דברים שלא מדוברים על טבעו של המקום, סוג של ״טווין פיקס״ עם עמק וכביש ישר במקום פסגות, אקליפטוסים ושדות חלקאיים כרקע לאפלה הישראלית הקשורה לא רק לנוכחות של השכול, אלא גם לאופן בו החברה משמרת את קדושתו. אבל לא רק הוא קדוש, אלא גם המחשבה על הפריפריה הישראלית כבעלת ישות עצמאית, שהחוקרת מתל אביב יכולה לבקר בה, אבל אולי לא לגמרי להבין. דפנה היא גם ישראלית לגמרי – בטעם שלה, באוכל, ובחספוס שלה. היא גם מוכנה לשרת את המדינה עם תחושת שליחות, אבל השמירה שלה על אופי ייחודי מבודדת אותה מן החברה.

הפקות המזרח

בשנות התשעים, ימי שיא הפופולריות של ימין מסיקה, קשה היה לדמיין הקרנה של סרט אודותיו בפסטיבל הקולנוע ירושלים, או בהפקה של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי. ב-2024 זה קורה ומרגיש מתבקש והגיוני, אם כי מסיקה עצמו מתקשה להאמין ואף טוען כי הסרט לא יוקרן בטלוויזיה. הוא עושה זאת כאשר הוא מתראיין בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שנראית די שוממת בלי צורך להתאים אותה לצורך הצילומים. בעבר, דוכנים רבים במקום מכרו את קלטות הוידאו של היצירה של מסיקה – קליפים לזמרי מוסיקה מזרחית וסרטי עלילה בהם כיכבו אותם זמרים. סרטים שזכו ללעג מן הממסד, לביקורות קוטלות – ולכמות צופים שכמעט כל יוצר קולנוע ישראלי יכול רק לחלום עליה.

הבמאי יניב סגלוביץ׳ לקח לעצמו את המשימה הלא פשוטה לעשות סרט על מסיקה, סרט שצריך להיות סרט ממסדי על יוצר מחתרתי בנשמתו, סרט שצריך להסביר את קסם סרטי הקלטות לא רק כסרטי ״בכי״ מלודרמטיים עם תקציב נמוך ומה שנראה עמו פאשלות רבות, אלא גם כיצירות שביטאו כמיהה אותנטית ונקודת מבט של השכבות החלשות בישראל. כולל מסרים פוליטיים ישירים שמסיקה דאג להכניס, וגם חיבה לסיפורי אהבה והקרבה גדולים מן החיים, שהיו הדבר עניין יותר את חלק מן השותפים שלו לעשייה, כך על פי הסרט התיעודי.

השותפים הללו הם בין היתר התסריטאי ירמי קדושי והזמר אבי ביטר, שהפך לשם המזוהה עם מסיקה גם אם עבר בשלב מוקדם להפיק את סרטיו בנפרד. סגלוביץ' עובר על כל סיפור חייו של מסיקה, אמן ופעיל חברתי נחוש מנעוריו בחלק הקשה של קטמון: דרך הצגה בה שיחק וסיפרה את סיפור חייו, התמחות בצילום סטילס ולימודים בארה"ב, כאשר בארץ הדלתות היו סגורות בפניו. העיסוק במסיקה כאמן עוד בטרם פנה לעסוק בקולנוע שאהב מילדות, מראה כי לא ניתן לפתור אותו כחובבן, או כמי שלא מודע לרישול שיש בסרטיו, אלא כמי שמוכן להקריב אלמנטים מסוימים של שלמות למען הגעה לקהל שלו. הוא מחליט במודע לוותר על אופציה של קהל בגלריות וליצור אמנות למען אנשים שבאו מן הרקע בו גדל או רקע דומה.

במבט על הסיפור האישי, הסרט גם מכיר בכך שיש שתי דרכים ליהנות מסרטיו של מסיקה: צפייה אירונית השמה לב לפגמים, וצפייה המחוברת רגשית לתיאור החברתי, למצוקה שאולי לא מגולמת באמינות לה התרגל כל צופה ״מערבי״, אך יש בה כנות שהקהל שצפה בסרטים הכיר מסרטים ערביים, טורקיים או הודיים. אם כי מסיקה הושפע בעשייה שלו גם מהניאו-ריאליזם האיטלקי ובילדותו אהב מערבונים, השפעות שניתן לראות בסרטיו. מה שהסרט התיעודי הראה לי הוא שהציפיות הללו הן לא בהכרח סותרות כפי שנדמה. כלומר, גם מי שמתחבר סגנונית לפעמים מכיר בפגמים, אבל הם דווקא גורמים לו לראות בסרטים סוג של כנות ומבט על העולם שלא זכה לייצוג בסרטים אחרים שנוצרו בשנות התשעים בארץ ובעולם.

הסרט גם מציג את יחס הדחייה מצד קרנות הקולנוע והזרם המרכזי של התרבות בישראל, כולל אמנים מזרחיים שרצו ליצור אמנות אותנטית אבל חלקם ראו במסיקה כמנציח תפיסות קודמות. רגע מעניין בסרט מגיע כאשר תמיכה מסוימת מן הקרנות כן ניתנת למסיקה, אך הוא מוצא את ההגבלות של העשיה במסגרת זו, עם עוד אנשי מקצוע שנותנים הערות, כסוג של סירוס יצירתי של הדרך בה התרגל ליצור. דרך שהוא מכיר בפגמיה, אבל היא עובדת בשבילו יותר מתוצר מוגמר. בליבו הוא לא רק יוצר, אלא גם יוצר מחתרתי. הזעם הפוליטי תואם גם את שיטת הפצת הסרטים (שהפסידה עבורו כספים) וגם את רמת הגימור שלהם.

על פניו, היום מסיקה מצוי במצב בו אלמנטים רבים מתרבות השוליים שהוא ייצג בעבר נמצאים בלב התרבות הישראלית. בטח בכל הנוגע למוזיקה, גם לגבי האופן בו יש מקום לקולנוע שלא רק מציג דמויות מעדות המזרח, אלא גם משלב אלמנטים מן הסרטים המלודרמטיים. כאמור, לפחות עבורי סרט על מסיקה בטלוויזיה הוא כבר דבר טבעי, אך לא עבור גיבור הסרט. עבורו הניתוק מן הזרם המרכזי הוא כבר חיים. דרך אליה נקלע בגלל קיפוח ומתוך חוסר ברירה, אבל זו כנראה הדרך שמתאימה לו ודרכה נגע ברבים ועיצב משהו בחברה הישראלית.

רוצה לב?

סרטו של נתן רושנסקי הוא טלטלה רגשית לא רק במהלך הצפייה, אלא גם אחריה. מצד אחד, הוא מציע גישה הנותנת תקווה לדרך מבט אחרת על המציאות בישראל ובירושלים ומאפשרת את אותה תקווה. באותה מידה, דווקא משום כך הוא מנכיח גם את שיאי העצב והייאוש. עצב בגלל טראומה ואופציה לפגיעה המוכרת לישראלים ופלסטינים כאחד, ייאוש בגלל הזעם ששולט ברבים מכל הצדדים. אבל הסרט גם מציע חשיבה חיובית, נתינה והומור כדרך התמודדות, דרך סיפור של דמות אמיתית אחת החיה כדמות "בדויה" במציאות. לכאורה היא מתייחסת בחוסר רצינות למצב, אבל יש משהו בדמות הזרה שהוא אולי אמיתי ונכון יותר מדרך ההסתכלות על המציאות של האנשים שלא מצאו לעצמם אישיות אחרת.

גיבורת הסרט היא "השוטרת אז-אולי", ליצנית-שוטרת בכוח של אישה אחת מ"משטרת ישר אל הלב". אישה שהחלה להופיע בבגדי שוטרת ואיפור ליצן בהפגנות בירושלים, בעודה מחלקת מדבקות של לבבות ודברי עידוד לנוכחים במקום מכל צדי המתרס – מן השמאל והימין הקיצוני, שוטרים וחיילים, ישראלים ופלסטינים. היא דוברת עברית וערבית ודורשת שלום לכולם, גם בהפגנות אלימות. היא תמימה כהכרזה, אבל גם נחושה בדרך הפעולה שלה: היא מסוגלת לצעוד יחד עם שוטרים העומדים להסתער, או אפילו לשים את עצמה בטווח פגיעה, על מנת למנוע מה שהיא חשה שהוא חוסר צדק. זו עמדה מעיינת בסרט תיעודי, כי המרחב הבטוח של הגיבורה נשבר מספר פעמים ויש חשש של ממש לשלומה. לפעמים גם כלפי הבמאי המתעד אותה, כולל רגע בו היא שואלת לשלומו.

בנקודה מסוימת במהלך הסרט, משהו מן המסכה מוסר. רושנסקי חושף גם את האישה שמאחורי האיפור, עם סיפור משפחתי, זהות, ויחס המודע היטב לצדדים השונים של המציאות והסיפור. לפעמים, גם בלי האיפור יש ייאוש וזעם בפנים. אך הסרט מציע לבבות כהחלטה ערכית, החלטה כי ניתן לראות טוב בכל אדם, גם זה המתווכח בצורה קשה. וכן, גם זה העלול לפגוע פיזית. איני חושב שהתיאור שלי עושה צדק עם כמה שהתפיסה הזו, המעורבת בהתנהגות של ליצנית, מרשימה ומרגשת. 

הסרט הוא דיוקן של דמות וגם דיוקן של עיר בנקודת רתיחה, דרך מגיפה, הפגנות אלימות שמובילות לאירועים אלימים גם מחוץ לזירה הנפיצה של ירושלים. וזה עוד לפני שהצילומים מגיעים לעימות הנוכחי שבכל זאת מרחף מעל הצפייה בסרט בסינמטק ירושלים, מאות מטרים ספורים מעימות על רקע בעלות שטח שמתרחש סמוך לסיום. זהו סרט על גיבורה טובה שמקריבה משהו מעצמה, אבל הוא לא סרט של טובים ורעים, כי אין בו רעים. יש רק מציאות והקצנה שגורמת לעימותים ולשבר הנצחי. גם מקום המגורים של הגיבורה בתוך ירושלים חושף משהו מן המציאות, בה עבר ערבי רודף תמיד הווה יהודי ולהיפך. לפרקים המעקב אחריה מייצר סוריאליזם כמעט מוגזם ולא אמין, כמו טיפול שלה ביונה פצועה, או אנשים מצדדים שונים המזהים אותה ורואים בה סמל. סוג של לב של ירושלים בה אולי גם קיים פוטנציאל לחיים משותפים, או לחיים בכלל.

כמו האש
Comme le feu

נסיים עם אחד מן הסרטים הארוכים בתכנית הבינלאומית (יותר משעתיים וחצי) וכזה שאיתגר חלק מן הצופים לפי מדד הנטישות באמצע. עבורי המאמץ השתלם, גם אם הסרט בסופו של דבר מעט מפוזר והוא דרגה אחת פחות מן הסרטים הכי טובים של הפסטיבל. אבל יש בו מספיק סצנות טובות ועניין על מנת להצדיק את האתגר.

הבמאי הקוויבקי פיליפ לסאז' עסק בסרטיו הקודמים (למשל ״בראשית״) בגיל ההתבגרות ובמעבר בינו לבין החיים הבוגרים. במידה מסוימת זה גם המצב בסרט הנוכחי, לפחות לגבי הגיבורים עמם היצירה נפתחת: נסיעה לחופשה במכונית בה נוהג אלברט, תסריטאי מבוגר עם שלושה צעירים/מתבגרים, בשלב בו ההורה האחראי כבר שלם עם שתיית אלכוהול מצידם ובנוכחותו. הסרט מתחיל בנסיעה ברכב עם מוזיקה המשדרת חוסר נחת, כאשר המצלמה מתמקדת בעיקר בבחורה מבין השלושה. זוהי אליושה, בתו של התסריטאי שקרא לה על שם דמות של גבר מתוך "האחים קרמזוב". היא יוצאת לחופשה בחברת אחיה מקס וחברו ג'ף. אחרי עצירה באגם, מתגלה כי היעד הוא בקתה מרווחות אך מרוחקת ביערות קוויבק. מרוחקת עד לרמה כי ניתן להגיע עליה רק במטוס. מי שמטיס את המטוס הוא המארח של הקבוצה, במאי קולנוע מוערך בשם בלייק.

ג'ף, ששואף בעצמו להיות במאי, מעריץ את בלייק אך עובר את הגבול בשאלה אישית מהר מאוד, באופן שעל פניו לא מסב נזק. זוהי גם הנקודה בה הסרט עובר להיות יותר מנקודת המבט של ג'ף, בעוד אליושה הופכת להיות דמות מסתורית שהוא מעריץ מרוחק או מנסה להתקרב אליה בצורה שחוצה מעט את הגבולות שהיא מציבה, אם כי הוא חש שאולי יש אופציה לקרבה. לא כל הסרט נמצא מתוך נקודת המבט של ג'ף, שכן גם המבוגרים מצויים בסוג של עימות סמוי: התסריטאי היה בעבר משתף פעולה קבוע של בלייק, בטרם זה פנה לעשייה תיעודית עם העורכת שלו, מילי. היא צעירה אבל כיאה לקולנוענים עם חשיבות עצמית, עובדת עם שולחן עריכה סטינבק, בפילם, כמו בימי העבר. הכל ידידותי בגלוי, אבל יש קנאה והשפלה הדדית בקרב החברים ומשתפי הפעולה כל הזמן, כולל בארוחת ערב מאוד ארוכות בהם העימותים לרוב עקיפים ולפעמים ישירים. הבקתה כוללת גם טבח ומדריך רוחני ובשלב מסוים גם שחקנית מפורסמת (בגילומה של אירן ז'קוב) מצטרפת יחד עם בעלה.

זה מסוג הסרטים שלא מעט דברים מתרחשים בהם, אבל לפרקים דומה כי צריך לשים לב לפרטים הקטנים על מנת להבין את כל המתחים וההקטנות הקטנות. אבל הסרט גם מתרחש בבתקה מבודדת לחלוטין בלב יער, מה שמאפשר מעבר לקטעי מתח עם סכנה שהיא לא רק קנאה או חיזור לא הולם. כבר בשלב מוקדם יש קטעים בהם נראה שגבולות נחצים בדרך שדומה כי לא אמורה להיות ממנה חזרה. הסרט מגלף טראומות מן העבר, מטיל ספק במידת ההשפעה שלהן ולפרקים נכנס לתוך רגעים שקרובים לסרט אימה, בהתאם לאתר הצילום, בין אם מדובר בחלום או במשהו ממשי שעלול לקרות/קורה. פרק הזמן הארוך גם מאפשר רגעים של בילוי, כולל סצנת ריקוד נהדרת שמראה את רוח החיים שיש באליושה, בטרם הסרט חושף אתגרים רגשיים אחרים עמם היא מתמודדת, גם אם זה נראה לפעמים דרך מבט מהצד. המשחק של הסרט עם נקודת מבט הוא דינמי ומאפשר הזדהות עם כמה דמויות, אבל דומה כי היותר חיוביות הן דווקא אלו שאנו רואים פחות. או רואים פחות את הדברים כפי שהן רואות אותם.

כאמור, זה לא תמיד סרט קל לצפייה או מהנה, אבל הקטעים שעובדים מהנים לא כשעשוע אינטלקטואלי, אלא כקטעים של חדוות עשייה קולנועית סוחפת ועתירת הומור. הסרט לא פעם מושך סיטואציה הרבה על מנת לבדוק את גבול הסבלנות של הקהל ובעיקר של הדמויות, שבריב ארוך מצליחות להשיל מעליהן את גינוני ההשכלה והבורגנות. אחרי רגעים כאלו, הסרט פונה לפתע לכיוון אחר. לפעמים דמויות ששכחנו מהן הופכות משום מקום ללב של סצנה. זה יכול להסעיר וזה גם מפתה אותי למבט עתידי רחב יותר על הסרט, אולי לא בסביבה של פסטיבל. העומס שקיים בו זקוק ליותר עירנות מצידי ולתפיסת מרחק מסרטים אחרים.

הקרנה נוספת:
שישי 26.07.24 | 13:00 | סינמטק 4