במערבון אין כל חדש: "בצהרי היום" ו"תלה אותם גבוה"

פוסט זה הוא חלק נוסף בסדרת פוסטים לא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. לא בהכרח הקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי. אולם ייתכן המצב תמיד היה מורכב יותר, בסרטים שהם מראה לאופן שבו החברה תופסת את עצמה, את המיתוס לגבי העבר והווה ואת האידאולוגיה הנשקפת בסרטים הנתפסים כבידור פופולרי.

לבחירת הסרטים בחלק הנוכחי הגעתי, באופן מוזר, דרך סרט הפתיחה של הפסטיבל ירושלים. אם אתם קוראים את זה לפני ערב הפתיחה של הפסטיבל, אציין ש"תלמה" אומנם מתרחש במערב ארה"ב, אבל הוא לא מערבון או מתכתב באופן ישיר וגלוי עם הז'אנר. הוא די מהנה בלי קשר, אולם ארחיב לגביו בפוסט אחר. העניין הוא שהסרט מבוסס על אישה אמיתית בשם תלמה. בסרט היא מדברת על בעלה המנוח עמו חיה במשך שנים ארוכות, טד (או טדי). היא גם מביטה בתמונה שלו – וזהו טד פוסט, במאי טלוויזיה וקולנוע שעבד בהרבה ז'אנרים (למשל, "מתחת לכוכב הקופים"), וגם ביים לא מעט מערבונים. רציתי להתמקד באחד מן הסרטים הכי מפורסמים שלו, "תלה אותם גבוה" וגם אעשה זאת, אולם במהלך הצפייה עלה בזיכרוני סרט אחר. סרט שכבר פעמיים במהלך פוסטים קודמים רציתי לשים קישור לטקסט שלנו לגביו – אבל הופעתי לגלות שאין. לא שסדרת הפוסטים הזו בהכרח תתמקד בסרטים המוכרים ביותר, אבל הגיע הזמן לעסוק גם ב"צהרי היום" – אחד מן הסרטים הכי מוכרים בז'אנר ובקולנוע ההוליוודי בכלל, אך גם כזה שנדמה שקצת ממעיטים בערך ההשפעה שלו. בדומה לפוסט הקודם, שני הסרטים זמינים כעת לצפייה ב-yes.

בצהרי היום
High Noon

ייתכן וצריך לפתוח את העיסוק בסרט הזה עם המלצה כללית למי שלא בקיא בו, או במערבונים בכלל: זה סרט מעולה להתחיל איתו. זה נכון לא רק לגבי מערבון, זה סרט מעולה למי שלא מכיר או נרתע מקולנוע קלאסי, או מסרטים בשחור-לבן. ברמה הבסיסית, אף כי חלפו למעלה מ-70 שנה מאז צאתו לאקרנים, הוא עדיין עובד כבידור. בקצת יותר מ-80 דקות דחוסות, הסרט מציג דמויות ומסביר את היחסים ביניהן, ומכין את הקרקע לעימות הסופי הטיפוסי למערבון. בעזרת שימוש נהדר בעריכה ובמוזיקה, יחד עם תסריט מדויק, יש מתח ברור בכל סצנה ובנייה לקראת רגע שיא. זה סרט מהנה בלי כל קשר למקומו בהיסטוריה, או לקריאה פוליטית או ערכית בו, או לכמות הגדולה מאוד של סרטים שהושפעו ממנו, ציטטו ממנו ישירות או נוצרו כתגובת-נגד ישירה.

ייתכן והפשטות הנראית לעין היא הסיבה כי לרוב, ולמרות שהסרט מוכר מאוד, הוא לא נמצא במקומות הראשונים של רשימות המערבונים הכי גדולים אי פעם, אלא קצת נמוך יותר (ועדיין ברשימה). כמעט תמיד, כמה מן הסרטים שמוגדרים כנעלים עליו לא רק מאזכרים אותו, אלא מהווים תגובה ישירה להצלחותיו. אבל עזבו את זה, מדובר בכיף של סרט. לא סרט שהמציא את הגלגל, אבל שייף ושיפר אותו. סרט שעל פניו הוא מאבק קלאסי בין איש החוק הערכי ופורעי החוק. בין מי שרצה לפרוש מן התפקיד, אבל מרגיש מחויבות למשימה אחרונה שאולי תעלה לו בחייו. ראיתם את זה בהרבה סרטים. חלקם אף קדמו ל"בצהרי היום". אבל בבסיסו, הוא דוגמא, אולי הראשונה שעולה בראש, למערבון קלאסי שנוצר בהוליווד הקלסית. אבל הוא גם צץ בניתוחים כמערבון רוויזיוניסטי שחותר נגד המסר הקלאסי. זה כבר דיון מורכב יותר ואם אתה זוכרים את הפרקים הקודמים שלי על המערבונים, אתם יודעים כי מצאתי מערבונים חתרניים גם בתקופתו. מן הסתם יש עוד קודם לכן, אבל הכל עניין של נטיות.

העלילה פשוטה ומתרחשת על פני קצת יותר משעה וחצי (הסרט עצמו נמשך קצת פחות), פרק זמן שניתן לראות על ידי נוכחות של שעונים בסצנות רבות במהלך הסרט. סביב השעה עשר וחצי, שלושה רוכבים מגיעים לעיירה קטנה. תושבי העיירה מזהים אותם ומגיבים בהפתעה, חלקם בפחד. השלושה עושים את דרכם לתחנת הרכבת ושואלים לגבי הרכבת של חצות היום. בינתיים, בבית המשפט בעיר מתקיים טקס נישואין צנוע, בו המרשל המקומי, ויל קיין (גארי קופר), מתחתן עם האישה הצעירה איימי פאולר (גרייס קלי), לפני שהוא יעזוב את העיר ואת התפקיד, בין היתר בגלל שאשתו היא קוויקרית, דת שהתפתחה בארה"ב ודוגלת ברתיעה מאלימות והחזקת אקדח היא נגד האמונה שלה. יש עוד יום עד שהמרשל החדש צפוי להגיע, אבל לא צפויה בעיה כי במשך הכהונה שלו, המרשל קיין דאג להפוך את העיירה למקום שליו ובטוח, מה שהפך אותו למוערך על ידי התושבים. אלא שאז מתגלה למי ממתינים שלושת הרוכבים: פרנק מילר, פושע שקיין לכד בעבר אחרי ששלט בעיירה בצורה אלימה. מילר נידון למוות, עונש שהומר במאסר עולם, אך הוא שוחרר בגלל "הפוליטיקאים בצפון", וכעת הוא עושה את דרכו על מנת לנקום בקיין.

על פניו, העזיבה של קיין את העיר, בייחוד אחרי שעזב את התפקיד, היא המעשה ההגיוני. ואשתו, למשל, לא מבינה כל בחירה אחרת. אבל הוא מרגיש מחויבת למקום, גם בידיעה כי מילר יגרום נזק לחוק ולאחרים במידה וקיין יעזוב. קיים גם פחד מהמשך מימוש הנקמה גם בישובים אחרים, אבל דומה כי קייין מונע בעיקר מתחושת האחריות שלו לשאר החברה. הוא גם משוכנע כי אנשי העיירה יתנדבו לתפקידי סגן השריף ויעזרו לו והוא מנסה לגייס אותם. בפועל הוא מתקשה בכך ודומה כי במקום לגייס סגנים, הוא מאבד אותם. סגנו הצעיר הארווי פל (לויד ברידג'ס), מתפטר בגלל כעס על כך שלא מונה לתפקיד המרשל החדש. הוא גם חושד שקיין מקנא ביחסים בינו לבין הלן רמירז, אישה היספנית שהייתה בת הזוג של קיין – ולפני זה בת הזוג של פרנק מילר. המתח של הסרט נוגע להצלחה של קיין לגייס תמיכה, לקרב הצפוי לו מול ארבעה אקדוחנים וגם לשאלה לגבי עתיד היחסים בינן לבין אשתו הטרייה, שלומדת על קיומה של האקסית בעלת האופי האחר במהלך הסרט.

את הדרמה בין קיין לאיימי מקדים שיר הנושא של הסרט, אחד מן השירים הכי טובים והכי מוכרים שנכתבו עבור מערבון, או עבור סרט בכלל. שירי נושא הם סוג של חלק נפוץ יותר בז'אנר לעומת ז'אנרים אחרים, אך זהו מקרה יחסית נדיר בו שיר לא רק מתייחס לכותרת הסרט או לחלק מן העלילה, אלא מספק מצב רגשי מורכב של הגיבור, כולל עיסוק בכמה פרטי עלילה ואזכור שמות של דמויות, אבל עם כמיהה להיעדר נטישה שיכולה להיות רלוונטית גם בכל מצב של בקשת אמון. את המילים לשיר כתב נד וושינגטון ואת הלחן כתב המלחין של הסרט, דימיטרי טיומקין הגדול. כל כך גדול עד שהוא זכה בשניים מארבעת האוסקרים של הסרט – על השיר ועל המוזיקה כולה. המוזיקה ברובה הגדול מבוססת על וריאציות על הלחן של השיר ומוטיבים חוזרים מתוכו, באופן שעובד שבצורה נהדרת וגם נתפס כחידוש יחסי. שני האוסקרים האחרים הוענקו לעריכה (הנהדרת) וגארי קופר (הסביר). הסרט הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר ל"המופע הגדול ביותר", מה שקצת מטיל צל על הפרסים באותה שנה. אבל ההכרה בטיומקין היא מן המוצדקות ביותר. במאי הסרט, פרד זינמן, עשה עבודה מצוינת אך הפסיד לג'ון פורד, במאי שאולי הבין כי על מנת לזכות באוסקר בהוליווד הקלאסית צריך היה לביים משהו שהוא לא מערבון.

עוד לגבי שיר הנושא: מי ששר אותו הוא טקס ריטר, שהוא לא רק האבא של ג'ון אלא גם שחקן של מערבונים הרבה פחות יוקרתיים. דומה כי הוא נשקל לתפקיד בסרט הזה, שהוא אמנם הפקה עצמאית בהוליווד, אבל מן הסוג שכיוון מראש לפרסים והצלחה מסחרית, שאכן הגיעה. עוד רגע אפנה לרקע לסרט ולהקשר הפוליטי, אבל לפני כן אדגיש שוב: זה סרט מהנה למדי. לא מהנה באופן בו הוא מקצין את המאפיינים כמו הסרטים האירופאים, אלא באופן בו הוא משלב בין כללי הז'אנר, מתח מהיר ובניית עולם ריאליסטית יחסית.

הסרט הופק על ידי סטנלי קריימר, שמסוף שנות ה-40 החל להפיק באופן עצמאי סרטים בעלי ערך מסחרי, לרוב לצד מסר חברתי ופוליטי הנוטה לשמאל. זהו למעשה הפרויקט האחרון שלו בחברת ההפקה הראשונה שייסד ושיתוף הפעולה האחרון שלו עם התסריטאי קארל פורמן. התסריט של פורמן מבוסס על סיפור קצר מאת ג'ון וו. קנינגהם – אם כי יש גרסאות סותרות עד כמה מדובר בעיבוד. יש טענה כי פורמן פיתח את הרעיון לסרט, הוא וקריימר שמעו על הסיפור עם הרעיון הדומה וקנו אותו ליתר ביטחון. לפי גרסה אחרת, תסריטאים נוספים עבדו על הסרט לפני שהוא הגיע לפורמן, שהיה משתף פעולה קבוע עם קריימר עד לסרט זה אבל לא אחריו. החיים של פורמן היו שונים מאוד אחרי הפקת הסרט.

בזמן שהסרט היה בצילומים, פורמן נקרא להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעולות אנטי-אמריקאיות, בנוגע לעברו במפלגה הקומוניסטית. הוא הודה שהיה במפלגה בעברו ועזב בגלל ששינה את תפיסתו, אך סירב לנקוב בשמות של אחרים שהיו חברים בעבר. הדבר גרם לכך שהוא הוכנס לרשימה השחורה ולמעשה עזב את הוליווד. אחר כך הוא כתב את התסריט זוכה האוסקר ל"הגשר על הנהר קוואי", אבל את הקרדיט ואת הפרס הוא קיבל רק אחרי מותו. הכנסתו לרשימה השחורה גם תרמה לקריאה הפופולרית של הסרט כאלגוריה לרדיפה הקומוניסטית. המרשל הנרדף מקביל לתסריטאים הנרדפים בידי הועדה והסנטור מקארתי. כולם יודעים שהצדק עמם, אבל ברגע האמת אף אחד לא מתייצב לצידם – חלק בגלל חברות עם הצד האחר, הרוב בגלל פחדנות ובגלל שבנקודת הזמן הזו, הם לא חשים באיום שיכול להיות מופנה כלפיהם בעתיד.

בסופו של דבר, היעדר ההתיישבות של תושבי העיירה גורם לקיין גם להרהר לגבי מהות התפקיד וערכי הסדר שהוא עזר להנחיל: אם אין ערבות הדדית, לשם מה הוא נלחם? על פניו למען החוק שעדיף על אנרכיה, אולם השופט אשר מייצג את החוק לא רק שלא התנדב לעזור לו, אלא היה הראשון לברוח מן העיר מתוך מחשבה שגם הוא יהיה נרדף. השופט הונחה על ידי הפחד, לא על ידי ערכים, תחושת מחויבות או צדק. למעשה הוא היה שופט בכמה עיירות מבודדות והוא בדרך לעשות זאת במקום נוסף, בו לכאורה ייצג את הצדק והסדר – אבל יברח ברגע בו יתמודד מול איום משמעותי על הסדר ויותר מכך עליו עצמו.
קיין סבור כי כוכב השריף/מרשל מייצג לא רק תפקיד, אלא גם חוזה בין הקהילה לבין איש הציבור המשרת אותה. בסרט שמתחיל בעימות מול טובים ורעים, הדברים מתחילם להיות יותר אמביוונלטים כאשר מתבוננים על כך בשאלה מהו אכן הסדר הערכי. הדבר מגיע לשיא בסצנה המתרחשת במקום הנוסף המייצג את ערכי האדם הלבן: הכנסיה. המקום בו אמורים לפעול למען האל והצדק מתגלה כמקום בו אנשי עיירה באופן ישיר אומרים כי הם חבים תודה לקיין, אבל בפועל לא כולם מוכנים לעזור לו ובסוף הקול של אלו הרוצים לא להתערב נשמע חזק יותר.

מקום נוסף בו הסרט מעמת בין גישות שונות הוא דרך הדמויות של הנשים. על פניו הוא מציג את הניגוד הבסיסי בין האישה המוסרית לאישה המופקרת, או המנוסה מינית. הדבר ניכר גם במראה: איימי פולר מאוד לבנה, בלונדינית וטהורה לכאורה, בעוד הלן רמירז כהה בצבע העור, מבוגרת יותר וכזו שעל פניו לא ראוי להתחתן איתה, כולל הקשר עם עבריין. אבל לפרקים, דווקא הלן מוצגת כדמות השקולה ביותר בסרט, כזו שהולכת עם האמונה שלה ועם הערכים שלה, כולל התמיכה שלה בקיין לאחר שמסתבר כי הם לא דיברו פרק זמן ארוך. איימי לעומת זאת מייצגת טוהר מוגזם, אבל לא תמים: בשיחה עם הלן, היא מדברת על כך שהפכה לקוויקרית רק אחרי שאביה ואחיה נהרגו בקרב ירי, בו הם היו בצד הצודק אבל הצדק לא עזר להם מול המוות. הסרט מסכים עם הגישה שלה מבחינה עקרונית, אבל גם מראה שהיא לא תמיד פרקטית.

כדי לדון לרגע בסיום, יש צורך בסוג של ספוילר מן הסתם. גם אם מדובר בסרט שאמנם בונה מתח, הוא לא בהכרח הולך על הפתעה גדולה. מה שקומם את הימין ההוליוודי בראשות ג'ון ויין הוא לא רק הנראטיב, אלא דימוי המופיע בדקה האחרונה: לאחר שניצח את כל יריביו בעזרת אשתו, ויל קיין ניגש לעזוב סופית את העיירה. עדיין נותר לו כוכב השריף, אך הוא כבר לא מאמין במה שהוא מייצג. במקום למסור אותו ביד לסגנו לשעבר או למישהו מאנשי העיירה, הוא זורק אותו לאדמה המלוכלכת ורומס אותו – ואת מה שהוא מייצג. קיין הוא כן גיבור "טוב" שהסרט עומד מאחורי מה שהוא מייצג, אולם הסיום מבהיר כי זה לא בהכרח החוק, או החוק האמריקאי באזור המערב. ויין וחברו הבמאי הווארד הוקס יצרו את "ריו בראבו" הנהדר בתגובה (ואז יצרו אותו עוד פעמיים) וכפי שכתבתי, יש עוד השפעות ישירות ועקיפות אחרות, בארה"ב ומחוצה לה.

תלה אותם גבוה
Hang 'Em High

רק 16 שנים חלפו בין שני הסרטים הנידונים בפוסט זה, אבל אלו 16 שנים בהן התרחשו הרבה דברים. בעיקר, היה שינוי בתפיסה הפוליטית גם בז'אנר המערבון עצמו וגם בארה"ב, שבשנת יציאת הסרט חוותה שתי התנקשויות פוליטיות טראומתיות. מלחמת וייטנאם החלה לקרוע את הציבור לגזרים, והצעירים החלו להטיל ספק האם המדינה אכן הייתה אי פעם גדולה או צודקת. על פניו, אין כוכב קולנוע שפרץ בשנות הששים שרחוק יותר מהלך הרוח החדש מאשר קלינט איסטווד, סוג של יורש לג'ון ויין – לא רק בתור השחקן שהכי מזוהה עם הז'אנר, אלא בתור איש הימין ההוליוודי הכי מפורסם. אלא שלפחות בתור שחקן ויוצר, יש הבדל גדול בין איסטוווד לבין ויין. מבלי להתייחס לכך כי גם במקרה של ויין יש במאים שחתרו תחת הדימוי שלו: ויין היה ימני, שהאמין שהחוק הוא צודק מהיותו החוק. איסטוווד קרוב בהשקפתו לליברטריאניזם, מאמין שהמדינה מתערבת יותר מדי ושגם החוק הוא פגום ואלים. זה גם המצב בסרט הזה, שנוצר לפני שהכוכב החל לביים בעצמו, אבל כן היה מעורב לראשונה בהפקה בלי קרדיט ואף בחר את התסריט.

התסריט נכתב על ידי המפיק הרשמי של הסרט לאנרד פרימן, בשיתוף עם מל גולדברג. הם לקחו השראה מתפקידים קודמים של איסטווד: בסדרת הטלוויזיה "עור לא מעובד" (Rawhide) בה זכה לתפקיד ראשי אחרי שנים של תפקידי משנה בקולנוע ובמערבוני הספגטי שביים סרג'יו ליאונה, שם היה הפנים הקשוחות של המערבונים שהקצינו את הסגנון, האלימות, והיעדר המוסר גם בצד של הטובים. "תלה אותם גבוה" עוסק בגיבור דומה, אבל בניגוד ל"הטוב, הרע והמכוער" מראה גם צדדים קצת יותר רכים באישיות שלו, הנאכלים די מהר בגלל תאוות נקם והתחושה כי אין מקום של ממש לצדק. לתפקיד הבמאי איסטווד הציע את טד פוסט, שביים אותו באותה סדרת טלוויזיה ולמעשה שב לביים סרט באורך מלא אחרי יותר מעשור בו פעל על המסך הקטן. זה הוביל אחר כך לסרטים נוספים, כולל איחוד עם איסטווד ב"הארי המזוהם 2".

איסטווד מגלם בסרט את ג'ד קופר, דמות שייתכן והשם שלה הוא מחווה לכוכב "בצהרי היום". אם כי בראשית הסרט, הוא לא איש חוק, אלא גבר המוביל לבדו בקר. קבוצה של תשעה גברים לוכדת אותו ומזהה את הבקר כשייך לאדם בשם ג'והנסון. קופר טוען כי ג'והנסון מכר לו את הבקר, אולם הוא לא מתאר אותו בצורה אמינה, מה גם שמתגלה כי האיש נרצח. הגברים מחליטים שהוא ללא ספק אשם ברצח ובגנבה ועורכים לו משפט שדה מזורז בטרם הם תולים אותו על עץ ליד הנהר. אחרי שהם רוכבים, מגיע שריף שהוא נציג החוק הרשמי שלא מאמין במשפטי שדה. הוא מוריד מן החבל את קופר רגע לפני שהוא מת סופית מן התלייה, ומכניס אותו לקרון האסירים, על מנת ששופט ישפוט אותו ויוציא אותו להורג באופן חוקי.

כל זה מתרחש באוקלהומה של שנת 1889, עדיין לפני קבלת המעמד כחלק מארה"ב באופן רשמי. זוהי טריטוריה שחלקה הגדול הפך לשמורת ילידים אמריקאים שגורשו מאזורים אחרים, לצד עיירות של האדם הלבן ומרחבים גדולים בהם החוק נשמר על ידי קבוצה קטנה של מרשלים המקבלים אישור מן השופט לפעול בטריטוריה כולה. יש שופט אחד, בעיירה פורט גרנט, שעושה רושם כי מלאכת השיפוט ובעיקר ההוצאה להורג היא סוג של בידור פופולרי בה, באופן שאפילו מנצח את בית הבושת כאטרקציה העיקרית של המקום. בעודו מתאושש מן הפגיעה, קופר מובא בידי השופט היחיד בטריטוריה (פט הינגל) שבמקרה למד כי הרוצח האמתי של ג'והנסון אכן נתפס וכי הסיפור של קופר, בעברו שריף בסיינט לואיס, אמין. קופר רוצה לנקום באנשים אשר תלו אותו בלי משפט, אבל מגלה כי זה מסובך.

כמו כן, השופט מגיש לו הצעה נדיבה לשמש כמרשל, באופן שגם יאפשר לו לעצור את הגברים אשר ביצעו בו לינץ' – בתוספת בקשה כי לא יהרוג אותם, אלא יביא אותם למשפט. קופר מסכים ותוך כדי ביצוע הובלה של אסיר אחר, נתקל באחד מן האנשים ויורה בו כאשר הוא מתנגד למעצר, מה שגורם ליתר הקבוצה להבין כי כולם מטרה. יש בהם אחד שמסגיר את עצמו ואת חבריו, אולם אחרים מבין מבצעי התלייה מתכוונים להילחם כדי לתקן את אחת מן הטעויות שלהם: הם לא יכולים לתקן את זה שהם תלו את האדם הלא נכון, אבל כן לתקן את זה שהם לא דאגו לסיים את המשימה.

בינתיים, קופר מונע בידי רגשות נקם, אבל צריך גם לבצע את העבודה של ומקרה רצח אחר מעמיד אותו בפני דילמה דומה. הוא לוכד פושעים שהמקרה שלהם מזכיר את שלו ואנשים שעזרו בתפיסה שלהם מוכנים להרוג אותם במקום, במקום לרכוב מספר ימים עד פורט גרנט. קופר נחוש לתת לצדק לגבור ותוך קושי רב, מוביל אותם לבדו להישפט בפני השופט. בדרך הוא לומד כי אחד מן האסירים הוא הרוצח, בעוד לצידו שני נערים שנגררו אחריו לגניבה אבל התחרטו בדיעבד כשראו שזה כרוך בדם. קופר מאמין שהשופט יראה כי אין צורך לתלות את כולם, אבל המפגש המחודש שלו עם השופט מראה כי צדק וחמלה הם לאו דווקא מה שמניע את המעסיק שלו. כאמור, הוצאות להורג הם גם בידור, גם חלק מתחושת האמון של הציבור במשפט וגם כלי פוליטי בדרך לקבלת מעמד של מדינה. אין קשר בין המשפט לצדק, ואם יש, הוא די מקרי. יש פשעים רבים במערב ויצרי נקם לרוב, אבל ה״חוק וסדר״ לא באמת מביא חוק או סדר, רק נותן לאחד מן הצדדים האלימים כוח. כל זה, אגב, מתרחש הרבה לפני תום הסרט.

כמו ב"בצהרי היום", כוכב המרשל/שריף ומה שהוא מייצג הוא מוטיב חוזר בסרט הזה, בעיקר בכל הנוגע לקופר שרצה לפרוש. דומה כי באף שלב בסרט הוא לא ממש מאמין בחוק, אם כי המניעים שלו משתנים. גם כאן יש שתי נשים שמציגות ניגודים, עובדת בתעשיית המין שהיא לא דמות מורכבת ממש ואישה בשם רייצ'ל, שמבקשת לראות כל אסיר שמובא לעיירה, במטרה להיאבק בשדים שלה שהטבע שלהם נחשף לקראת הסוף אבל מובן הרבה קודם. לרוב בלי דיאלוגים של ממש, השחקנית אינגר סטיבנס הופכת את הדמות לשלד של הזדהות רגשית בתוך העולם האכזרי של הסרט. בסופו של דבר גם היא לא לגמרי טהורה מאנוכיות, כמו קופר עצמו. אבל כמו דמויות אחרות של איסטווד, הוא הופך לגיבור בגלל שהוא מעט פחות רע מן היתר, או בגלל שהוא מוכשר יותר, לפחות כאן, ולפרקים יש השקה של תועלת בין הכישרון שלו לבין בחירה ערכית.

"תלה אותם גבוה" אולי נשכח מעט, אבל הוא אחד מן התפקידים הכי טובים של איסטווד המוקדם, בסרט שהוא הראשון שלו כשחקן מוביל של מערבון קולנועי בהוליווד, הסרט הראשון שנעשה סביב האישיות שלו ככוכב. יש בו גם צוות משובח של שחקני משנה בראשות אד ביגלי ועם דורות שונים של שחקני מערבונים, כולל בן ג'ונסון, ברוס דרן ודניס הופר. יש בו גם כמה סצנות של תלייה, בגבהים שונים, שדומני כי שתיים מהן היו השיא של הסרט: אחת זו התלייה של קופר לבדו בפתיחה והשנייה תלייה יעילה יותר של כמה דמויות, שאחת מהן נושאת מונולוג שיש בו יותר אזהרה מזעם. זה לא אחד מן המערבונים הידועים ביותר או הטובים ביותר, אבל הוא לא מאוד רחוק מן הרמה.