פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 21: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010)

באוגוסט 2023, לפני שנה פחות חודש, התחלתי את הפרויקט הרביעי שלי בסריטה, זה שמתחקה אחר כל הזוכים בפרסי הקולנוע הישראלי. אחרי זוכי האוסקר, העיבודים לסטיבן קינג, ומפסידי האוסקר, הלכתי על זה בידיעה שאני נכנס למקום קצת פחות בטוח, ובוודאות הרבה יותר רגיש, לכתוב על ההיסטוריה של קולנוע משלנו.
בגדול, כמעט כל דבר השתנה מאז הפרק הראשון. אני באופן אישי החלפתי עבודה ואפילו עיר, אבל כמובן שהטלטלה הגדולה התרחשה באוקטובר, אז נכנסו למציאות מסויטת וחדשה שאנחנו עדיין חיים בה, וגרמה להמון דברים להיראות אחרת. אפילו כמה מהסרטים הישראלים הוותיקים פתאום קיבלו משמעות חדשה בראי המלחמה והאובדן. מה שהתחיל כרגיש למדי הפך להיות מסובך הרבה יותר בערך בכל אספקט. אבל הצלחנו להגיע עד הלום.
כעת אנחנו מגיעים לסיום הפרויקט הזה, הפרק ה-21 והאחרון, שעוסק בזוכה של 2010  – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". את הסיבה לכך שכאן אנחנו מסיימים כתבתי עוד בפרק הראשון, על "שורו", אבל בכל זאת כדי להזכיר: החל מ-2011 סריטה לא רק שהיה שריר וקיים, אלא זו הייתה השנה בה התחלנו עם סיקור האופיר אינטנסיבי שלנו שנה אחרי שנה, אז כל המידע המעניין כבר קיים אצלנו בזמן אמת. אני עוד חוכך בדעתי לגבי פרק בונוס מסוים, אבל לזה ייתכן שייקח עוד זמן אז כרגע הוא רק בגדר פוטנציאל.

היה מאוד מפתה לסיים את הפרויקט עם "עג'מי", לא רק בגלל שהוא סוגר עשור, לא רק בגלל שזה טקס עם מספר עגול, אלא גם מכיוון שבעיני הוא הטוב מבין זוכי אופיר של עשרים השנים הראשונות. עם זאת, בגלל שאת סיקורי האופיר שלנו התחלנו ב-2011, היה לי חשוב לייצר את החולייה הנוספת הזו שתחבר אותנו לשרשרת הארוכה ההיא. בנוסף, בגלל המשרה החדשה שלי, מסתמן שלא אוכל עוד להיות חלק מסיקורי האופיר של סריטה בשנים הנראות לעין, ולכן אולי גם קצת רציתי עוד טקסט אחד אחרון. בדיעבד זה יצא בסדר, מכיוון שאחרי שצפיתי בזוכה של 2010 שוב, ועם כל המידע שצברתי על האופיר עד כה, התגלה שהוא אחד הניצחונות היותר מעניינים של האופיר וללא ספק אחד מיוצאי הדופן שלו, כזה שהופך אותו ליחיד מסוגו, גם אם (ספוילר להמשך) איננו מהסרטים המועדפים עלי.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה סרטו השמיני של ערן ריקליס, אחד הבמאים והמפיקים הבולטים ביותר בקולנוע הישראלי של שנות התשעים ותחילת האלף החדש. את התסריט לסרט כתב נח סטולמן שכבר היה חתום על שני כוכבי אופיר אחרים – "למראית עין" ב-2005 ו"מישהו לרוץ אתו" שנה לאחר מכן.
הסרט, עיבוד לספרו מ-2004 של אחד מגדולי הסופרים הישראלים, א.ב. יהושע, נפתח בירושלים מוכת הפיגועים של תחילת האלף. ערב אחד מנהל משאבי אנוש של המאפייה הגדולה בעיר מגלה דרך התקשורת כי אחת העובדות הרשומות במפעל, מהגרת ממזרח אירופה, נהרגה באחד הפיגועים. מסיבה שלא לגמרי הבנתי, העניין יכול להפוך למכת יח"צ רצינית עבור המאפייה, ומנהל משאבי האנוש צריך לעשות בזה סדר. כאשר הוא מגלה שהמנהלת של המאפייה סוג של השתמשה בו (שוב, לא הבנתי למה), הוא נשלח אל מולדתה של אותה הרוגה כדי להביא אותה לקבורה בליווי אותו עיתונאי משונה. לא אשקר, גם את זה לא הבנתי, אבל נשים את זה בצד שנייה כשנדבר על הסרט. לפני זה אני רוצה להתייחס למה שקרה באופיר של אותה שנה.

הימים הם ימי אופוריה בקולנוע הישראלי (באופן יחסי כמובן). מזה חמש שנים רצופות הקולנוע הישראלי בפריחה מרהיבה גם בקופות הכרטיסים (עם לפחות שלאגר אחד רציני כל שנה) אבל לא פחות מכך בעיניים חיצוניות. הנוכחות של הקולנוע הישראלי בפסטיבלי העולם הייתה מפוארת ולאוסקר היינו מועמדים שלוש פעמים רצוף, פעם ראשונה שזה קורה מאז שנות השבעים. זה גם היה תחילת הסוף, בדיעבד.

באופיר ה-21, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר לצד "המדריך למהפכה", "הדקדוק הפנימי", "מבול" ו"פעם הייתי". זאת קבוצה מאוד מעניינת בלא מעט אספקטים.
נתחיל עם זה שמדובר בשנה הראשונה בתולדות האופיר בה אל פרס הסרט לא נכנסה אף יצירת ביכורים (בשונה מפרס הבמאי, שם משה איבגי עם "וביום השלישי" החליף את גיא נתיב של "מבול").
זאת גם הייתה הפעם הראשונה בה סרט של אבי נשר נכנס לחמישייה. בנוסף, "המדריך למהפכה" היה לסרט התיעודי השני בסך הכול, והאחרון אם אינני טועה, שמשתבץ בפרס הסרט.
עוד שוני גדול מאוד הוא שלראשונה בתולדות האופיר אף סרט לא הצליח להיכנס לכל 13 הקטגוריות הקיימות. המוביל היה "הדקדוק הפנימי" עם 12 (הושמט רק מפרס המוזיקה, כנראה כי המוזיקאי לא היה כשיר לפרס על סעיף אזרחות). אחריו בפער משמעותי היה "הממונה על משאבי אנוש" עם שמונה מועמדויות, גם הוא מפספס מועמדויות בגלל תקנון (כמו למשל הצילום של ריינר קלאוסמן). "פעם הייתי" צבר שבע מועמדויות, אחריו "מבול", "וביום השלישי" ו"התגנבות יחידים" עם שש. מאוד מסקרן כמה קולות הפרידו בין שני האחרונים מלהיכנס אל תוך קטגוריית הסרט הטוב ביותר.
"זוהי סדום" ו"המדריך למהפכה" הגיעו אחר כך עם חמש מועמדויות, ומשם בסדר יורד של מועמדות אחת פחות, "אנדנטה", "התפרצות איקס", "גיא אוני", ובסוף "מאיה" ו"בין השמשות" עם מועמדות אחת בודדת.

אם התרכזתם בשמות האלו, אולי קפץ לכם משהו מעניין (אבל אל תרגיש רע אם לא). שנת 2010 יכולה להיחשב כ"שנת העיבודים הגדולה" כי לצד שלושה בפרס הסרט ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "פעם הייתי" ו"הדקדוק הפנימי") בלטו באופיר גם העיבודים "התגנבות יחידים", "התפרצות איקס" ו"גיא אוני".
כדי להסביר כמה זה יוצא דופן, הלכתי אחורה אל כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, וגיליתי שבעשרים שנות הפרס הראשונות, רק תשעה עיבודים לספרים, סיפורים או מחזות היו בחמישיות ("בופור", "מישהו לרוץ אתו", "חכמת הבייגלה", "מרס תורכי", "אהבה אסורה", "עפולה אקספרס", "קלרה הקדושה", "עץ הדומים תפוס", "גולם במעגל"). העובדה שב-2010 שלושה מועמדים מובילים ביותר היו מבוססים על חומר קיים הוא משהו שלא היה מעולם.

אני מניח – ובהחלט יכול להיות שאני טועה – שהדעה הכללית הייתה ש"הדקדוק הפנימי" יהיה הזוכה הגדול, גם בגלל מונה המועמדויות שלו וגם בגלל החיבה האדירה שהרעיפה האקדמיה על ניר ברגמן עם סרטו הקודם "כנפיים שבורות", אחד הזוכים הגדולים בתולדות הפרס. לברגמן לקח שמונה שנים להרים את הפרויקט, והציפייה הייתה רבה. הוא גם זכה בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים, משהו שאז תמיד הוסיף נקודות: בין 1990 ל-2010, 11 סרטים זכו בירושלים והמשיכו לניצחון באופיר (מאז זה קרה רק פעם אחת עם "גט").
הזכייה של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא הייתה רק מפתיעה בהקשר של "הדקדוק הפנימי", אלא גם סוג של חסרת תקדים בתולדות הפרס. בשביל להסביר למה צריך לצלול עמוק אל ההיסטוריה והסטטיסטיקה של האופיר. אני צריך את הריכוז שלכם.

כל מי שעוקב אחרי בחירות האקדמיה יודע שגוף המצביעים הזה מאוד אוהב דם חדש. זה כמובן גם קשור לכך שתעשיית הקולנוע מתבססת לא מעט על יוצרים מתחילים, אבל המספרים של האופיר די מדהימים בזה.
נכון לכתיבת שורות (יולי 2024) אלו נערכו 34 טקסי אופיר, בהם ניצחו בפרס הסרט 35 זוכים (ב-2006 היה תיקו). מתוכם, לא פחות מ-19 הלכו לסרטי ביכורים. אם מוסיפים למניין את הבמאים/ות שזכו על סרט שני או שלישי, כבר מגיעים ל-31. כמעט תעשים אחוז.
אבל בנתונים האלו מסתתר משהו יותר מדהים – הסיכוי שלך כבמאי ותיק (כלומר כזה שיש לו חמישה סרטים ומעלה בפילמוגרפיה) לזכות בפרס הסרט אם לא זכית כבר בתחילת הקריירה שלך הוא די אפסי.

הנה מספרים: מתוך 35 הזוכים, רק שישה זכו עם הפיצ'ר הרביעי ומעלה שלהם (לא כולל תיעודיים): אסי דיין ב-1992 (הטקס השלישי בסך הכול), שמי זרחין ב-2006 (שימו לב לפער בין השנים), ערן ריקליס ב-2010, יוסף סידר ב-2011, ערן קולירין ב-2021 ואיילת מנחמי ב-2022.
מתוכם, סידר וקולירין זכו בעבר עם סרטי הביכורים שלהם, אז זה בעצם משאיר רק את דיין (כשהפרס היה קיים כלום זמן), זרחין, ריקליס ומנחמי. כלומר, בניכוי של זוכי הביכורים, רק ארבעה יוצרים ב-34 שנות הפרס הצליחו לזכות לראשונה עם סרט רביעי ומעלה. פחות מ-12 אחוזים בלבד.
יש גם עוד דרך להסתכל על זה: ינקול גולדוואסר, אסי דיין וערן ריקליס הם היחידים שהצליחו לזכות באופיר עם קריירה התחילה לפני ייסוד הפרס ב-1990 (במקרה של גולדוואסר וריקליס מדובר רק בסרט אחד בתחילת שנות השמונים).

בהקשר הזה, ריקליס, אז בגיל 56 ועם שבעה סרטים מאחוריו, עשה סוג של היסטוריה חד פעמית בפרסי הקולנוע הישראלי. היא גם הגיעה אחרי דרך מאוד מפותלת ומשובשת.
סרטו הראשון של ריקליס (כך לפי ספר הקולנוע הישראלי) היה "ביום בהיר רואים את דמשק". סרטו הבא, "גמר גביע" ב-1991 היה חלק מהמועמדים לפרס רק על עצם היותו, כי באותה שנה נרשמו רק חמישה סרטים. כאחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ריקליס חזר שנתיים לאחר מכן עם "זוהר", ושם כבר האקדמיה אימצה אותו רשמית. בטקס שבו היו ארבעה מועמדים בכל קטגוריה, "זוהר" נכח בכל הקטגוריות (כולל דאבל בשחקן משנה). ההפסד של הסרט ל"נקמתו של איציק פינקלשטיין" הוא גם כנראה הסנסציה הראשונה בתולדות הפרס, מכיוון שריקליס יצא פומבית נגד מה שהוא טען לשחיתות באקדמיה.
ב-1995 ריקליס היה מועמד כמפיק בקטגורית הדרמה לטלוויזיה (עם "שבעה" שביימה אשתו דינה צבי-ריקליס), וארבע שנים לאחר מכן חזר לאופיר כמתמודד מרכזי עם "צומת וולקן", הסרט היחיד באותה שנה שהצליח לקחת פרסים מהסחף הטוטאלי של "החברים של יאנה" (בפרסי עיצוב התלבושות, המוזיקה והסאונד). אפשר אפילו להמר שאילולא סרטו של אריק קפלון, "צומת וולקן" היה הזוכה הגדולה. באותה שנה גם עשה דאבל נדיר כאשר היה מועמד במקביל בקטגוריה התיעודית עם "וגבול נתן", גם אותו הפסיד.
סרטו הבא, "פיתוי" ב-2002 כבר יצא בתקופת פוסט חוק הקולנוע, והוא הראשון של ריקליס שנותר לחלוטין בלי אף מועמדות. על שני סרטיו הבאים, שרבים מכתירים כטובות שביצירותיו, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון", ריקליס היה מועמד כבמאי, אך הסרטים עצמם לא נכנסו לחמישיית הפרס הגדול. בין שניהם היה מועמד כמפיק על "שלוש אמהות".

ב-2010 הגיע ריקליס עם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שזכה בפרס חביב הקהל של פסטיבל לוקרנו, ובעצם לראשונה מאז 1999 נכנס כמתמודד מרכזי. על פי הסטטיסטיקה, עיניכם הרואות, לא היה לו הרבה סיכוי, בטח מול הדם החדש של ברגמן ונתיב (למרות, שכאמור, האחרון לא הצליח להיכנס לפרס הבימוי). ולכן השאלה מדוע דווקא הפעם הצליח היא מאוד מעניינת.
התשובה האוטומטית תהיה כמובן בחירה סנטימנטלית, אבל אני לא מאמין שזה המצב. אם יש משהו שהאקדמיה הוכיחה שוב ושוב זה שהצבעה למישהו "כי הגיע זמנו" ממש לא שיקול מרכזי אצלה. אני יכול רק להיזכר בכל השיחות שעשיתי עם יחצ"ניות שאמרו לי "הפעם זו השנה של כך וכך בגלל שהוא עוד לא זכה". כמענה אני תמיד טענתי שהאקדמיה לא עובדת ככה, ותמיד צדקתי. זה, אגב, דווקא משהו שאני זוקף לזכות המצביעים.
אמנם קצת מוזר לטעון את זה דווקא כשעוסקים בשנה בה אחד הצלמים הוותיקים והמוערכים בישראל, אמנון סלומון, זכה באופיר היחיד שלו על סרט שאפילו לא היה מועמד לפרס הגדול ("התגנבות יחידים". הפעם הראשונה מאז 1996 שזוכה הצילום לא מועמד לפרס הסרט), אבל לדעתי זה באמת לא מאפיין של האקדמיה, בעיקר, ואני די בטוח בקביעה הזו, שרוב המצביעים לא באמת זוכרים את ההיסטוריה ומי לקח מה מתי.

אם מסירים רגע את "המדריך למהפכה" (כי הוא דוקו, ועל אף "ואלס עם באשיר" האקדמיה עדיין חשדנית לגבי זה), ואת "מבול" ו"פעם הייתי" (שלא היו מעומדים על בימוי), זה באמת משאיר לנו רק את "הדקדוק הפנימי" מול "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". אתוודה שאני עדיין לא מוצא תשובה מניחה את הדעת למהפך. כל הסימנים מצביעים על "הדקדוק הפנימי" כמי שאמור לסחוף את הטקס, אבל לא רק שפרס הסרט נמנע ממנו – סרטו של ניר ברגמן הפסיד כל אחת מתריסר המועמדויות שלו. אפילו "זוהי סדום" ניצח בשתי קטגוריות. זה ממש מרגיש כמו טריקת דלת מכוונת (אם כי סביר להניח שזה לא המצב).

אני חייב לציין שאפילו אם מתעלמים מהאיש מאחוריו, ניצחון "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נראה מאוד משונה בקונטקסט של רצף הזוכים לפניו ואחריו. החל מ-2007 הנטייה של האקדמיה הייתה לבחור בסרטים אידאוסינקרטיים יחסית, יוצרים שניסו משהו קצת אחר עם חזון שסוטה מהמיינסטרים (מי יותר ומי פחות), בין אם מבע קולנועי או ז'אנריסטי. מ"ביקור התזמורת" דרך "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי", ואז לאחר מכן "הערת שוליים", "למלא את החלל", "בית לחם" ו"גט: המשפט של ויויאן אמסלם", "הממונה על משאבי אנוש" הוא כנראה הסרט הכי ישיר ומקורקע בעשייתו. משהו בין קראוד-פליזר לדרמה עשויה היטב שלא לוקחת סיכונים.

בהקשר הזה אולי כדאי לציין משהו שבאמת מבדיל את הסרט משאר המעומדים לצדו, כזה שכנראה נתן לו אקסטרה נקודות בהצבעות, והוא שההפקה של הסרט היא אחת המורכבות והקשות של הקולנוע הישראלי באותה תקופה. ככזה, דווקא פרס לרשימת המפיקים הארוכה שכוללת את חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, משה אדרי, לאון אדרי, טליה קלינהנדלר ויגאל מוגרבי, היא כזו שאפשר להבין בקלות.
לא רק שהסרט צולם ברובו ברומניה במה שנראה כמו קור מקפיא, הוא גם סרט רב לוקיישנים עם תפעול לוגיסטי שכל מי שמבין קצת בסטים והפקה יכול לקבל סחרחורת רק מלחשוב עליו. אם היה פרס לעוזרי בימוי, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה יכול להוסיף לעצמו עוד פסלון בכיף.

עוד משהו שמבדיל את הסרט הזה מרצף הזוכים שבין 2006 ל-2015, זה שסרטו של ריקליס לא נכנס לקאנון כמו האחרים. תחשבו רגע על השמות מהפסקה הקודמת ועל ההשפעה שלהם מאז, ותבינו. ולמרבה הצער יש לזה סיבה. אמנם הזכייה הזו משמחת למדי בהקשר של צ'ופר לעבודה הקשה של ההפקה, ולערן ריקליס בהחלט מגיע להיות חלק מהמורשת של האופיר, הוא הרוויח את זה בזכות ענקית כיוצר שלא הפסיק לעבוד מאז תחילת הניינטיז, אבל בשבילי לפחות "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא באמת מחזיק, ולא הגיע לו לזכות אל מול רוב המועמדים מולו.

חשוב להדגיש שוב את ההפקה המרשימה לפני הכול, כי כנראה זה בכל זאת מה שמחזיק את הראש של "הממונה על משאבי אנוש" מעל המים. אתוודה שלא קראתי את הספר של א.ב. יהושע, אבל כפי שרמזתי בעדינות אופיינית אי שם בתחילת הפרק הזה, לא באמת הצלחתי להבין שום דבר ממה שקורה בסרט הזה. כל המערכה הראשונה של הסרט הותירה אותי עם הרבה שאלות, כמו מאיפה הגיע תלוש המשכורת של יוליה (מהעיתונאי או מצוות חדר המתים?), למה זה מאיר באור שלילי את מקום העבודה שלה, איך העניין של זיהוי גופה ותהליך קבורה בכלל קורה שם, למה מקומון ירושלמי נושא עמו כזו משמעות, ועוד ועוד.
נותרתי תמהה גם בדקות לאחר מכן. לא היה מהלך עלילתי אחד שהיה הגיוני למה שקרה לפני, ואם היה אמור להיות פה איזשהו תהליך של הממונה אני לא הצלחתי לזהות אותו. על פניו יש פה עניין שבמהלך המסע במדינה המזרח אירופאית הוא לומד אנושיות ואחריות לאחרים, אבל האמת היא שנראה שהוא אדם די מתפקד ואחראי מההתחלה. לא בחור מושלם בשום אופן, אבל בכל זאת כזה שמשקיע בעבודה שלו ובמשפחה המתפוררת שלו. כל "הבעיות האישיותיות" של הממונה הם רק בטקסט מדובר, ואם הייתם שואלים אותי "על מה הסרט הזה" הייתה לי בעיה לענות לכם, גם ברמת הסינופסיס וגם ברמת התמות.
אל אלו מצטרפת הבחירה להשאיר את כל הדמויות ללא שמות (להוציא את יוליה, העובדת שמתה לפני תחילת הסרט) שבעיני לא תורמת בדבר לסרט, ואולי אפילו פוגעת בו. בספר בטח יש בזה אמירה שמהדהדת מבין השורות, אולי משהו שמנסה להרחיק קצת את הקורא, אבל בסרט מיינסטרים נראטיבי אין לזה באמת משמעות, אלא רק ניסיונות של התסריט לעקוף את המכשלה כשדמויות פונות לאחרות. זה חלק מהדברים משאירים הכל על פני השטח עם מעט מאוד סאבטקסט או עומק, גם אם הוא משובץ דימויים וסמלים לרוב.
יחד עם התסריט מצאתי גם חוסר אחידות – שייתכן והוא מכוון – בין סגנונות שונים שמקשה לעקוב, או לפחות אותי זרק החוצה מהחוויה. כמו המוזיקה שנעה מליווי קלאסי לסרט לבין נגיעות בלקניות כמו מקומדיה של קוסטריצה, כאילו דברים הולחמו יחד בכוח. אני לא הצלחתי למצוא מנגנון אמין מספיק, בין אם ריאליסטי או מטאפורי, שיעשה לי סדר בראש.

כהערת אמצע, מן הראוי לציין שאם לפסוק לפי הביקורות על הסרט כשיצא לקולנוע אחרי זכייתו, אני דעת מיעוט. רוב המבקרים שהצלחתי למצוא את כתביהם ברשת היללו את הסרט ואת כל האלמנטים בו. אז כמו תמיד, ייתכן ופשוט פספסתי משהו.

כנחמה, צוות השחקנים המרשים של הסרט מצליח איכשהו להתמודד כל אלו, להוציא אולי את הקורבן הגדול פה, גורי אלפי בתפקיד העיתונאי ("הנחש" בקרדיטים), שנאלץ להתמודד עם מונולוגים משונים בפיה של דמות שלא הצלחתי להבין איך היא מוסיפה משהו לעלילה. אלפי באותו הזמן נודע בעיקר כקומיקאי צעיר, וכנראה לראות אותו בתפקיד דרמטי (יחסית) היה מה שנקרא stunt-casting, אבל בתור מישהו שהוכיח אין ספור פעמים לפני ואחרי יכולות מבריקות של תזמון והגשה (הוא יהיה מועמד שוב על "הד"), בסרט הזה הוא נראה אבוד למדי.
מארק איווניר באמת צריך לקבל את השבחים על היכולת שלו להתמודד עם התסריט, בטח בהתחשב בעובדה שהוא סוחב את הסרט ונוכח בכל סצנה. לצדו בתפקידים קטנים מופיעים גילה אלמגור, ריימונד אמסלם שכידוע היא תמיד אס בשרוול של כל סרט (אם כי, על אף זמן המסך המועט של הדמות שלה, די מדהים כמה קלישאות "הרעייה" העמיסו שם), יגאל שדה הנפלא, ג'וליאן נגולסקו, בוגדאן סטנוייביץ', ומי שזכתה באופיר על הופעתה פה, רוזינה קמבוס. האמת היא שבצפייה השנייה נדהמתי מכמה קטן התפקיד שלה במערך הרחב של הסרט. היא הייתה אחד הדברים הזכורים לי ביותר מהצפייה הראשונה, ולגלות שהיא נעלמת מהסרט בערך באמצע הפתיע אותי מאוד. אתוודה שלא ראיתי או שאינני זוכר את שאר ההופעות שהתחרו לצדה, אבל כמו עם ריקליס, לפחות נחמד לדעת שהשחקנית האדירה הזו היא חלק מהיקום האופירי.

קמבוס הייתה חלק מחמש הזכיות של הסרט, שכוללות את הטריפל סרט-בימוי-תסריט, כזו שמבהירה שהאקדמיה הייתה לחלוטין לצדו. ייתכן שאם היה כשיר כמועמד לפרס הצילום, ואילולא המהפך של אדיר מילר ב"פעם הייתי" (אגב קומיקאים שהפכו לשחקנים דרמטיים) שהביא לו את פרס השחקן, כנראה שלסרט היו עוד שני פרסים לשמו. לזכותה של האקדמיה אצביע על כך שהיא הייתה די נדיבה עם חלוקת הפרסים שלה באותה שנה. באופן שלא קרה מאז 2006, כל אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט יצא עם לפחות שני ניצחונות, וכך שורטטה תמונה די אמינה ומחבקת של היבול הקולנוע באותה שנה.

וכאן סיימנו את פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר. מקווה שהיה לכם מעניין, ותודה רבה שקראתם. כמובן שאני מתנצל על טעויות שהשתרבבו פה ושם, כזכור יש מעט מאוד מקורות להסתמך עליהם (אבל לא מסיר מעצמי אחריות), וכמובן תודה ענקית לכל מי שתיקן והעיר. עכשיו צריך לחשוב על הפרויקט הבא, אבל זה רק אחרי שנעבור את פסטיבל הקולנוע ירושלים ונראה איך ממשיכים הלאה. נקווה שיהיה בסדר.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי אופיר 2010:
סרט: חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, משה אדרי, לאון אדרי, טליה קלינהנדלר, יגאל מוגרבי – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
בימוי: ערן ריקליס – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
שחקן ראשי: אדיר מילר – "פעם הייתי"
שחקנית ראשית: מיה דגן – "פעם הייתי"
שחקן משנה: מיכאל מושונוב – "מבול"
שחקנית משנה: רוזינה קמבוס – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
תסריט: נח סטולמן – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
צילום: אמנון סולומון – "התגנבות יחידים"
עריכה: עמיר טיר, מאור קשת – "המדריך למהפכה"
מוזיקה: אבי בללי – "המדריך למהפכה"
עיצוב פסקול: אשי מילוא, גיל תורן – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
עיצוב אומנותי: אבי אביבי – "זוהי סדום"
עיצוב תלבושות: לאורה שיים, הילה ברגיאל – "זוהי סדום"
סרט תיעודי: שלומי אלדר, אהוד בלייברג, יואב זאבי – "חיים יקרים"

דירוג זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – עשרים (ואחת) השנים הראשונות:
1. "עג'מי"
2. "חתונה מאוחרת"
3. "ואלס עם באשיר"
4. "קלרה הקדושה"
5. "ביקור התזמורת"
6. "ההסדר"
7. "אביבה אהובתי"
8. "שחור"
9. "החיים עפ'י אגפא"
10. "מדורת השבט"
11. "אדמה משוגעת"
12. "כנפיים שבורות"
13. "חולה אהבה בשיכון ג'"
14. "שורו"
15. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"
16. "איזה מקום נפלא"
17. "החברים של יאנה"
18. "האסונות של נינה"
19. "קרקס פלשתינה"
20. "מעבר לים"
21. "עפולה אקספרס"
22. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"