״הקול בראש 2״, סקירה

יש שני דברים שראוי לומר כהקדמה לסקירה שלי ל"הקול בראש 2" (Inside Out 2), הסרט החדש של אולפני פיקסאר, או כפי שרבים קוראים להם בשנים האחרונות "אולפני פיקסאר שכבר רחוקים משיאם". הדבר הראשון הוא שאני סלחן/אוהד לתוצרת של האולפני גם במקרים בהם רבים קוטלים אותם, גם אם אני מכיר בכך כי רבים מן התוצרים שלהם לא משחזרים את שיאי העבר, אלא פשוט "רק עשויים היטב" ויש בהם יותר פגמים מאשר בסרטים הטובים ביותר. אני כן מכיר בכך כי בהכללה, הסרטים החדשים פחות טובים (אם כי יש יוצאי דופן) ובאופן בולט יותר, סרטי ההמשך של האולפנים, להוציא את סדרת הדגל "צעצוע של סיפור", גם הם פחות טובים מן המקור. הדבר השני הוא, שבין כל סרטי פיקסאר, "הקול בראש" הראשון הוא האהוב עליי. לא בהכרח הכי טוב, אם כי אפשר לטעון גם לכך, אלא זה שאני הכי אוהב.

יש לכך כמה סיבות: הסרט, שנכנס לתוך מבנה האישיות של ילדה בת 11 דרך חמישה רגשות המניחים את הפעילות שלה, נשמע כמו חתיכת הימור ורעיון שעל פניו לא אמור לעבוד. בפועל, הסרט בונה היטב את העולם הפנימי וכל המצאה חזותית או נראטיבית שלו עבדה עבורי. הכל לצד סיפור מסגרת בעולם האמיתי (של הסרט) שהיה שפשוט, אך קל להבנה ומדויק בפרטים. ההצלחה בעיצוב הדמויות בתוך התודעה של הילדה הוא דבר יוצא דופן, שכן הרגשות הם דמויות בעלות מימד אחד ורגש אחד, מילולית. ועדיין, הסרט הצליח איכשהו להעביר אותם סיפור של התפחות ולגם לחשוף מימדים נוספים בתוך כל רגש. ויש גם את הסיבה האחרת, שנכונה לרבים מסרטי האולפן, אולי לרובם: הסרט גרם לי לבכות.

אני יכול להגיד את אותה שורה תחתונה גם לגבי הסרט השני, אולם עליי להכיר בכך כי זהו מדד סובייקטיבי ועל פניו גם תלוי בתנאים של צפייה ספציפית. אבל אפשר גם לנסות להסביר מה גורם לבכי בסרטים, או באופן ספציפי בסרטים של פיקסאר. אני חושב שבמקרה של הסרטים של אולפני האנימציה הללו, הבכי נובע לא רק מהזדהות עם הדמויות או מתחושת עצב, אלא גם מכך שהיוצרים מנסחים משהו לגבי הנפש האנושית האוניברסלית והנפש האנושית שלי. הם עושים זאת בצורה שמרגישה פשוטה ונגישה בו זמנית, מבהירה לי משהו על עצמי שלא ניסחתי טוב בעצמי, ומאירה אותו באור שמכיר בכאב, אבל גם שומר על אופטימיות. זה נכון גם לא לסרטים מתרחשים בתוך הנפש האנושית, שוב מילולית.

זה נכון גם לגבי "הקול בראש 2", אם כי לקח לזה זמן הפעם והעוצמה הרגשית פחותה מזו של הסרט הקודם. בהחלט מדובר בסרט שנופל עד נופל מהרבה מן הראשון בסדרה, וסרט שיש בו פחות רגעי שיא. שלא לדבר על היעדר ההפתעה מן העולם הבלתי מוכר. אך בסופו של דבר הסרט כן שומר לרוב על אלגנטיות ויעילות וגם לא מזלזל בקהל. בדרך, הוא ממשיך באתגר שדומה כי אולפני פיקסאר לקחו לעצמם בחלק גדול מן הסרטים האחרונים שלהם: להעביר את חווית גיל ההתבגרות באופן שפונה גם לילדים שעוד לא נכנסו לגיל הזה, וגם להורים שלהם שיוכלו להרגיש עמו בנוח. באותו הזמן, הסרט גם יכול לרגש את ההורים, וכפי שהטקסט הזה מוכיח גם רווק בן 40. כאמור, לא כמו המיטב של האולפנים או כמו הסרט הקודם, אבל עדיין טוב יותר מרוב מה שתראו בקולנוע או על מסכים מסוג אחר.

מאחורי הקלעים, יחסית לפריוקט בתוך אולפן אנימציה מחושב, "הקול בראש" הראשון היה סוג של פרויקט אישי של הבמאי פיט דוקטר שגם תרם לתסריט שלו. בתשע השנים שחלפו, דוקטר קודם לתפקיד מנהל האולפנים ולכן את ההמשך נתן בידיים אחרות. הבמאי קלסי מאן קיבל הזמנות ראשונה לביים סרט באורך מלא, במסלול המקובל בפיקסאר של עבודה לאורך שנים כאנימטור ומעבר דרך סרט קצר בבימויו, לפני הפיצ׳ר הראשון. הוא חתום על התסריט ביחד עם דייב הולסטין ומג לה-פוב, שהייתה שותפה לכתיבת הסרט הראשון. ייתכן וזה מהותי לכך כי ההמשך הוא פחות יצירה שבונה מחדש עולם ויותר יצירה של אנשים שמשחקים בעולם שמישהו אחר בנה ובוחנים מה אפשר להוסיף לתוכו. זהו ויסות ציפיות לגבי כמות המקוריות של הסרט, בעיקר בכל הנוגע לעיצוב העולם הפנימי של הגיבורה, העולם בו לכאורה פועלות הגיבורות הראשיות שהן הרגשות.

על המסך, עברו בערך שנתיים מהסרט הקודם והגיבורה האנושית, ריילי, עברה מגיל 11 לגיל 13. בפתיחה אנו למדים שבשנתיים הללו, אחרי המעבר ממינסוטה לסן פרנסיסקו בסרט הקודם. בבית הספר היא מצאה שתי חברות טובות, גרייס וברי, ויחד איתן היא בנבחרת ההוקי קרח של חטיבת הביניים, רגע לפני המעבר לתיכון שקורה בארה"ב מוקדם יותר מבישראל. החברות אף תפסה מקום חשוב יותר בחייה של ריילי מן המשפחה, או כך זה נראה ממבט באיי האישיות שלה. חידוש בתוך הנפש הוא "תחושת העצמי" של ריילי, אשר מתחילה להתעצב סביב אמונות של ריילי לגבי עצמה. העיקרית שבהן, לפחות במצב בו אנו נכנסים לסרט, היא היותה בן אדם טוב – שזה משהו שילדים מאמינים לו. אך כזכור, בסוף הסרט הקודם הוצב כפתור מאיים של גיל ההתבגרות, חשש ממה שיקרא כאשר יכו בו (באנגלית זה נשמע יותר טוב). בלילה שלפני יציאה למחנה קיץ למצטיינות בהוקי קרח, מכים על הכפתור. יש לכך סיבה הגיונית: למרות שגיל ההתבגרות לא מתרחש ביום אחד, המעבר הצפוי לתיכון והצורך להצליח גם ברמה הגבוהה יותר בספורט מגביר את הלחץ.

מה שקורה עם גיל ההתבגרות הוא שינוי של כל המבנה בחדר הפיקוד והצטרפות של רגשות חדשים עם גיל ההתבגרות. עכשיו, זאת הנקודה הבעייתית מבחינת בניית העולם מול הסרט הקודם, בו ראינו כי לא רק ריילי מונעת בידי חמשת הרגשות שהכרנו, אלא גם ההורים שלה. שלא לדבר על אנשים אחרים ואפילו חיות. ההסבר שניתן בסרט הוא שמדובר בהשתלטות זמנית לפרק זמן של אולי עשור, לצרכי גיל ההתבגרות, ואחריו הרגשות האחרים לא נעלמים, אלא חוזרים לרקע ולא תמיד נמצאים על שולחן הבקרה. לא הסבר אופטימלי, אל הוא עובד חלקית גם בגלל שאכן, מתבגרים חושבים בצורה שונה מאנשים בוגרים, ולהבדיל מילדים. זה גם עובד כי הרגשות החדשים הם כאלו אשר הופכים לדומיננטיים בגיל התבגרות.
לרגשות שהכרנו בסרט הקודם – שמחה (איימי פולר), עצב (פיליס סמית׳), כעס (לואיס בלאק), פחד (טוני הייל שמחליף את ביל הדר) וגועל (ליזה לפירה שמחליפה את מינדי קלינג) – מצטרפות כעת חרדה (מאיה הוק), קנאה (איו אדבירי), מבוכה (פול וולטר האוזר) ו"שעמום" (אדל אקזרקופולוס). לגבי האחרונה, לפחות באנגלית השימוש הוא במילה הצרפתית Ennui, שהפירוש הישיר שלה הוא אכן שעמום, אבל יש בה גם מימד של אדישות וזלזול והסרט משתמש בכך.

לא כל הרגשות החדשים בעלי אותו מעמד בסרט. למעשה, לא במקרה אנו פוגשים קודם את חרדה. ההתבגרות היא הדרגתית ובמצב בו ריילי נתונה, חרדה היא הראשונה להשתלט בעוד שאר הרגשות החדשים מראים נוכחות בהדרגה. וזה שחרדה משתלטת, בדרגה משתנה של רצון, על מצב העיניים לא אומר שהיא לא יכולה להפוך לחזקה אף יותר במהלך הסרט. שינוי המצב בחדר הבקרה שוב שולח את השמחה למסע ברחבי הזיכרון והתודעה, הפעם לא מלווה רק בידי עצב, אלא גם יתר הרגשות הוותיקים. הנקודה החלשה יחסית של הסרט, בטח לעומת הקודם, הוא המסע הזה. בעוד גילוי בניית העולם בסרט הקודם כלל רצף של המצאות שהיו גם אמינות לדרך בה הנפש מתפקדת, בסרט הזה יש סוג של חזרה פחות מרגשת לחלק מאותם מקומות, וכמות קטנה יותר של הברקות חדשות. הבולטת בניהם היא הכניסה של מושג הסרקזם. זה לא שיש בסרט קטעים מביכים או רעים, אלא שיש פחות רגעים של התעלות, לפחות בתוך הנפש.

המקום בו הסרט כן בולט לטובה, אולי אפילו יותר מהסרט הראשון (בהיבט זה בלבד), הוא מה שעובר על ריילי בעולם האמתי. החברות שלה עם גרייס וברי עומדת למבחן בעקבות המפגש עם נערות בוגרות יותר, בראשן כוכבת ההוקי של התיכון. ריילי מעריצה אותה והיא מתגלה לפתע כמי שמודעת גם לריילי ואפילו יכולה לתת עצה. אבל הצורך להוכיח את עצמה מול הנערות המבוגרת יותר כבת שיחה אפשרית, לצד הרצון בהצלחה בספורט, מעמיד בספק את המקום של החברות הוותיקה וגם את האמונה של ריילי היותה אדם טוב.
העימות המרכזי בסרט נובע מהתנגשות שני סוגים של "טוב" – האמונה עמה ריילי יוצאת לדרך שהיא אדם טוב מבחינה מוסרית, והחרדה מכך שהיא לא מספיק "טובה" מבחינה איכותית, גם כספורטאית וגם כאדם המבין את הסיטואציה החברתית, או את הטרנדים החברתיים ודרכי ההסתכלות על העולם. בת 13 רוצה להראות שהיא בוגרת ובעלת ידע "בוגר" לגילה, אך האמת היא שלא היה די זמן לצבור את הניסיון לכך, בטח בכל הקשור לידע לגבי דברים כמו מוזיקה. והעדפות של גיל הילדות וחטיבת הביניים הן בדיוק ההפך מההעדפות התרבותיות המקובלות בתיכון.

בתיאור של חווית ההתבגרות הראשונית הזו, שהיא רק תחילה של תהליך, הסרט מבצע מהלך שמוביל למקום שניתן לראות בו שינוי והתפתחות. זהו הלב הרגשי שכן קיים בסרט, לב עליו אפשר להלביש את ההומור הטיפוסי לאולפנים ואת הרמה הגבוהה של השקעה בפריימים. כפי שכבר אמרתי, זה לא המיטב של האולפנים ואולי אפילו לא הסרט הכי טוב של פיקסאר מן השנים האחרונות שמראה נערה בראשית גיל ההתבגרות. זה בעיקר אומר שהסטנדרט שהציב הסרט הראשון נותר מאוד גבוה, וזה של האולפנים גבוה באופן כללי. אבל כן, יש כאן כמה רגעים מוצלחים ותחושה כללית של תוצר הוליוודי שלא מזלזל באינטליגנציה של הקהל שלו, לפני ואחרי גיל 13. אולי הסרט לא בהכרח יתאים לילדים קטנים, או להבדיל לאנשים שלא חובבים סרטי אנימציה או ההתבגרות. אבל לקבוצה הדי גדולה של אנשים בין לבין, הסרט עשוי לעבוד היטב.