"מאהבת, מטרידנית, רוצחת", סקירת נטפליקס ושאלות על מהו קולנוע תיעודי

שלשום התקיים טקס פרסי הפורום הדוקומנטרי 2024, הראשון בו נכחתי באופן אישי. ובזמן שאפשר לשטוח הרבה טיעונים ראויים נגד פרסים לאומנות וטקסים שבסופו של דבר מנציחים טעם כללי של מצביעים רבים, מה שבעיקר היה מרהיב לספוג שם זה את רמת המעורבות והכנות של העוסקים במלאכה התיעודית בישראל. קבוצה לא גדולה של אמנים ואנשי מקצוע שהעשייה היא כל מהותם, והרצון שלהם להביא סיפורים אמיתיים במתכונת קולנועית הוא שמוביל אותם. בזהירות אומר שבתחום קולנוע הבדיוני נדמה שקצת פתחנו פער בשנים האחרונות, אך העשייה התיעודית המקומית מביאה ליצירות עוצמתיות בכל שנה (גם אם תמיד אפשר יותר), וכנראה יש לזה סיבה. זה הזכיר לי משפט שאמרה לי אחת המפיקות שסרטיה נקראו לבמה מספר פעמים: "בקולנוע תיעודי אני לא מחפשת אמת, אני מחפשת כנות".
חשבתי על זה לא מעט בזמן שצפיתי בדוקו החדש של נטפליקס, "מאהבת, מטרידנית, רוצחת" (Lover, Stalker, Killer).

בשנים האחרונות הפכה נטפליקס לאחת מפלטפורמות הדוקו המשמעותיות ביותר שקיימות, מציפה כמויות של סרטים תיעודיים שמקבלים חשיפה בסדר גודל שבעבר הייתה בגדר מדע בדיוני לעשייה הזו. ובזמן שאי אפשר לדבר בהכללה על כזה אוקיינוס של תוכן, יש מהלך די קבוע עם הסרטים האלו – הם הופכים לשיחת היום בקטע קיצוני, ואז נעלמים מהנוף. נמחקים מהזיכרון הקולקטיבי כמעט לגמרי. אני חושב שהסיבה לכך היא בדיוק הקטע הזה של כנות. בענקית הסטרימינג יש פה ושם סרטי תעודה מצוינים, אבל ההתאבססות של תחום הפשע-האמיתי וביוגרפיות הפכו את הכול למין עיסה אלגוריתמית שמרגישה מהונדסת, ממוחזרת, ובעיקר עוברת כאופרטוניסטית. לא ככה נעשות יצירות משמעותיות בעולם הקולנוע.

את סרטי התעודה של נטפליקס נטשתי, בגדול, איפשהו ב-2020 אחרי "רצח אמריקאי: המשפחה בבית הסמוך" ו"מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית", שהיו תופעות לדקה ומאז איש לא הרהר בהם. על אף ההייפ המקדים הם התגלו ככל כך גרועים ומביכים, שזה הספיק לי לתקופה ארוכה. מאז שיטוטים אקראיים בחלונות התוכן (שהפכו למועטים יותר ויותר) לא משכו אותי יותר מדי כדי שאבזבז זמן על עוד סיפור חקירת רצח שנמתח למיני סדרה בלי לפענח את המקרה. אבל זה לא רק הדוקו-פשע. למשל, אחד מסרטי התעודה המדוברים ביותר של נטפליקס השנה, "סימפוניה אמריקאית", שאפילו הגיע לאוסקר (בקטגורית השיר המקורי במקום פרס הסרט התיעודי), התגלה כאכזבה. יותר סרט תדמית מאשר סרט קולנוע.
והנה הגיע סרט פשע-אמיתי נוסף לנטפליקס, מי יודע כמה במספר, "מאהבת, מטרידנית, רוצחת", שרק מהשם שלו נשמע כאילו בחרו בישיבה מנהלית מילות אלגוריתם אקראיות. עם בואו הגיעו כמו בהזמנה גם הזמזומים ברשתות. קראתי ושמעתי כמה דברים די טובים עליו, וכמובן שכולם הזכירו את הטוויסט הנהדר שמגיע משום מקום. ואני, אחרי כמה ימים של בינג' סרטי פסטיבלים די מעמיס ומאתגר, אמרתי יאללה, שעה וחצי, מה אכפת לנו. בסופו יצאתי בעיקר עם עוד כמה שאלות על כל מה שקשור לדבר הזה המכונה "קולנוע תיעודי".

"מאהבת, מטרידנית, רוצחת" הוא סרטו של הבמאי סם הובקינסון, שלפני כמה שנים זכה לעניין בזכות סרט תיעודי אחר שלו, "מישה והזאבים", שהוקרן בפסטיבל דוקאביב 2021. בשונה מאחרים בסריטה, אני דווקא הייתי די בעדו ואפילו הערכתי את התפנית הגימיקית שלו, למרות שכבר אז כתבתי שהוא מזכיר סרטי נטפליקס. כנראה שזה היה רק עניין של זמן עד שהסטרימינג יעביר לו מזוודות של כסף.
מבלי לחשוף יותר מדי ולהיצמד כמה שיותר לנקודת הפתיחה, "מאהבת, מטרידנית, רוצחת", מתחקה אחר סיפור אמיתי, המסופר בעיקר דרך עיניו של גבר אמריקאי בשם דייב, שלאחר גירושים מאשתו ואם ילדיו, עובר לנברסקה. בבדידותו הוא פונה לאתר היכרויות, דרכו פוגש בחורה בשם ליז, והם פוצחים ברומן לא מחייב. כשזה דועך, דייב מכיר מישהי אחרת, קארי, איתה מתחיל משהו חדש, אולי אפילו קצת יותר משמעותי. אבל לא הרבה אחרי שזה קורה, קארי מתחילה לגלות סימנים די מדאיגים של אובססיה, ואז כשדייב נבהל היא מתחרפנת לגמרי, מתחילה לאיים לא רק על דייב, אלא גם ליז האקסית ואפילו על גרושתו וילדיו. המשטרה לא כל כך יודעת היכן היא, אבל נדמה שהיא ממש קרובה, וטבעת החנק מתהדקת בידיעה שמשהו מאוד רע עומד לקרות.

הציפיות שלי שאולי "ממ"ר" יביא איזשהו טייק אחר ושונה על כל הקונספט של סרטי פשע-אמיתי נטפליקסיים התפוגגו כבר בדקות הראשונות. המאמץ הפרסומי של האלגוריתם היה באמת בלתי ניתן להתעלמות:
הסרט נפתח במונטאז' של כמה אימג'ים המושפעים מעולם המותחן והאימה, כולם ללא יוצא מן הכלל יחזרו בהמשך הסרט, יחד עם מספר סינקים של מרואיינים בסרט שמאוד להוטים להסביר לנו שאנחנו עומדים מול מקרה כמוהו לא ראינו, טירוף שאין דברים כאלה, וואי וואי, מה מחכה לכם זה אין לתאר. ואז הקליפ הזה נגמר והסרט מתחיל.
זה ממש כאילו "ממ"ר" נפתח בטריילר לעצמו, כמו השניות הראשונות בפרסומות יוטיוב שמנסות בפאניקה לתפוס את תשומת לבך כדי שתישאר לכל הדקה שתבוא ותקנה את המוצר. התחושה היא שנטפליקס יודעת כמה קלה האצבע על השלט, אז עוד לפני שתפסיק לחשוב לעשות משהו אקטיבי, היא נשבעת לך שכדאי לך להישאר. זו איננה שפה קולנועית, זו חשיבה שיווקית.
וגם לאחר מכן, אפילו שהסיפור מעניין והשחזורים עשויים באופן מאוד יפה ויזואלית כי כנראה כסף היה שם, "ממ"ר" הוא כל כך מוצר, שמהנה ככל שיהיה, לקרוא לזה סרט קולנוע זה ממש דחיקת גבולות.

"ממ"ר" מורכב כולו אך ורק מראשים מדברים (אגב, זו טכניקה סיפורית שהיא בעצם ספויילר לסרט בפני עצמה, אבל נגיע לזה) ושחזורים נטולי דיאלוג שמציגים לנו חזותית מה שמסופר לנו אודיופונית באותו הרגע. הצילום מאוד מרשים, אבל להוציא הודעות טקסט שמופיעות על המסך, אין באימג'ים האלו שום צורך. זו אילוסטרציה מיידית בלבד, וכמות השוטים שחוזרת על עצמה בסרט מבהירה שהשוטינג לא יכל למלא סרט שלם. מי שלוקחת את המקום של הוויזואליה היא ההלחנה של ניק פוסטר, שמתחילה היצ'קוקיאנית ואז עוברת לליווי מוזיקלי של סרט אימה על מלא. היא זו שממקדת את תשומת הלב כשהעיניים בורחות לניייד כי באמת שאין טעם להסתכל במסך, והיא זו שנוטעת מתח במקומות שהעלילה כבר ברורה לנו. או במילים קנטרניות ולא לגמרי הוגנות, זה היה יכול להיות פודקאסט. הקולנוע פה הוא הדבר הכי פחות חשוב.

בהיעדר עניין חזותי או נראטיבי, הרשתי לעצמי לנדוד קצת למחשבות פילוסופיות על סרטים ותיעוד, במיוחד בהקשר של "ממ"ר" אבל זה נכון להמון תוצרי דוקו מהשנים האחרונות ובכלל. כי הרי אם מעל מחמישים אחוז מהסרט הוא שחזורים – כלומר שחקנים שנשכרו לבצע פעולות מבוימות בתוך סטים שנבנו לטובת ההפקה – והשאר הוא פשוט אנשים מדברים למצלמה, מבלי שלגמרי נדע האם אלו טקסטים שנכתבו מראש או וידוי של הרגע, האם אנחנו באמת בטריטוריה של עשייה תיעודית? סליחה שאני נתפס לסמנטיקה, אבל מה בעצם תועד פה?

לא על תוצרי הסרט הנע של נטפליקס נתחיל לערער פה הגדרות, אבל מכיוון שזה בהחלט חלק משמעותי מעיצוב צריכת התוכן שלנו, המחשבה על מהו סרט תיעודי, כלומר סרט שמתעד, ומה הוא בכלל קולנוע כאומנות או בידור אל מול סתם שידוך של צילום וסאונד, קפצה לי מאוד חזק במהלך הצפייה ב"ממ"ר". למען הסר ספק, זה לחלוטין בהייה שתעביר שעה וחצי סבירה, ובאמת שיש מקום לכולם, גם לתוכן גבוה וגם לתוכן מתכלה, אבל מה בעצם נכנס תחת המטריה של קולנוע דוקומנטרי, והאם "ממ"ר" יכול להיות חלק ממנו?
ייתכן שגם זה כבר לא רלוונטי ועניין שומרי הסף איננו בעל משמעות, זה פשוט באמת הדבר הכי מעניין בהקשר של הדבר הזה.

ולגבי הטוויסט המדובר… כמובן שלא אחשוף או אפילו ארמוז על מה שאמורה להיות התפנית הכל כך מטלטלת שמשנה את מהלך הסרט, אבל בחיי שאני לא מבין מי יכול להיות מופתע מזה. החשש שנחשף באמצע הוא לחלוטין המסקנה ההגיונית מהשנייה הראשונה, אז לא רק שלקרוא לזה טוויסט יהיה קצת מוגזם, אלא שגם להיות המומים מרגיש כמו תוצאה של חוסר ריכוז די מוחלט. יותר מזה – אם רק שמים לב מי מהדמויות המרכזיות מרואיין למצלמה ומי לא, זה כבר חושף את "ההפתעה". שום דבר פה לא ברור לי. מה שכן אני יודע, הוא שהסרט הזה יישכח בעוד דקה.