אימת החודש – מהדורה אחרונה: "אלף ימים", "אלו חיים נרצחים", "חג ההודיה"

שבועות ספורים לפני יום ההולדת ה-11 של אימת החודש, והנה אנחנו עומדים בפני הסוף. או לפחות לעתיד הנראה לעין, אם נרצה קצת להוריד את הפאתוס.
לא נכנס לכל הפרטים, אבל מה שקרה הוא שלפני כמה שבועות קיבלתי בשורה מאוד משמחת בקשר לחיי המקצועיים, ונשבע שהפעם היחידה בה החיוך שלי לרגע קל התפוגג, הוא כשהבנתי שזה יביא לסיומה של אימת החודש. לרוב הקוראות והקוראים, באופן טבעי, אימת החודש היא לא יותר מכמה דקות של קריאה, בתקווה מהנות. בשבילי לעומת זאת, זה חלק מאוד משמעותי די בכל רגע נתון כבר כמה שנים טובות. בין אם לחפש את הסרטים ולצפות בהם בזמן לכתיבה עליהם, בין אם להושיב את עצמי בשעות מאוחרות מול הטלוויזיה אחרי שהבנתי שעוד לא ראיתי מספיק דברים מעניינים להאכיל את המפלצת, למצוא את התמהיל והגיוון הנכון כשהכול מתנקז לכמה מאות, אולי אלפי מילים, של המהדורות. וכל זה כבר מעל לעשור. קשה פשוט לוותר, אבל לפעמים צריך.
מכיוון שאני יודע שלעולם אסור להגיד "לעולם", אי אפשר לדעת מה יביא יום. אולי נמצא יורשת או יורש שיוכלו להמשיך בלעדי, אולי אחזור לעשות את סיכום השנה באימה או ספיישלים ז'אנריסטים פה ושם, אבל ייקח זמן עד שזה יקרה. נראה איך הדברים יתגלגלו.

חשבתי לא מעט על המהדורה האחרונה, אם לעשות אותה כרגיל או לחשוב על משהו מיוחד. אבל בגלל שלפני שנה היו לנו את חגיגות העשור שסיכמו חלק נכבד (לא יאומן כמה מהר הזמן עבר) ומכיוון שאין צורך להגזים עם הדרמטיות, החלטתי שהכי טוב יהיה פשוט לעשות מתכונת רגילה, כמו שאני אוהב ואני מקווה שגם אתם.
שלושה סרטים הגיעו בזמן לאימת החודש ויקבלו את הכבוד להיות נקודת ציון אחרונה בה. אחד מהם היה בבתי הקולנוע, שניים מהם נכחו בסיכום השנה הקודם אבל לא קיבלו את המקום הראוי להם, ואחד יש לו כבר תואר משלו – הוא הסרט הראשון שראיתי בשנת 2024. נתחיל אתו.

"אלף ימים" – Sewu Dino

בסרט האינדונזי הזה צפיתי ב-1 לינואר, בווילה גדולה עם אלמנטים די מקריפים לא רחוק מקו החוף של פונטה דלגדה שבאיים האזורים, כשבחוץ השתוללה סופה משוגעת. באמת שקשה לתאר תנאים מושלמים יותר בשביל הסרט הזה, יציאתו החדשה של חברינו קימו סטמבואל.

אחרי קימו אנחנו עוקבים פה באימת החודש וסריטה כבר המון זמן, עשר שנים למעשה, עוד כשהיה חלק מהאחים מו (יחד עם טימו טג'איינטו) וסרטם "קילרז". הפעם האחרונה שנתקלנו בו הייתה בדיוק לפני שלוש שנים עם סרטו "מלכת הכישוף השחור" שחיבבתי מאוד.
מאז הסרט ההוא סטמבואל ביים עוד שניים שלצערי לא ראיתי, וכעת הוא חוזר עם סרט רוחות נוסף כמו שהוא יודע. זהו "אלף ימים" בתרגום ישיר, והוא מספר על אישה צעירה בשם סרי (כנראה הכי פעמים שהשם של גיבור הסרט נאמר במהלכו, אגב. עשו משחק שתייה בכל פעם שאומרים "סרי" ונראה אתכם מגיעים עד האמצע), שכדי לממן את הטיפול התרופתי של אביה לוקחת עבודה אצל אישה עשירה ומסתורית. גם המשרה עצמה נמצאת תחת מעטה כבד של ערפול, אבל לסרי אין הרבה ברירות. יחד עם עוד שתי נשים הן נלקחות לבקתה מבודדת הרחק בתוך יער, שם הן צריכות לטפל במישהי חולנית המרותקת למיטתה, ודי ברור שזה לא רק צינון, נגיד את זה ככה.
על פניו העבודה די מונוטונית, כשעל סרי והשאר למלא הוראות מאוד מדויקות אחרת דברים רעים יקרו. לא יפתיע אף אחד שמהר מאוד מישהו יפשל, ורוע גדול יאיים על כולן. ואם זה לא מספיק, יהיה להן מאוד קשה לברוח משם, בטח כשחלומות משונים רודפים את שנתה של סרי.

סטמבואל יודע איך לביים אימה, זה הוכח כבר ללא צל של ספק. אמנם לא אגיד לכם ש"אלף ימים" הוא אחד הסרטים המפחידים שראיתי לאחרונה, אבל בניית הסיקוונסים, הצילום והשימוש בלוקיישנים בהחלט מרשים. גם המשחק לא רע.
מה שבכל זאת מונע מ"אלף ימים" להיות מסעיר באמת הוא ההרגשה שכבר ראינו את זה. וגם אם אני לא דוגמא לצופה רגיל, אספר לכם שהחבר עמו ראיתי את הסרט, שלא מאוד אוהב סרטי אימה (איך הצלחתי לשכנע אותו לראות דווקא את זה זו שאלה מצוינת), ידע לומר מראש מה יקרה כמעט בכל רגע. אני כנראה נהניתי יותר ממנו, כי התעמקתי בבימוי ובעשייה הקולנועית וידעתי לא לנסות להקדים את הסיפור שתחכום רב אין בו. עם זאת, למרות שהוא בהחלט סרט טוב וראוי, הייתי מקטלג אותו כאכזבה, גם אם לא באופן נחרץ.
אין בי ציפייה שימציאו את הגלגל מחדש בכל פעם, ואימת רוחות קלאסית היא טובה לכשעצמה, אבל לפחות היה אפשר להעלות את מינון הקיצוניות או בכל זאת לנסות להפתיע פה ושם. לא לקחת שום דבר מהיכולות של סטמבואל, אבל בעולם שאחרי "Evil Dead", כולל הרימייק המוצלח מ-2013, קיוויתי שהוא ייתן קצת משהו אחר וייחודי.

"אלו חיים נרצחים" – It’s a Wonderful Knife

התנצלותי על התרגום המשונה לשם הסרט, אבל חיפשתי משהו על משקל "אלו חיים נפלאים", שהסרט החדש הוא רימייק אימתי שלו. מעשיית הכריסמס של פרנק קפרה מ-1946 הוא לא רק קלאסיקה, אלא גם כנראה אחד הסרטים המשפיעים והמצוטטים בכל הזמנים, לכן בלתי נמנע שגם עולם האימה ישאב ממנו. יותר מזה, על הטייק הנוכחי אחראי התסריטאי מייקל קנדי, שכבר לקח בעבר סרט מוכר ומפורסם והביא אותו לטריטוריות הז'אנר – "פריקי", גרסת הסלאשר ל"יום שישי הפוך".
הייתי אחד מאוהבי "פריקי" הנלהבים, ואני עדיין מופתע שהסביבה פחות אימצה אותו, אבל מי יודע אולי הוא יקבל חיים נוספים. לסרט החדש, שביים טיילר מקינטייר ("נערות הטרגדיה") הייתה תגובה אפילו יותר עמומה, אם כי הפעם יהיה לי קצת יותר קשה להגן עליו למרות שהוא סרט חמוד מאוד. זה כנראה גם שורש הבעיה.

לטובת הנאה מרבית הייתי ממליץ לא לדעת יותר מדי על "אלו חיים נרצחים" לפני הצפייה, כי יש כמה טוויסטים חביבים כבר על ההתחלה. אם אתם חשדנים או לא אכפת לכם, אתם יכולים לקרוא את המשפטים הבאים. אם אתם טהרנים, קפצו לפסקה הבאה לעיקרי הדברים.
"אלו חיים נרצחים" מתרחש בעיירה אמריקאית קטנה ומושלגת, שם חיה וויני המתבגרת (ג'יין ווידופ), בתו של אחד האנשים האהובים במקום, דיויד (ג'ואל מקהייל). אחת הסיבות לפופולריות של דיויד, היא שהוא פחות או יותר האדם היחיד שיכול לרסן את איל הנדל"ן הנרי ווטרס (ג'סטין לונג) מלהפוך את המקום הקהילתי והשלו למרכז מסחרי קפיטליסטי והומה, ולדרוס את כל מי שלא בא לו טוב. בערב חג המולד וויני יוצאת לחגוג עם חבריה, אך לרוע המזל רוצח במסכה משתולל במקום. וויני מצליחה לעצור בעדו ולחשוף את זהותו, אבל במקום לחיות כמו גיבורה לאחר מכן, החיים שלה הופכים להיות קשים יותר. בייאושה, וויני מאמינה שעדיף שלא הייתה נולדת, וכמו ג'ורג' ביילי, גיבור "אלו חיים נפלאים", מתעוררת למציאות שביקשה – כשאיש לא מכיר אותה. העניין הוא שהיעדרותה של וויני מהעולם גם אפשר לאותו רוצח במסכה להמשיך להשליט את אימתו על העיירה, וכעת רק וויני יכולה לעצור אותו. השאלה מי יאמין לה?

זה נכון שבאופן טבעי קולנוע האימה מזוהה יותר עם חג ליל כל הקדושים מאשר עם חג המולד, אבל השילוב של השניים – החלק האופטימי והמשפחתי ביותר של הנצרות אל מול הפחדים הכי קיצוניים שלה – הביא לכמה סרטים אהובים מאוד. "בלאק כריסמס" הוא כנראה הטוב שבהם, אבל יש עוד כאלו שהפכו לקאלט כמו "Silent Night Deadly Night" ההיסטרי, "קרמפוס" שאני מאוד אוהב (אם כי הראיתי אותו לחברים לאחרונה ולא נרשמה התלהבות כפי שקיוויתי), "גרמלינס" למי שמחשיב אותו כאימה, ו"שכונה בטוחה" שאני חושב שיותר אנשים צריכים להכיר.
מה שמבליט את כל השמות האלו מהשאר, בעיני, הוא שבין אם מתוך קלות דעת או מחשבה תחילה, הם סרבו לתת לקהל מה שהוא רגיל או רוצה. בכולם יש משהו קצת יותר מעוות, קצת (או הרבה) יותר מרושע, כזה שלעיתים תופס אותך לא מוכן. "אלו חיים נרצחים" איננו כזה. זה סרט חמוד מאוד, מהנה בהחלט, עם משחק מצוין וכמובן שאזכיר את המוטיבים הגאים שלו – כאלו שהופכים אותו לאחד מסרטי האימה הלהטב"קים הראויים של הזמן האחרון – אבל כל אחד מהאלמנטים נשאר ברמה די בסיסית. אמנם יש בו רציחות מפתיעות, כאלה של דמויות שלימדו אותנו לאהוב, וכמה קטעים מאוד מצחיקים, אבל אין שום דבר אדג'י מדי כדי להשאיר את רמת העניין גבוהה לכל אורכו, לפחות במקרה שלי. הוא מתחיל מאוד חמוד, מה שלגמרי עוזר לו להתחבב במהרה, אבל אז נשאר חמוד יותר מדי זמן ולא צולל לכמה מהתמות המאוד קשוחות שהוא מפזר. אז אם אתם רוצים סרט סלאשרים חמוד, "אלו חיים נרצחים" לגמרי הכיוון שלכם. אם לא, תראו את "בלאק כריסמס". אבל את המקורי, כן?

"חג ההודיה" – Thanksgiving

חג ההודיה

את המהדורה פתחנו בסרט הראשון שראיתי ב-2024, וכעת אנחנו קופצים רגע אחורה, אל סרט האימה האחרון שראיתי ב-2023 אותו מיהרתי להשלים לפני סיכום השנה. נכנסתי אליו מאוד סקפטי, ויצאתי ממנו מאוד מבולבל (אבל לא באשמתו).
העניין הוא שבתחום קולנוע האימה, שנת 2023 נשלטה בעיקר על ידי הלהיטים "מייגן" ו"צעקה 6" שנחשפו ממש בראשיתה, בסרטים שחובקו כמו "נגעת נרצחת" ו"כשהרוע אורב", ובעוד סרטים שעל איכותם אפשר להתווכח כמו "חמישה לילות אצל פרדי" ו"אף אחד לא יציל אותך". בהסתכלות על כל אלה, להם היו מעריצים כמו גם מבטלים, מאוד מוזר לי מדוע "חג ההודיה" לא חובק הרבה יותר. הוא בקלות אחד הטובים של השנה החולפת, ואחד המהנים והמשמחים של השנים האחרונות. מעניין אם זה קשור לאיש שעומד מאחוריו, שגם אם ללא ספק נחשב לאחד מאושיות האימה המוכרות והחשובות של האלף החדש, הוא רחוק מלהיות קונצנזוס.

איליי רות' פרץ לסצנה בשנת 2002 עם סרט הביכורים שלו "קדחת הבקתה", שלקח את סרטי הבקתה המבודדת למקומות אחרים, ומגעילים למדי כמובן. לאחר מכן חזר רות' עם בשורת תת-הז'אנר המכונה "פורנו עינויים" ב"הוסטל", לצד "המסור" פחות או יותר באותו הזמן, והיה ברור שהוא פה בשביל להישאר. קוונטין טרנטינו בעצמו פרש עליו את חסותו, נתן לו לביים טריילר מונפץ ב"גריינדהאוס" והעניק לו תפקיד מול המצלמה ב"ממזרים חסרי כבוד".
על מה שקרה לרות' בשנים שלאחר מכן אפשר להתווכח. הוא המשיך להיות מאוד פעיל, אבל לפחות בעיני הסרטים שעשה היו מאוד מאכזבים (גם אם חלקם צברו מעמד של פולחן) כמו "דפיקה בדלת" עם קיאנו ריבס ו"התופת הירוקה". השיא השלילי כנראה היה עם הרימייק ל"משאלת מוות", אבל אותו לא ראיתי אז לא אוכל להעיד לגביו. גם עבודותיו כמפיק וכשחקן לא לגמרי הלכו כמו שצריך חלק ניכר מהפעמים. משהו שם לא לגמרי הסתדר, והסנטימנט הכללי התחיל להצטבר נגדו. כמו שקורה עם הרבה אנשים שזוכים לתהילה קיצונית בתחומם ואז מחפשים את דרכם.

"חג ההודיה" הוא סרטו הראשון של רות' מאז סרט האימה-לילדים "הבית עם השעון המסתורי", אבל באיזשהו מקום זו בעצם חזרה אחורה, לתקופה טובה יותר שלו. זאת מכיוון שהסרט הוא בעצם פיתוח של אותו הטריילר לסרט המומצא שעשה לגריינדהאוס ב-2007, על רוצח במסכה שקוצר אנשים במהלך חג ההודיה. רות' אמנם התרחק מהסגנון הסבטיזי הטראשי לטובת מראה עכשווי, אבל השתמש בכמה מהסצנות שהופיעו אז. וכן, אני מדבר על הטרמפולינה.
ככה יצא שהנוכחות של רות' אולי יצרה אפקט כפול ואף מנוגד. מצד אחד אנשים הגיעו עם ציפיות נמוכות ואולי גם חוסר סבלנות מובנה, אך מאדך התחושה היא שרות' חי עם "חג ההודיה" כל כך הרבה זמן, שמה שיצא לו זה אולי הסרט הכי מיומן ומוצלח שלו.

רות' הצליח להשיג איזשהו שילוב מאוד קשה ונהדר בסרט שלו. הוא מצד אחד מאוד מודע לעצמו, משחק על התבניות המוכרות והולך בתלמים חרושים, אבל מצליח להוציא מהם את המיטב, להיות נוסטלגי בלי לעייף או להתעצל, להצחיק מאוד ולברוא עולם מאוד מזמין (גם אם מחליא לעיתים. בדיוק כמו שצריך). זה מתחיל כבר בדקות הראשונות עם סקיוונס הבלאק פריידי, מהדברים הכי מוגזמים, איומים ונהדרים שראיתי השנה בתחום האימה. חששתי שזה יהיה שיא הסרט, ואנחנו רק באקספוזיציה, אבל הדאגה התפוגגה מהר מאוד. ל"חג ההודיה" יש באמת הכול – רציחות נהדרות, קאסט שמחזיק מעולה, והמון הומור שעובד מצוין.
הנקודה היחידה שמצאתי כחלשה היא זהות הרוצח/ת שבעיני הייתה צפויה לרמה קיצונית, אבל מכיוון שמי שמעניק/ה את ההופעה הזו כל כך מוצלח/ת והנה/ת מכל רגע, שזה לא באמת משנה. כמו ברוב סרטי הסלאשרים לא צריך לדבוק בהיגיון העלילתי, ואם מתחילים לשאול שאלות אולי הדברים קצת לא יציבים, אבל כסף קטן בהקשר של "חג ההודיה". סרט שהגיע לו כל כך הרבה יותר יחס חם ממה שהוא קיבל, ובתקווה ימשיך לחיות בזיכרון ויקבל מעמד קאלט. אם ההמשכים לא יהרסו את זה, כלומר.

ועם החדשות הטובות האלו יורד הווילון על אימת החודש, גם אם לא לתמיד. תודה שחזרתם לקרוא, תודה לאלו שהיו פה ב-11 השנים האלו. זה היה מסע משוגע למדי. התגובות פתוחות, אגב. כנראה התרככתי באמת.