״שושנה״, סקירה

בעולם מקביל, ייתכן והעלייה לאקרנים של הסרט "שושנה" (Shoshana) הייתה גוררת שיח נרחב בארץ. סרט של במאי בינלאומי ידוע (לפחות לסינפילים) שעלילתו מתרחשת בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי, ומבוססת על דמויות אמיתיות וסיפורים שלרבים כאן יש עדיין מטען רגשי כלפיהם. בתפקיד מרכזי אך לא ראשי ניצבת דמות שיש על שמה רחובות ומוסדות בארץ, ומאידך הייתה מאוד שנויה במחלוקת בחייה ובמידה רבה היא שנוייה במחלוקת גם כיום, למי שמכירים את הפרטים. אבל זה גם סרט על הסכסוך היהודי-ערבי שנעשה על ידי יוצרים לא-ישראלים, במציאות שאחרי ה-7 באוקטובר. קצת קשה לנו להיזכר בעבר של הסכסוך, גם אם דרך עיניים זרות, בטח כאשר הסרט אמנם לא אנטי-ישראלי, אבל כן מציג כמה אירועים היסטוריים שלא בהכרח מוציאים אותנו טוב בעולם. או מזכירים לצופים שפעילות המחתרות בתקופות המנדט יכולה להיות מכונה, בחלקה, טרור. והנה עצבנתי חלק מן הקוראים בפסקת ההקדמה.

אנסה לציין כי הסרט מוצא סימפטיה מסוימת ומנסה להביא את נקודת המבט גם של האנשים אותם הוא מבקר, וגם אם הוא לא מצדיק את כל הפעולות בו, הוא לא מייצר מציאות לפיה הן מתרחשות בלי סיבה. אסביר גם כי מה שעניין את יוצרי הסרט מבחינה מוסרית היא לא הפעילות של היהודים, אלא של נציגי האימפריה הבריטית מול האוכלסיה המקומית המורכבת. דומני כי זהו פרק היסטורי שלא רבים בבריטניה, ויוצרי הסרט המשתייכים לשמאל, היו עושים מולו סוג של חשבון נפש מסוים על העבר הבריטי הלא רחוק, שחלקו באי פתרון הסכסוף אותו אנו עדיין חיים. אציין גם שיש מקומות שהפריעו לי בהצגת המניעים היהודים בסרט, ואגיע לכך בהמשך, מעבר לכך שאני סבור כי למי שמוכן בכל זאת להתמודד עם מבט על היסטוריה ארץ ישראלית בימים אלו, הסרט מומלץ למרות הפגמים.

מומלץ למרות הפגמים היא העמדה שלי כלפי רוב סרטי הבמאי מייקל וינטרבוטום. הוא הוא אחד מן הבמאים הכי פוריים בקולנוע הבריטי ב-30 השנים האחרונות, עם ממוצע של יותר מסרט לשנה ומימד של ניסיון בשפה הקולנועית ו/או באמירה כמעט בכל סרט. ברוב סרטיו וגם בנוכחי, הוא מנסה מספר דברים בו זמנית וזה קצת יותר מדי, ורק כאשר הוא משתף פעולה עם סטיב קוגן התוצאה מומלצת לא סייג. אבל וינטרבוטום ראוי לצפייה ויותר מכך לדיון גם כשהוא לא מצליח בכל מה שהוא מנסה, או משלב בין רגעים קולנועיים נהדרים לטעויות קשות בכתיבה ובבימוי. בטח שהוא מעניין כאשר הוא מתייחס להיסטוריה של ישראל, גם ובעיקר כאשר המוקד העיקרי שלו הוא שאלת הכוח שהפעילו הבריטים, שניתן אולי לייצר הקבלה בינו לבין ישראל של היום. למרות זאת, בסרט יש גם לא מעט דמויות של יהודי ארץ ישראל, כולל אחת מן הראשיות, זו שנתנה את שמה ליצירה.

זוהי דמותה ההיסטורית של שושנה בורוכוב (אירינה סטרשנבאום), בתו של הוגה הדעות והמנהיג הציוני-סוציאליסטי דב בר בורוכוב, ומי שמאמינה באידיאולגיה של אביה, המשלבת ציונות עם תקווה לשיתוף פעולה של פועלים יהודים וערבים. בבית היא מדברת רוסית עם אמא שלה והיא עובדת בהסתדרות וכנראה גם תומכת במחרתרת ההגנה, אבל באמצע שנות השלושים היא מתנגדת לדרכים האלימות יותר של "הארגון" (האצ"ל). היא מתחילה לצאת עם תומאס וילקין (דאגלס בות'), קצין בריטי במחלקה המופקדת על מניעת טרור יהודי והוא עושה זאת בצורה המעדיפה את ההגנה על פני האצ"ל גם בלי קשר לחיי האהבה שלו.

במקביל, באזור ג'נין, מפקד על הכוחות הבריטים ג'ופרי מורטון (הארי מאלינג) והוא נוקט בטקטיקה נוקשה יותר כלפי הפורעים הערבים: אפס רחמים או סבלנות, ונכונות לסכן את החיים גם של משתפי הפעולה שלו. בשלב מסוים מורטון מועבר לתל אביב, בין היתר על מנת להילחם בהשפעה ההולכת וגדלה של אברהם שטרן (אורי אלבי), אחד מראשי האצ"ל שהקים מאוחר יותר את ארגון לח"י על מנת לפעול נגד הבריטים גם במהלך מלחמת העולם השנייה. זוהי גרסה פשטנית של פני הדברים, בסרט יש יותר פירוט ומן הסתם לא פירוט מלא על כל ההבדלים בין המחתרות. העלילה מתארת אירועים שבמציאות נמשכו יותר מעשור ובסרט הם מוצגים בצורה קצת יותר מצומצמת, אבל בכל זאת על פני כמה שנים.

הסרט צולם באיטליה ומידת הדמיון לארץ ישראל משתנה. היא נראית מוצלחת רק לפרקים, אבל השחזור התקופתי טוב ומושקע ברובו. יש בסרט דמויות רבות שמדברות בעברית למרות שרוב העלילה באנגלית, ויש גם חלקים ברוסית וערבית. המבטא העברי לא תמיד אמין, אבל השפה עצמה אמינה לדעתי יחסית לזהות הבמאי והתסריטאים (וינטרבוטום כתב ביחד עם לוראנס קוריאט ופול ויראג). הרגעים הטובים בסרט הם שתי מערכות יחסים שהמתח ביניהן היה יכול להחזיק סרט שלם. מורטון ווילקין הם שותפים-יריבים, עם השקפה שונה לגמרי לגבי תפקיד המשטרה, שימוש בכוח ואסטרטיגה מול אוכלוסייה אזרחית שמגלה התנגדות לשלטון. השאלה האם לטפח גורמים מתונים שיכולים להיות אלימים על מנת שיעזרו להילחם ברדיקלים בגלוי יותר, עדיין רלווונטית בצורות אחרות. סיפור האהבה בין וילקין ובורוכוב הוא סוג של רומיאו ויוליה עטוף בפוליטיקה ובעלילת ריגול, והוא כולל את הרגעים הכי יפים ומרגשים בסרט. וגם סצנות סקס מיותרות ולא טובות לרוב.

שלושת השחקנים הראשיים טובים מאוד. סטרשנבאום הרוסיה משחקת בשלוש שפות והמבטא שלה עובר איכשהו בתור עברית של רוסייה, כאשר הבמאי מעמיד את הפנים שלה במרכז הסצנה מספר פעמים, או אפילו מייצר סצנות שלמות שהן בעיקר הליכה שלה שמצליחה להעביר רגשות. מאלינג מתענג על האופציה לגלם נבל בסגנון המשחק הייחודי הקבוע שלו, ובות' מתפקד כמי שבעצם מצוי במאבק פנימי מול שתי הדמויות הללו. בניגוד אליהן, הוא לא בטוח בצדקת דרכו גם כאשר הוא אומר זאת בקול רם. בהיותו פרטנר לסצנות עם שתי תצוגות כוח שונות ומגובשות של השחקנים האחרים, הוא מצליח להעביר את הלבטים וגם לשדר כוח וסמכות בדרכו.

עניין אחר הוא עיסוק בקבוצות ההתנגדות. לפרקים, הסרט מראה את תכנון הפעילות של פעילי ההגנה ובעיקר של אנשי שטרן, שבהחלט מוצגים כאנשים המונעים בידי אמונה ואידיאולוגיה ולא כאכזרים בלבד. גם אם יש ביקרות כלפי חלק מן הפעילות שלהם ובעיקר סביב הנכונות להרוג בלתי מעורבים או "לנקום", על ידי הריגת ערבים בלי לדעת את זהותם הספיציפית. הכל היה שנוי במחלוקת בזמנו וזה עדיין רלוונטי, וגם אם לסרט יש עמדה הוא לא שופט בצורה חד משמעית, לדעתי.
מה שכן ניתן לומר הוא שהסרט מדבר על הטרור של ערבים נגד יהודים ובריטים בדיאלוג, אבל מראה בצורה גרפית כמה פעולות אלימות מצד יהודים הן נגד הבריטים והן נגד אזרחים. גם אם כל האירועים בסרט התרחשו במציאות, עד כמה שאני יודע, התחושה היא לא הכי מאוזנת אם לשפוט רק את הסוגיה של יהודים מול ערבים. כאמור, המוקד כאן הוא בעיקר המעורבת של הבריטים באזור, אך דומה כי גם בבריטניה רוב הצופים, באווירה הנוכחית, ישפטו אותו כמי שמציג את הישראלים או את חלקם באור שלילי מדי. או להבדיל, לא מציג כמעט את הצד הפלסטיני גם בצורה חיובית וגם בצורה שלילית. זאת למרות סצנה אפקטיבית למדי של מעצר המוני ואיום ברצח כלפי כפר שלם בפתיחה.

לצערי, הרגעים החלשים ביותר בסרט בהקשר הפוליטי ובכלל הם בפתיחה ובסיום. סוג של מונולוג מאת שושנה על ההיסטוריה, לכאורה מנקודת מבט של השמאל הציוני אבל לתחושתי בפועל תוך השמטת חלק מן הפרטים המהותיים. החלקים הללו של הסרט נראים כמו ניסיון לתת הקשר היסטורי מלא לקהל שאינו בקיא. זה הפריע לי בעיקר כי לסרט יש שוט סיום טוב מאוד, או טוב מספיק: מחווה ישירה/העתקה של אחד מן הסרטים הבריטיים המפורסמים בכל הזמנים, סרט שנרמז חזותית כבר קודם וגם הוא עוסק בשאלות של מוסר בשעת מלחמה. השוט הזה סוגר היטב את הסיפור של הדמויות, אבל אחריו יש עוד אפילוג שמנסה לספר את הסיפור ההיסטורי בצורה "מלאה" יותר מן הדרמה הפרטית שבלב הסרט. אבל לספר את ההיסטוריה המלאה אי אפשר, בטח לא בכמה דקות.

כדרכו, וינטרבוטום משלב בין סצנות יפות ומבט מורכב על אתיקה אנושית ובניית עולם יפה עם סצנות שעוברות מהר מדי. הוא מסוגל להיות מורכב ושטחי באותו הסרט, לתסכל בגלל חזרה על סצנות בעייתיות, אבל לשבץ ביניהן סצנות שמותירות טעם של עוד. יש לסרט פוטנציאל להיות סרט בידורי סוחף, ויש בו כאמור רגעים מעניינים פוליטית ואפילו פילוסופית, אבל הוא לא מצליח ללכת עד הסוף לאף כיוון. עדיין, למרות כל ההסתייגויות, אני ממליץ לצפות בו. אולי לגחך מול החלקים שלא עובדים, להרגיש לא בנוח מול ההיסטוריה בראי ההווה, אבל גם לצאת עם תובנות ולהנות משחקנים מוצלחים ובמאי שלא תמיד מצליח אבל תמיד מנסה לאתגר ולבדר. עשיתי מאמץ מיוחד על מנת לצפות בסרט על מסך גדול (הקרנה יומית אחת בפתח תקווה זה כל מה שיש כרגע באיזור המרכז) ואני שמח שעשיתי זאת.