סרטים חדשים: ״נפוליאון״, ״וונקה״, ״אי של שפיות״

אווירת חג החנוכה מתערבבת בעוד ועוד חדשות איומות ותחושת חוסר אונים כללית אל מול המלחמה, והפתרון היחיד שאני מכיר הוא להתרכז בעתיד הקרוב ולראות סרטים. או לכתוב ולקרוא עליהם, שזה משהו שאנחנו עושים לאורך החג די במרץ וגם אתם ואתן אם להאמין למספרים הגואים במונה הכניסות לאתר. בהזדמנות זו תודה לכל מי שנרשם או נרשמה לעדכונים במייל, אבל אני חייב לתהות האם זה בגלל הפופ-אפ החדש הזה שאני לא התקנתי או ביקשתי ואין לי מושג איך לבטל. בחזרה לסרטים עצמם, יש לנו המוני פסטיבל מכאן ועד סוף השנה, לכן הכנתי מדריך, בזמן שעופר ואור התרכזו בסקירות (״לרוץ על החול״, ״המאסטרו״, ״להשאיר את העולם מאחור״). כמובן שמאז שהבחנו כי דצמבר הגיע גם סיכומי השנה מבשילים לאיטם מאחורי הקלעים, ונתחיל לשחרר אותם לחופשי בקרוב. בינתיים יש שלושה סרטים חדשים בבתי הקולנוע ששווים התחייחסות ויש גם מה לראות בשירותי הסטרימינג ובסינמטקים שמחוץ לעולמות הפסטיבלים. אתמקד בשלושה שפועלים אבל אינם בירושלים ובתל-אביב עמוסות התוכניות המיוחדות, אתנצל בפני סינמטק ראש פינה שחזר לפעילות מתונה השבוע ופספסתי זאת, ואחזיק אצבעות לשובו של סינמטק שדרות.

נפוליאון (Napoleon) – סוף כל סוף, עיבוד קולנועי לשיר של יוני בלוך! אה, לא, זו ביוגרפיה קולנועית נוספת אבל הפעם למצביא והשליט הצרפתי הנודע, נפוליאון בונפרטה. חואקין פיניקס מגלם את האיש מן הכותרת, בעל תאוות כיבושי המדינות הבלתי נלאית, אבל התקציר מבטיח התמקדות לא רק בעלייתו לגדולה ועליונות צבאית אלא גם במערכת היחסים שלו עם זוגתו, ג׳וזפין (ונסה קירבי). יש גם צרפתים בקאסט, למשל טאהר ראחים, אבל דיוק היסטורי כנראה היה פחות חשוב לתסריטאי דייויד סקרפה (״כל הכסף שבעולם״) ובמיוחד לבמאי שלו, רידלי סקוט. חפשו ציטוטים של רידלי קשישא ממסעות קידום הסרט, האיש משולח רסן (״פגשת פעם היסטוריון? הם משעממים!״ השתלח במראיין אחד). עוד ראוי לציין כי הסרט אמנם אורך 158 דקות אבל זוהי גרסה מקוצרת, שכן ההפקה הזו של אפל+ נועדה להכיל ארבע שעות של קולנוע אפי. זו כנראה הגרסה שתגיע בסוף לשירות, אבל הגרסה הקולנועית היא זו המופצת בכל העולם וכעת בישראל.

וונקה (Wonka) – נעבור אל כובען מטורף אחר, הפעם פרי מוחו של הסופר רואלד דאל שיצירתו ממשיכה להיות מעובדת למסכים בקצב מוגבר. כבר כעסו עליי מספיק בכל פעם שסיווגתי את ווילי וונקה, המטורלל שמפתה ילדיו אליו למפעל ומטביעם בשוקולד, בתור נבל. נתפשר על אנטי-גיבור, אותו מגלם בגרסתו הצעירה טימותי שאלאמה-ג׳נר (עדיין לא באמת ״ג׳נר״ אבל חשוב להזכיר). כיוון שזהו פריקוול אין עדיין צ׳ארלי ולא מפעל השוקולדה, כי אם סיפור על שוקולטייר חולמני המגיע לעיירה הידועה בבונבוניירות שלו ומקווה להשתלב. התמימות שלו מנוצלת בידי המקומיים, מקרטל השוקולד ועד לבעלי פונדק/מכבסה, אבל וונקה מצליח גם להקסים מספיק דמויות על מנת לפצוח בשיר בדרכו להגשים חלום. כן, זהו סרט מוזיקלי המציג מחדש שירים ותיקים וגם מוסיף כמה וכמה חדשים. מעניין איך הם נשמעים בכל אחת מן השפות בהן מוצג הסרט בישראל, כאשר לצד האנגלית המקורית יש גם דיבובים לעברית, רוסית וצרפתית. אם זה לא נשמע מושך, אגלה לסיום שהבמאי הוא פול קינג (״הדב פדינגטון״ הראשון והשני), שגם כתב יחד עם סיימון פארנבי, ומילא את המסך בשחקנים בריטיים מופלאים: אוליביה קולמן, יו גרנט, סאלי הוקינס ועוד.

אי של שפיות (On the Adamant) – יחסית להיותו של הסרט התיעודי הזה זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין, ואחד הדוקומטריים היחידים השנה שאפשר לקרוא להם מדוברים, הגעתו ארצה כמעט חרישית. זאת לאחר שזכה לקצת יחס, שבוודאי יתחדש בסופש, בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם הוקרן תחת השם ״על האדמנט״. מדובר בסרטו החדש של ניקולא פיליבר, אחד המתעדים-מתבוננים החביבים עליי מבין הדור הוותיק שעדיין פועל כיום (״פעלים למתחילים״, ״ננט״, ״בית הרדיו״). הפעם הוא הפנה את מצלמתו אל מעון יום למבוגרים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, הממוקם על נהר הסן הפריזאי. המיקום הצף והבלתי שגרתי בשלוותו עומד בניגוד למתרחש בין כתלי המוסד, כאשר הסרט אמור להציג את רגעי השיא והשפל של החוסים כדי לבנות פסיפס מורכב שצולם על פני זמן ממושך. הנה תמונה מהסרט לפני שנעבור לסינמטקים ולמסך הביתי.

אי של שפיות

סינמטק חיפה – חוזר לפעילות אחרי הסיום הפתאומי של הפסטיבל עם הקרנות חוזרות של כמה מלהיטיו. בין היתר תוכלו לצפות בסרטים שהספיקו להיות מדוברים ואהודים, ברחבת הסינמטק או כאן בסריטה, דוגמת ״במצב קריטי״, ״המתנחלים״, ״בלאגה לומדת לקח״ או ״שבעה חורפים בטהרן״. רשימה חלקית, המלאה באתר הסינמטק.

סינמטק הרצליה – עבר למשכנו החדש ברחוב בן גוריון 22, וטרם ביקרתי בו אז עליי להתבייש, במיוחד כי הוא מספק כמעט מדי ערב סיבות לעשות כן. למשל ״פיצקרלדו״ של הרצוג שיוקרן היום, או ״פריז, טקסס״ של ונדרס בעוד שבוע מהיום. אבל מחר בערב יקרה אירוע קוסמי ונדיר יותר, בדמות הקרנת ״הפסיקו להיות הגיוניים״, סרט ההופעה של הטוקינג הדס בבימויו של ג׳ונתן דמי שהייתי בוחר לסרט השנה אילולא היה מ-1984. משוגע בעיניי שנותרו כרטיסים, גם עם מעטים, לערב של אושר ועושר מוזיקלי עם הרצאה של תומר קריב מרדיו ״הקצה״ לפני כן.

סינמטק חולון – שתמיד משונה להחמיא לו בהתחשב בזהות מנהל התוכניה, פצח בתחילת החג בסדרת ״חנוכה של מנהיגות״ ובה מוקרנים סרטים על נושא שלא קיים בישראל של ימינו. הערב למשל תוכלו לראות את ״לינקולן״ של ספילברג, אבל לי יש חיבה בלתי מוסברת לסרט ״הנשיא מאוהב״, שיוקרן פעמיים ולכן אמליץ על שיתוף הפעולה הזה בין רוב ריינר ואהרון סורקין. חשוב יותר, במוצ״ש יוקרן ״טיסה נעימה״ של הכריך הקולנועי האהוב עליי, צוקר-אברהמס-צוקר. סרט שרק משתפר כאשר צופים בו עם קהל מתגלגל מצחוק ואני רציני, אז אל תקראו לי שירלי.

מרד התרנגולים: עלייתם של הנאגטס (Chicken Run: Dawn of the Nugget) – נסיים עם נטפליקס שתשגר ביום שישי, מאוחר מדי לחג החנוכה, את סרט האנימציה החדש של אולפני ארדמן הבריטיים (תמונה בראש הפוסט). מדובר בהמשך ל״מרד התרנגולים״ מתחילת המילניום, שהיה ראוי להיקרא ״מנוסת התרנגולות״ אבל הטעות הנגררת נשארה איתנו גם בהמשכון. לצד ויתור על שימוש במילה החמודה בשפה העברית, שניצלון, אני מגיע עם בטן מלאה (אין כאן משחק מילים) לסרט הזה רק מלקרוא את שמו. כמו בעלילות הפריצה או הבריחה מאלקטרז, התרנגולות שסיימו את הסרט הראשון במקום מבטחים נאלצות לשוב אל כלאן, הפעם למטרות הצלה. בגרסה האנגלית יש המון מדבבים מפורסמים, בראשות טנדי ניוטון, זאכרי לוי ובלה רמזי. הבמאי הוא סם פל (״פראנורמן״) ואני יכול רק להניח שהסרט מיועד גם להורים שגדלו על המקור (גם כאן אין משחק מילים), כי עבר מספיק זמן. אם תרצו מחשבה מדכאת לסיים איתה את הפוסט.