״לידה״, בחזרה לסרטו של ג'ונתן גלייזר לקראת ״אזור העניין״

לא מזמן פורסם כאן טקסט של אור שחוזר לסרטו של ג'ונתן גלייזר, "מתחת לעור", בין היתר לכבוד סרטו החדש של הבמאי, "אזור העניין", שהוקרן בפסטיבל חיפה ויוקרן שוב בפסטיבל סרטים בערבה. הדבר עורר בי סקרנות לחזור גם לסרט מוקדם יותר של הבמאי הבריטי האיכותי והמאתגר, סרט עליו טרם כתבנו ישירות בסריטה, שכן הוא יצא מספר שנים לפני פתיחת האתר. באותה מידה, לקח לסרט גם מספר שנים לצבור אהדה ומעמד כיצירה מוערכת, אבל ביחד עם סרטיו האחרים של הבמאי, ממרחק הזמן ניתן לקרוא את "לידה" (Birth) כסרט מרתק ואף משפיע. אולי אפילו כאחד מהסרטים הכי טובים של העשור הראשון של המאה ה-21, אם כי אני זוכר היטב שזה לא היה היחס לו זכה הסרט עם צאתו.

בדומה ל"מתחת לעור", גם "לידה" הוצג לראשונה בפסטיבל ונציה, במקרה שלו בשנת 2004. על פי הדיווחים, שני הסרטים התקבלו עם שריקות בוז רמות של חלק מהקהל בתום ההקרנה. הביקורות על הסרט היו מעורבות: רוב המבקרים נטה להיות שלילי כלפי הסרט, כאשר במדד הלא אמין של האתר "רוטן טומייטוז", אחוז הטריות של הסרט כיום עומד על 39% וזה אחרי שבעבר היה נמוך בהרבה. אמנם מבקרים בכירים יותר היו חיוביים יחסית ורוב המשבחים של הסרט היו כאלו שהקבלה שלהם אותו הסרט תרמה לעניין בו. זה כולל את רוג'ר איברט, שתמך בסרט אבל נרתע מהמערכה האחרונה שלו, לתפיסתי בגלל שהוא פספס משהו בשלב מוקדם יותר בסרט, כמו טקסטים רבים.

עם השנים, "לידה" צבר עוד ועוד אוהדים נלהבים מסיבות שונות, גם אם דומני כי לו אין פרשנות אחידה. זה לא נאמר בגנות היצירה, שמשהו בה מתעתע במתכוון. כמו הסרטים האחרים של גלייזר, הוא מזמין חשיבה וקריאה נוספת ולא תמיד אנשים מצפים מזה ממי שהתפרסם כבמאי קליפים ופרסומות. אבל בכל הנוגע לסרטים ארוכים, גלייזר הוא יוצר שרוצה לאתגר את הקהל שלו ולדון דרך הסיפור ביותר מנושא אחד. דומני כי מבין סרטיו, "לידה" הוא זה שמצליח לתאר היטב מספר נושאים הן בצורה מעוררת מחשבה והן באופן מרגש. את כל זה הסרט עושה באורך של 100 דקות בלבד, כולל קרדיטים. וזה כשמקרינים אותו בפילם וב-24 פריימים בשנייה. בצפייה דיגיטלית ביתית יש פריים אחד יותר בכל שנייה, וכך הסרט מגיע לכתוביות הסיום בקצת פחות משעה וחצי.

בזמן אמת, רוב היחס לסרט נבע סביב המחלוקת לגבי התוכן שלו ולגבי סצנה אחת במיוחד. הסרט עוסק באישה בשם אנה (ניקול קידמן), אשר ילד בן 10 בשם שון (קמרון ברייט) טוען כי הוא למעשה בעלה, גם לו קוראים שון, שנפטר במפתיע ובסמוך ללידתו. המחלוקת היא בעיקר סביב סצנה שאני זוכר שדובר עליה בתור "קידמן נכנסת לאמבטיה עם ילד", אם כי בפועל הילד הוא זה שנכנס לאמבטיה בה היא נמצאת ומבלי שהיא מצפה לכך, אך היא נשארת. רוב השוטים בסצנה צולמו כאשר כל אחד מהשחקנים מופיע בנפרד, פרט לשוט אחד קצר בו בפועל שניהם לבשו בגדים. ברייט לא היה עירום בשום שלב בצילומים. יש גם שוט בסרט של נשיקה קצרה על השפתיים, די על מנת להפוך את הדיון בסרט לשאלה האם הוא עוסק בפדופיליה. אף כי הסוגיה בהחלט עולה בסרט, דומה כי מדובר בעיקר במשיכה של ילד כלפי אישה מבוגרת. הרגשות של אנה, כולל אופציה למשיכה מינית, הן למרות הגוף של הילד ולא בגללו. עוד יש לציין כי הסרט בהחלט מבקש לעורר בצופה חוסר נחת.

לצד הטענות הללו, נטען כלפי הסרט כי האירועים בו לא תמיד אמינים דרמטית וכי התסריט לא תמיד מוסר את מלוא המידע לגבי הדמויות. בהקשר לשתי הטענות, נדמה לי כי ראוי לשים לב לשותפיו של גלייזר לתסריט. הבמאי כתב אותו בשיתוף עם מילו אדיקה (״מונסטר בול״), אחרי עיצוב הסרט ביחד עם ז'אן פול קרייר, אחד מהתסריטאים הצרפתיים הגדולים ביותר ומשתף פעולה קבוע של לואיס בונואל, בין היתר. הסרטים השונים של קרייר כוללים לא פעם פרובקציה או יחס לא שגרתי למיניות, כמו גם הקרבה של ריאליזם דרמטי לטובת עיסוק סימובלי יותר בנושאים. זהו גם המצב בסרט הזה, אם כי גלייזר מעניק לסרט גוון שקרוב יותר למבט ארוך על הדמויות מאשר ברוב הסרטים שקרייר מעורב בהם.

למרות הסיטואציה הראשונית, השפה החזותית של הסרט חורגת מריאליזם לא דרך קרבה לסוריאליזם, אלא דרך שאילת אלמנטים מעולם האימה אך מבלי שהסרט מנסה להפחיד בצורה המסורתית. "לידה" אינו סרט אימה, אבל הוא עוסק בהתמודדות עם פחדים מהותיים בהוויה האנושית והוא גם מתכתב חזותית עם "תינוקה של רוזמרי", דרך התספורת של קידמן בסרט ודרך מיקום העלילה באותה שכונה כמו סרטו של פולנסקי. אבל בעוד "תינוקה של רוזמרי" עוסק בפחד מסגידה לשטן שהוא ישות לא ריאליסטית, "לידה" עוסק יותר בפחד מכוחות שהם לא אפלים, אבל הם חלק מהחיים.

למשל, המוות, שנוכח בו כבר בסצנה הראשונה. שון המקורי מסיים הרצאה בטענה שהוא לא מאמין בחיים שאחרי המוות ויוצא לריצה בסנטרל פארק המושלג, בו יש מעט אנשים וכלבים עקב מזג האוויר. סיקוונס הפתיחה הזה מועבר בארבעה שוטים. הראשון, מעקב אחרי הרץ במבט מאחור, תוך תנועת המצלמה יחד עם הדמות. שוטים של תנועה ארוכה מאוחרי הדמות מלווים את הקריירה של גלייזר עוד מתחילת הדרך (למשל בקליפ ל"קארמה פוליס" של רדיוהד) ועד לסרטיו המאוחרים. תנועת המצלמה לאורך הסרט כולו, בעיקר בחללים סגורים, תמיד מביעה משהו כלפי המתרחש, בין אם היא קשורה לתנעות הדמות ובין אם לאו. השוט העוקב אחר שון הרץ נכנס מאחוריו למנהרה מתחת לגשר, וממשיך עד הרגע שלפני היציאה מן המנהרה לתוך האור.

בשוט השני, המצלמה ממתינה מרחוק, מביטה על שון הרץ בשביל לעבר המיקום שלה, שמתגלה כסמוך למעבר נוסף מתחת לגשר. השוט הזה יוצא מאור לתוך החושך של המנהרה הקצרה, עד לנקודה בה שון מתמוטט בתוכה. השוט השלישי הוא מבט מצידה השני של המנהרה והוא מראה את אדישות הסביבה למוות, תוך התרחקות הדרגתית כלפי מעלה. משם הסרט עובר לתיאור של לידה, לכאורה מאורע נפרד אבל הסיום לליווי המוזיקלי של קטע הריצה והמוות מופיע רק בתום הלידה. בכך, הסרט מקשר בין המוות שהוא לכאורה סופי לבין תחילת החיים, ורומז לקהל כי הלידה מהכותרת היא למעשה המשך חייו של שון. אולם, הסרט כולל לכל אורכו רמזים די ברורים לכך שזה לא המצב. במידה רבה, ניתן היה לקרוא לו "מוות", בדיוק כמו "לידה". אבל יש בו גם לידה אחרת בנראטיב וגם אופציה סימובלית יותר לקריאת הכותרת. זה כבר יצטרך ניתוח של הסרט כולו, כולל תפנית בעלילה והסיום, ולא  רק ניתוח של הפתיחה. לכן, מי שחושש מספוילרים לסרט שניתן לצפות בו כסרט מתח (למרות שזה לא ממש המצב) מוזמן להפסיק לקרוא בנקודה זו.

-ספוילרים מכאן ועד הסיום-

התיאור שלי של תחילת הסרט היה מאוד חלקי, שכן שון לא מדבר רק על חוסר אמונה בחיים שאחרי המוות, אלא גם על אמונה במדע ולא בדברים מופשטים. באופן ספציפי, הוא משתמש בדוגמה לפיה אנה תמות ותחזור לחיים בתור ציפור. במקרה זה, הוא אומר שהוא בכל זאת היה מאמין והיה תקוע עם ציפור בתור בת זוג. משמע, למען האהבה הוא היה מפתח קשר רומנטי שנראה מוזר מבחוץ, וגם לא תואם את העדפה המינית המשוערת שלו, בין היתר. קשר עם ילד הוא לא הדבר הכי מוסרי או הגיוני, אבל הוא יותר מתקבל על הדעת מול הדוגמה של הציפור. בכך הסרט גורם לנו לחשוב על סיפור האהבה בין שון לאנה ככזה שחזק יותר מאהבה גופנית, או ממוסכמות החברה. זה פתח למתח שקיים בסרט בין האהבה הרומנטית לבין החיים הפרקטיים.

האופציה של אנה לחיים הפרקטים הם נישואין לג'וזף (דני יוסטון) לו היא מתארסת. הליהוק של יוסטון וכל הדיאלוגים בסרט, גורמים לקהל תחושה כי אלו לא נישואין מתוך אהבה, בטח לא מהצד שלה. הדרך בה ג'וזף מציג בצורה רומנטית לכאורה חושפת את זה: הוא חיזר אחריה במשך שנה לפני שהסכימה לצאת עמו בכלל, אחרי עוד שנה היא סירבה להצעת הנישואין הראשונה שלו, סירבה פעם נוספת אחרי שנה נוספת ושבועיים לפני המסיבה אמרה "אולי" למה שהוא כנראה ההצעה השלישית. מכיוון שזו מסיבת אירוסין, קשה לקבוע מתי ה״אולי״ הפך ל״כן״, אבל נראה שאנה משחקת את תפקיד האישה שמתחתנת מחדש יותר משהיא שמחה לעשות זאת.

המשפחה שלה, בראשות האמא אלינור (לורן באקול הנהדרת), יותר שמחה מהאירוע: זה מחזיר את אנה לחיים שלמים וזה שידוך הגיוני מבחינת המעמד בחברה. הן אנה והן ג'וזף הם אנשים עשירים מאוד. מסיבת הנישואין, כולל הנאום שנע בין תיאור הצלחה לתיאור הטרדה, הם אירוע טיפוסי למעמד ולדרך בה אנה צריכה לחיות. גם ההליכה שלה לקבר לפני המסיבה היא דבר טבעי – הבעת האהבה שלה לשון בתחום המקובל, כדבר שהיה ויש להשתחרר ממנו לטובת החיים עצמם. רומנטיקה לא תמיד הייתה חלק מהנישואין והדמות של אלינור, אחת מנציגות הדור הותיק, תוחמת בסרט את גבולות האהבה: לא יותר חשובה ממראית העין. בטח כאשר נחצה הגבול עם הילד.

האפשרות לכך כי הילד הוא אדם אהוב מנוגדת לא רק להיגיון, אלא גם למוסר. דומני כי גם זה משהו שנכון בהרבה מקרים לגבי אהבה: היא מצד אחד מוצגת כיעד בחיים, ומאידך במקרים רבים יכול להיות בה גם משהו לא מוסרי. תחושה זו מוגברת על ידי כך שמתגלה כי שון בגד באנה עם האישה של אחיו. מערכות יחסים רבות כוללת גוון המטשטש את המוסר, ועל פניו התפיסה הרומנטית מצדיקה את זה למען "האהבה" – אבל מה הופך "אהבה" לדבר שונה ממשיכה? לדבר מתמשך? האם התשובה לשאלה הזו זהה עבור כל בני האדם?

הפער בין הרומנטיקה לפרקטיקה הוא רק היבט אחד עם ניגוד דומה הקיים בלב הסרט, ניגוד בין שני פחדים. פחד אחד הוא הפחד שאין אלוהים ואין חיים אחרי המוות, משמע המוות הסופי. פחד שני נובע מן המחשבה כי יש חיים אחרי המוות. שתי האופציות מטרידות אותנו מסיבות שונות. האמת מטילה ספק במשמעות החיים, או כפי שמובע הסרט, להתעמת עם המחשבה הזו פירושו להתעמת עם היעדר קיומו של סנטה קלאוס. השנייה מטרידה אותנו כי זה משהו שהמדע לא יכול להבין, לא יכול לנצח. מצד אחד, מציאות רוחנית לה אנו שואפים, אך גם מציאות עליה אנחנו לא יכולים לשלוט. כזו שמולידה דברים כמו ספק סיפור אהבה בין ילד לאישה בוגרת, שמהרהרת באפשרות שלה להחזיר לו אהבה בצורה זו או אחרת, בין אם אחרי המתנה של שנים ובין אם בצורה שערוריתית בהווה.

זה גם מפחיד כי גלגול הנשמות מצריך בחירה בין העבר לעתיד, בין הרגשות הרומנטיים לציפייה של החברה להמשיך. דומה כי בכל מקרה קשה להמשיך הלאה, אבל זה אולי דבר שמסתגלים אליו, גם אם לא דבר שנפסק. עבור רוב הדמויות בסרט, המוות של שון המקורי הוא אירוע עצוב. שלוש דמויות עדיין חיות בצל המוות: אנה, אחיו של שון קליפורד (פיטר סטורמר) ואשתו של קליפורד קלרה (אן הייש), שהייתה המאהבת של שון ועקב כך מתחילה את אירועי הסרט. היא קוברת את מכתבי האהבה ושון מוצא וקורא אותם. מהתחלה, הסרט מראה לקהל את הקבורה ואת מציאת המכתבים שקדמה להכרזה כי שון הילד הוא שון המת. אף כי תוכן המכתבים מוסבר רק אחרי שעה, לקהל תמיד יש בתודעה את האפשרות כי "המתנה" שקלרה רצתה לתת לאנה אבל התחרטה, היא הסבר אפשרי.

על פניו, חשיפת תוכן המכתבים בידי קלרה מאשרת לקהל כי אחת משתי האופציות לקריאת השעה הראשונה של הסרט היא נכונה. עד לנקודה זו, השאלה הייתה האם שון הילד הוא אכן שון המת, או שהוא משקר. כל מה שקורה מנקודה וזו ואילך בסרט חושף כי בכלל הייתה אפשרות שלישית: שון הוא לא שון שהיה נשוי לאנה, אבל הוא לא משקר. הוא באמת מאמין שהוא בעלה המת, כי הוא אכן מאוהב בה. האהבה משפיעה על שיקול הדעת. היא השפיעה על שיקול הדעת של אנה, וקלרה טוענת כי הייתה בוחנת את האופציה לקשר עם שון הילד אם הייתה מאמינה לו, לכן מן הסתם היא גם השפיעה על שון. הוא לא סיפר את האמת, אבל הוא היה כנה. הוא האמין שהוא זוכר דברים רק בצורה חלקית וזה שהוא במקרה ניחש את הקשר בין השאלה שאנה שאלה אותו לגבי העבר שלה, לשאלה אחרת של קרובת משפחה שלה.
שון הילד צריך עזרה נפשית על מנת לחזור לחייו הקודמים, הוא בהחלט האמין בקשר רוחני בינו לבין אנה. הוא האמין שהייעוד שלו בחיים זה לאהוב אותה. הוא האמין שהוא שון. כלומר, שון שלה. מדי פעם הוא שיקר, או שיחק עם האמת, על מנת לקדם את עצמו ואת המהות בה הוא מאמין, מהות שהיא אמת גדולה יותר. גם המבוגרים בסרט משקרים, כי אנשים נוטים לשקר. גם כשהם מנסים לומר את האמת, הם לא תמיד מהימנים בידע שלהם, או ביכולת שלהם לפרש את המציאות.

זה תקף מן הסתם לגבי יתר הדמויות בסרט, מה שגם אומר שלא ניתן לדעתי לפרש את החשיפה של קלרה כאמת חד משמעית. כלומר, אין סיבה להטיל ספק ברומן בינה ובין שון המת. אין הרבה ספק שהוא העניק לה את המכתבים של אנה כעדות לכך שהוא מעדיף אותה. אבל האם זה אכן מוכיח שהוא מעדיף אותה, או שזו הדרך שלו לטעון כי הוא מעדיף אותה? האם אין לקלרה אינטרס לשחק עם האמת מול שון? אי אפשר להניח כנות מוחלטת של אף אחד במצבים בהם יש מעורבות של רגשות חזקים. ייתכן ושון אהב את שתי הנשים וניסה לשמר את האהבה לשתיהן. ייתכן וגם בשלב הסמוך למותו, הוא אהב יותר את קלרה. אבל זה לא אומר שזה מה שהוא ירגיש לו הוא היה חוזר לחיים, עם תודעה חלקית לגבי עברו. גם אם הוא עבר גלגול נשמות, מבחינה פסיכולוגית הוא עדיין ילד ואולי מאמין באהבה טהורה יותר. זה הסבר אפשרי מדוע הוא זוכר את אנה ולא את קלרה גם אם הוא שון המת. או הסבר אפשרי למה הוא מאוהב בה כעת. איני אומר כי זה מה שהתרחש בסרט, שכן הסרט לא נותן תושבות לגבי אופי העולם. כי אין לנו תשובות לגבי אופי העולם מחוץ לסרט. יש לנו רק רגשות.

הלידה שבכותרת היא לא רק הלידה של שון, או לידה של האחיינית של אנה שמתרחשת רגע אחרי שנמסר לנו על תוכן המכתבים. היא גם לידה של רגשות. לידה של דרך חדשה להתייחס לעולם, או להרגיש חוסר בעולם. שכן הן אנה והן שון הילד חוזרים בסוף לחיים שיועדו להם: בבית ספר או בחתונה. אבל כל אחד מהם מתמודד עם רגשות שנולדו בו ולא עזבו, שלא מאפשרים לו לחוות בצורה שלמה את המציאות המוצגת בתמונות. היא מצטלמת מול צלם חתונות, הוא מצטלם לספר מחזור – אף תמונה לא משקפת את המציאות, רק את הדימוי. לרגש אין דימוי. שון מקבל טיפול. אנה מנסה לברוח. אבל הסביבה הרומנטית של חוף הים והלבוש של שמלת כלה רק מדגישים שהיא לא יכולה לברוח מהקיום הפרקטי. בו אין רומנטיקה ואין חיים אחרי המוות. משמע אין מפלט מהאבל, גם כאשר ממשיכים לחיות.