״סוחרי הכאב״, סקירת נטפליקס

עונת סרטי הסתיו בעיצומה ובנטפליקס מתחילים להוציא את כל הכותרים המרשימים שחיכו במחסנים. לא בטוח שזו האסטרטגיה השנתית המזהירה ביותר בנמצא, שלושה רבעים של פירורים ואז רבע אחרון שמתפקע מסרטים מכווני פרסים מדי שבוע-שבועיים, אבל כך עושים בשירות הסטרימינג מאז שהם נכנסו חזק להפקת סרטים. החודש צפויים לנו למשל ״הרוצח״ של דייויד פינצ׳ר, אחרי בכורה בפסטיבל ונציה, וגם ״ראסטין״ (Rustin) המאיים לתפוס את משבצת הסרט החברתי-עדתי. וזה עוד בלי להזכיר שמות גדולים כמו ״המאסטרו״ של בראדלי קופר. בין לבין מפוזרים סרטים בעלי מאפיינים מסוימים של יוקרה, למשל כוכבי קולנוע או סיפור אמיתי ורלוונטי שהיווה השראה וטעון באמירה, ספק כדאי שנטעה לחשוב שגם הם חלק מן הרבעון הנוצץ. את המשבצת הזו מילא בסוף השבוע האחרון של אוקטובר ״סוחרי הכאב״ (Pain Hustlers), שמנסה להיות גם סרט חשוב על משבר האופיואידים בארצות הברית וגם צפייה מהנה ומלאה בפרצופים מוכרים: מאמילי בלאנט דרך כריס אוונס ועד אנדי גרסיה. בעיניי, אחת מן ההבטחות הללו מתגשמת באופן טוב יותר מרעותה.

מגפת האופיואידים, כלומר התמכרות מסכנת חיים לתרופות מרשם לטיפול בכאבים, היא גורם המוות מספר אחת בארה״ב כבר שנים. הנתונים מבהילים ממש אם תרצו להתעמק, ולכן גם יש הרבה סרטים תיעודיים בנושא. למשל ״פשע המאה״ של אלכס גיבני בהפקת HBO או ״כל היופי ושפיכות הדמים״ זוכה פסטיבל ונציה, השוזר את קורות חייה של הצלמת נאן גולדין במאבקה בחברות התרופות שהפכו אותה למכורה, לטענתה. שני הסרטים הללו מתמקדים במעורבות של משפחת סקלר, שמתנהל נגדה מאבק ציבורי ארוך משום שלכאורה ידעה והסתירה מידע על הנזקים האפשריים של התרופות שלהם. יש גם פרויקטים עלילתיים כמובן, דוגמת הסדרות ״Dopesick״ (דיסני+) ו״אימפריית הכאב״ (נטפליקס), או אפילו העיבוד המחודש של ״נפילת בית אשר״ בנטפליקס. אל הרשימה המתארכת מתווסף כעת ״סוחרי הכאב״, גם הוא אצל ענקית הסטרימינג. הרצינות התהומית של הנושא הזמינה עד כה טיפול רציני כמו המוות עצמו, אבל הסרט הנוכחי מנסה את גישת תרבות הפופ. זו לא בדיוק קומדיה קלילה, אבל כן ניסיון להיות ״הזאב מוול סטריט״ של סרטי הפארם. לכן זו גם נקודת החוזק והתורפה של הסרט, גם יחד.

הפרטים האמיתיים שבהשראתם נוצר הסרט מוסגרים רק בסיום, ומכיוון שזו בחירת היוצרים אדבק בה. אפשר למצוא בקלות במנועי החיפוש האינטרנטיים את שמות התרופה, חברת הפארם והמעורבים, אבל לצורך העניין זה לא משנה. דווקא העובדה שכל הפרטים שונו מאפשרת לצפות בסרט בתור יצירה בדיונית, מהנה לפרקים, כאמור. אמילי בלאנט מגלמת את לייזה דרייק, אם יחידנית לבת מתבגרת (קלואי קולמן) עם בעיה רפואית מאובחנת למחצה. מן הנקודה הנמוכה בה נמצאת הגיבורה, המגורשת מן הגארז׳ של אחותה ומתפרנסת במועדון חשפנות, ברור לצופה המיומן שאפשר רק לעלות. ואכן, מפגש עם לקוח חלקלק במיוחד מביא עימו הזדמנות עסקית. מגלם אותו כריס אוונס, בשיער כהה מהרגיל ועם זקן צרפתי. במקום לברוח לצד השני של המועדון, לייזה שוקלת את ההצעה של הנוכל לבוא ולעבוד אצלו בחברת הפארם הכושלת והמתפוררת שהוא מנסה להרים על הרגליים.

את החברה הקים מיליארדר אקסצנטרי, בגילומו של אנדי גרסיה, כי אל פאצ׳ינו היה עסוק. הוא המציא תרופה להקלה על כאבים של חולי סרטן סופניים או קשים מאוד, בצורת תרסיס המיועד לפה. סיפורו קורע הלב על הרצון להקל על זוגתו המנוחה סייע לחברה לקום, אבל בעולם התחרותי עד אימה של תרופות מרשם בארצות הברית זה ממש לא מספיק. כל חברת תרופות מתלבשת על רופאים פרטיים (הסוג היחיד שקיים בארה״ב) כדי שירשמו את התרופה שלהם ורק שלהם. לשם כך יש צורך בנציגה/דיילת פלרטטנית, חמושה במתנות והטבות, או ממש שוחד מכל מיני סוגים במקרים מסוימים. כל זאת בתקווה שהדוקטורי דבק במרשם מסוים, המכירות יזנקו, וכולם ירוויחו. כלומר, מלבד החולים שיתרוששו כלכלית וגם לרוב ייתקעו עם מוצר שלא בהכרח מתאים להם. לייזה בוחרת להאמין לחלק האחרון, לרצון להחדיר לשוק מוצר טוב יותר מן המתחרים. הדרייב הבלתי נלאה שלה להצליח ולקום מנסיבות חייה, משלים את התמונה מהכיוון הדורסני של ״המרת״ רופאים ברחבי מדינת פלורידה.

השילוב של שוק תחרותי במיטבו ואמונה אמיתית בשיווק של מוצר מסוים, ממקם את לייזה כגיבורת טפלון בעולם של דמויות משנה מצחינות מבחינה מוסרית. אוונס מתענג על נבלים מאז שהניח את המגן של ״קפטן אמריקה״, באופן שגורם לי לחשוד באדם שמאחורי השחקן. הוא מגלם האנשה של קפיטליזם אגומניאקי, באחד התפקידים הכי דושיים שלו. וכולנו זוכרים וזוכרות את ״סקוט פילגרים״ או ״רצח כתוב היטב״ (אני מקווה). הדמות של פאצ׳ינו, כלומר גרסיה, מתגלה כאדם חלול, פרנואיד, תאב בצע ושליטה אותה הוא משיג בהשפלה. למעשה, הדמות המורכבת היחידה שמצאתי מלבד הגיבורה היא של הרופא הראשון שהיא מכניסה לכיס, בגילומו המוצלח מן הדרוש של בריאן דארסי ג׳יימס. פחות בגלל הכתיבה ויותר בזכות השחקן והודות למחלקת האיפור והתלבושות, אפשר ממש לראות כיצד המעמד והכוח משחיתים את הדוקטור, שמראש מתחיל את הסרט מאוד רחוק משבועת הרופא. אפשר גם לזהות כמה פרצופים נוספים, מג׳יי דופלאס בתפקיד בכיר בחברה או קתרין אוהרה בתור האמא המטורללת של הגיבורה, אבל מבחינתי הסיבה שהמשכתי לצפות היא אמילי בלאנט.

בלאנט היא אחת השחקניות המרתקות בנוף ההוליוודי, כבר עשור וחצי לפחות, והיא מומחית בלעגל את המרובע. סליחה על המצאת הביטוי ההפוך מן המקובל, אבל דמויות נמדדות הן בנפח וממדים והן בריכוך פינות. לייזה דרייק אינה דמות עגולה בשום אופן, אבל בלאנט נשענת תמיד לכיוון הכי מעניין ולרוב גם הכי רחוק ממה שכנראה כתבו לה על הדף. את הסצנה במועדון החשפנות היא משחקת כאילו היא עובדת במשרד של מפעל נייר טואלט, האימהוּת שלה נעה בין מגוננת ומחנכת לזקוקה לנחמה בעצמה, והאמונה העצמית של הדמות שלה כל-כך שברירית יחסית ליכולות המכירה שלה שאפשר ממש לתהות לגבי רמת המודעות העצמית שלה. היא נגעלת מהעוני כמו מהעושר אבל מוצאת כיצד היא יכולה להרגיש בנוח בכל אחת מהאופציות, והיא כנראה הדמות היחידה בסרט שיש לה מצפון. זהו סיפור עלייתה ונפילתה שלה, לא של חברת התרופות, המחולק ממש באמצע השעתיים המרכיבות את הסרט בעזרת מונטאז׳. זהו רגע בו הסרט הופך להיות ממש ״הזאב מפארם סטריט״, רק שאת הסרט ההוא ביים מרטין סקורסזה, וכאן ההבדל.

את ״סוחרי הכאב״ ביים דייויד ייטס, שלכוד כבר עידנים ביקום ״הארי פוטר״ או ״חיות הפלא״, למעט הגרסה הנשכחת שלו ל״טרזן״ ב-2016. זה כאילו הוא כל-כך התרגל להיות בשירות החומרים, וסליחה על השדה הסמנטי, ולכן דחק החוצה מן הקולנוע שלו כל ביטוי של חזון אישי. את התסריט כתב וולס טאוור, סופר קנדי שזוהי לו התנסות ראשונה בקולנוע, עיבוד לכתבת מגזין שתפחה לספר מאת אוון יוז. כאמור, המקרה האמיתי סוקר בהרחבה במהדורות החדשות, ולכן יהיו ודאי צופות צופים שיגיעו עם עוד הקשרים בראש. את שכבות המציאות הלא-נוחה הזו בחר ייטס לעטוף בגישה בידורית מובהקת. להתעכב על העליבות מול הפאר ולנסות לערב את הצופה בסיפור על האנדרדוגית כדי להלום בהמשך עם ביקורת על התעשייה שנחשפת במלוא אכזריותה.

הרגעים היחידים שחורגים מן הקו הבידורי והנוצץ הם מוקו-ראיונות בשחור-לבן, כאילו עדויות של הדמויות בסרט לאחר מעשה. כמו עם המונטאז׳ים המשויפים וכל מיני סצנות של מסיבות פאר, דווקא הנסיונות הללו לגוון הפכו את הסרט למעט גנרי בעיניי, גם אם עשוי היטב מבחינה טכנית. לשם כך הבמאי נעזר במשתפי פעולה בעלי שם, למשל ג׳יימס ניוטון האוורד על המוזיקה (ומלחין-שותף בדמות מייקל דין פרסונס) ולכן קשה לבוא בטענות לאיכות הביצוע. אבל שוב, ככל שהסרט יותר קולח ויעיל כך הוא מתגלה יותר כחסר ייחוד. מה שקרוי ״צפי״, כלומר ניתן לצפייה, ובמקרה זה מאוד – המטרה מספר אחת של נטפליקס אם לשפוט על פי כל השנים שהם איתנו.

נותר רק לנסות ולהבין את הביקורות השליליות עד משתלחות במולדת הסרט, לעומת האדישות החמימה שאפפה אותי, למשל. מתוך הסתכנות בכך שאולי אני לא הצופה הכי מייצג שיש, אבל בחיי שבתור סרט נטפליקס כמעט-מהנה, לא מצאתי המון סיבות להתרגש או להתרגז. דעות שמצאתי באנגלית אמריקאית נוטפות סנטימנט אחר, משהו בסגנון ״מאיפה התעוזה להציג את הנושא הכאוב כמבדר לצפייה״. אני לא מבין את זה לפחות פעמיים. קודם כל, כי מהו הקולנוע האמריקאי הפופולרי אם לא התרפקות על פושעים ופשעים, לרוב קטלניים ואם אפשר גם בשילוב סיפורי סינדרלה. באופן בלעדי יותר לסרט, אין בו שום עמימות מוסרית והמהלך אותו הוא מבקש להעביר את הצופה אינו מאדיר את הדמויות הנבזיות. אי אפשר לדמיין מישהו שיסיים את ״סוחרי הכאב״ עם המחשבה שחברות התרופות בארצות הברית הן מלאכיות, שלהתעשר מהתמכרויות או מוות של אנשים חולים וסובלים זה על הכיפאק, או שקפיטליזם דורסני וערל לב הוא התשובה לכל הבעיות בעולם. וזה לא משנה כמה הוא או היא נהנו מן הצפייה עצמה. ואם תרצו להעמיק בצד הטרגי, יש המון מה לקרוא או לראות.