״הקבורה״ (The Burial), סקירת אמזון פריים

יציאת הסרט האמריקאי "הקבורה" (The Burial) בשירות הסטרימינג של אמזון פריים היא סוג של שיקוף נוסף לתחושה כי המסך הגדול הוא כבר לא המקום לסרטי דרמה הוליוודיים הפונים לקהל בוגר. עלילת הסרט שביימה מגי בטס מתרחשת בשנת 1995, כאשר בשנה זו, סרט עם עלילה דומה וכוכבים במעמד דומה היה יכול להיות סוג של להיט קופתי. כיום, אחרי הפצה מצומצמת בארה״ב לצרכי כשירות לפרסים, הסרט מוצא בית בצפייה הביתית ברחבי העולם, ולא רק במדינות המצויות כעת במצב קשה כמו המדינה שלנו.

התקופה בה נטועה העלילה נראית רלוונטית גם כי היא סוג של תקופת השיא של הז'אנר בו פועל: דרמת בית משפט. באמצע שנות התשעים נוצרו עיבודים רבים לספרים של ג'ון גרישם על עורכי דין במדינות הדרום, והנה בא "הקבורה", לוקח סיפור אמתי מאותו תקופה, ועושה ממנו דרמה חברתית שחייבת משהו לג'ון גרישם בסגנון. דומה כי הבמאית גם לקחה לא מעט מן הקולנוע של ספייק לי בדרך בה היא מביימת סצנות שהיו יכולות להיות שקטות או פשוטות. מעבר לכך, הסרט משלב בין סיפור משפטי על סוגיה בודדת לדיון בגזענות אמריקאית, מימד שקיים גם אצל גרישם ובסרטים שנעשו על פי ספריו, אבל בסרט הזה מבוצע דרך העיניים של שנת 2023 ועל ידי במאית אפריקאית-אמריקאית.

הסרט מתבסס על כתבה בעיתון ה"ניו יורקר" מאת ג'ונתן הר, ובטס עיבדה את הכתבה (והמציאות) לתסריט ביחד עם דאג רייט. הקבורה מן הכותרת לא מייחסת להלוויה ספציפית, אלא למקצוע של האדם שהתביעה שלו היא בסיס העלילה. ג'רמיה אוקיף (טומי לי ג'ונס) הוא מנהל ותיק של בתי קבורה והספדים בדרום מדינת מיסיסיפי, שחוגג בראשית הסרט את יום הולדתו ה-75, מוקף במשפחה אוהבת שכוללת 13 ילדים ו-24 נכדים. העסקים שלו נקלעו לקשיים כלכליים והוא מוכן למכור שלושה מתוך שמונה בתי העסק שלו לתאגיד לואן, שרוכש בתי עסק בתחום זה ברחבי ארה"ב בעודו מנוהל מקנדה בידי המייסד, ריי לואן (ביל קמפ).

השניים מגיעים להסכמה, כולל על תנאים שמאפשרים לאוקיף סוג של שליטה בשטח שלו, אבל עורכי הדין שאמורים היו לנסח את ההסכם הסופי לא מסיימים את העבודה. עורך הדין הוותיק של אוקיף, מייק אלרד (אלן ראק) מבין כי השניים נפלו קורבן למהלך סחיטת זמן של התאגיד שמעולם לא התכוון להשלים את העסקה, אלא רק רוצה להמתין עד שאוקיף יפשוט את הרגל או יאבד את רישיון העסק שלו. אלרד תובע את התאגיד על הפרת חוזה ומצפה להגיע לפשרה, אולם עורך דין צעיר ממוצא אפריקאי-אמריקאי בשם האל דוקינס (מאמודו אצ'יי), משכנע את אוקיף לנקוט בטקטיקה אחרת. מכיוון שהתביעה תתנהל במחוז שמורכב ברובו מאפריקאים-אמריקאים, הוא מציע ללכת למשפט ולמנות עורך דין מן המיעוט הזה, על מנת שידבר למושבעים בשפתם.

העצה מובילה את אוקיף למפגש עם הגיבור העיקרי של הסרט, עורך הדין וילי גרי (ג'יימי פוקס). בתקופה בה ג'וני קוקרן הופך לכוכב בעקבות המשפט של או.ג'י. סימפסון, גרי עושה זאת בצורה צנועה יותר דרך ניהול תביעות על נזקי גוף בפלורידה. יחד עם אוקיף, אנו רואים אותו בפעולה בנאום נלהב בבית המשפט שמראה כיצד לא הפסיד משפט במשך שנים רבות. הוא גם צבר די הון על מנת לצאת מתנאי המחייה הצנועים עד עניים בהם גדל לאחוזת פאר ומטוס פרטי.

גרי לא מעוניין בתיק של אוקיף. הוא לא מייצג לבנים, הוא לא מומחה בדיני חוזים ומתמקד רק בתביעת נזקים ובנוסף, הסכום שדורש אוקיף פשוט נמוך מדי בסנדרטים של עורך הדין המוחצן, שדומה כי הוא חובב פרסום. בסופו של דבר הוא משתנע לקחת את התיק ולהפוך אותו למשהו גדול יותר, שאולי יקנה לו פרסום רחב יותר. במשפט על מקרה ספציפי ונפוץ לכאורה, הוא רואה פוטנציאל לקרב של דוד מול גוליית ואפשרות לחסל תאגיד בעיייתי. הוא הולך להפוך עימות בין גברים לבנים בגיל הפנסיה לדיון מודרני על מעמדות ועל גזע. לואן מבין לאן הרוח נושבת ושוכר צוות הגנה אפריקאי-אמריקאי משלו, בהובלת מיים דאונס (ג'ורני סמולט), שמנוסה בניהול תיקים הרבה יותר גדולים.

לא במקרה, סצנת הפתיחה של הסרט מציגה את גרי נואם לא בבית המשפט, אלא בכנסייה. מעבר לכך שהכנסייה תיכנס לעלילת הסרט בסופו של דבר, הסרט מבסס אותה כמקום הקושר בין גרי למורשת שלו ולערכי המשפחה האמריקאים, אבל מן הצד המקופח, בו הוא מוצא לפתע אדם לבן ממדינה דרומית. על פניו, המשפט בסרט "הקבורה" לא קשור לגזע בצורה ישירה. אבל בעזרת התסריט והבימוי, בטס מראה כל הזמן כיצד כל דבר בדרום ארה"ב קשור, בדרכו, לסוגיות גזע.

לעתים זה נעשה בצורה בוטה מדי שנראית תלושה, אבל זו גם חלק מן המורשת הקולנועית עמה היא מתכתבת. הבוטות הזו היא גם נכס בהפיכת סצנת בית משפט, או דיונים של עורכי דין רבים בחדר אחד, לסצנות דינמיות. הבמאית כמעט ולא מפספסת הזדמנות לתנועת מצלמה מהירה, לקאט שמסביר לקהל מה לחשוב או להעמדה בפריים שמראה את השינוי ביחסי הכוחות. לצד זאת, דווקא במה שהיה יכול להיות רגע שיא דרמטי היא יודעת לשנות קצב ולתת לחלל הריק לדבר. לא מדובר בקולנוע מקורי וההשראה מאחים, ספייק לי אותו כבר ציינתי או שמות נוספים, לא מובילה למשהו אחיד. אולם, רוב הזמן הסרט נותר אפקטיבי.

זה גם בזכות צוות השחקנים. דומה כי כל אחד מהם מגלם סוג של תפקיד טיפוסי עבורו, אבל זהו ליהוק יעיל, בעיקר באופן שבו התסריט מאפשר לטומי לי ג'ונס להעביר הרבה דברים בלי מילים ולג'יימי פוקס להעביר רגשות סותרים דרך הרבה, הרבה, הרבה מאוד מילים. היוצרים מנסים להריץ את פוקס למועמדות לאוסקר, אבל לא סביר שזה יתרחש. הוא טוב מאוד, אבל כמו רוב השמות המוכרים בקאסט, זה לא יוצא דופן בקריירה שלו. לא בטוח שהסרט מכוון ליותר מכך: כן היה חשוב לכל היוצרים לספר את הסיפור הזה ולעשות זאת על הצד הטוב ביותר, אבל דומה כי הסרט שלם עם היותו דרמה מבדרת שלא בהכרח תזכה בפרסים. משהו שאולי פעם היה מיועד יותר להצלחה קופתית והיום הוא אופציה לצפייה בבית וזה בהחלט סרט שאפשר לראות אותו כצפייה בלתי מחייבת. זאת למרות שיש בו כמה אמירות פוליטיות, כמו גם שפה קולנועית שמנסה להרשים.