פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 7: "קלרה הקדושה" (1996)

מאז הקמת סריטה בספטמבר 2010 ועד היום, כתבנו על כמות עצומה של סרטים, חלק לא קטן מהם כאלו שיצאו לעולם הרבה לפני שנת ההשקה שלנו. בערך פעם בשבוע, אפילו יותר בתקופות של יבול חלש, אנחנו מוצאים את הזמן לחזור אחורה, לבדוק מחדש סרטים שכבר ראינו ולגלות כאלו שפספסנו, מכל העולם אבל לא מעט מהם מישראל. בין אם רטרוספקטיבות ליוצרים ויוצרות או ניסיון למפות טריטוריות שהאבק כיסה, העבר, בטח זה של הקולנוע המקומי, הוא חלק מהותי מסריטה.
ועם זאת, במשך כל הזמן הזה, אך ורק סרט אחד מבין כל 20 זוכי האופיר של תקופת טרום סריטה קיבל התייחסות נקודתית משלו. זה נעשה על ידי עופר, לפני שנתיים וחצי, והסרט היה "קלרה הקדושה", זוכה הטקס השביעי של פרסי הקולנוע הישראלי. וזה לא היה במקרה.
כלומר, טכנית ברור שזה היה במקרה. לא עופר ולא אני ידענו אז שאתחיל את פרויקט זוכי האופיר, אבל לא מקרי שזה היה דווקא הסרט הזה. יש פה אינדיקציה למשהו שאני חושב שכולנו יודעים.

הנה איך שאני רואה את הדברים:
בפרק השלישי של הפרויקט, שהוקדש ל"נקמתו של איציק פינקלשטיין", מניתי בחוצפה לא מבוטלת את מה שאני תופס כארבעת זוכי האופיר הנשכחים ביותר (יש עוד, בואו נודה על האמת, אבל הם טריים יותר אז זכו מההפקר). מהצד השני של הסקאלה, כלומר זוכי האופיר המוכרים והידועים ביותר, אני חושב שיש סרט אחד שמושל בכיפה. זהו "ואלס עם באשיר" מ-2008, ייתכן והסרט הישראלי המפורסם בכל הזמנים. מעבר אליו, בהחלט יש עוד כמה סרטים זכורים ומחובקים, "הערת שוליים" נגיד, "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", "ביקור התזמורת", "החיים עפ'י אגפא" ו"חתונה מאוחרת" כמובן.
עם זאת, יש סרט אחד שאני מאמין שמקבל תואר שאין לאף זוכה אופיר אי פעם, כולל "ואלס עם באשיר". בעיני המקרה של "קלרה הקדושה" (שכמובן בינו ובין זוכה 2008 יש קשר ישיר) הוא קיצוני הרבה יותר, כי הוא לא רק סרט זכור, אלא גם כזה שאומץ על ידי הדור הבא של צופי הקולנוע. הפופולריות שלו לא עצרה באלו שראו אותו בתקופת יציאתו, אלא המשיכה גם לאלו שגילו אותו שנים אחרי.
לראייה, בסקר שנערך ממש לאחרונה על ידי סינמטק תל אביב לבחירת הסרט שיוקרן במסגרת ציון שנה למיזם CINE499, נבחרו שניים – "עיר האלוהים" ו"קלרה הקדושה". הסרט הזה ממשיך לחיות ולא רק כפיסת נוסטלגיה, אלא כזה שמוצא לעצמו קהלים חדשים. זה משהו שכמעט לא קורה בקולנוע הישראלי, להוציא את קומדיות הפולחן של שנות השבעים והשמונים.
את הפסקה הפותחת של הפרק הזה סיימתי בכך שזה משהו שאני חושב שכולם יודעים, כי אם צופים בסרט הזה, מבינים בדיוק למה דווקא הוא זכה למעמד כזה.

"קלרה הקדושה" הוא סרטם הבדיוני הראשון של ארי פולמן ואורי סיון, צמד במאים שכבר קיבל חיבוק מהאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה לפני כן. הם היו הזוכים הראשונים של קטגורית הסרט התיעודי הטוב ביותר, על "שאנן שיא" ב-1991. בזכות "קלרה הקדושה" הפכו לראשונים שזכו בפרס הגדול לאחר זכייה בתיעודי. שנה לאחר מכן תצטרף להישג הזה גם ג'ולי שלז. עוד אנקדוטה צידית היא שאשתו של פולמן, ענת אסולין, כבר זכתה בשני אופירים בעצמה, על הפקת "נקמתו של איציק פינקלשטיין" ו"חולה אהבה משיכון ג'", שנה לפני "קלרה הקדושה".
את התסריט כתבו סיון את פולמן בהשראה מרומן צ'כי של פבל קוהוט, מה שהפך את "קלרה הקדושה" לזוכה אופיר הראשון המבוסס על חומר קיים, ולא תסריט מקורי. זה יקרה רק עוד שלוש פעמים נוספות אם אינני טועה, עם "עפולה אקספרס", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"ויהי בוקר".

הסרט מתרחש בשנת 1999, בעיר ישראלית קטנה ששמה ומיקומה לא מוסגר. בבית הספר המקומי על שם גולדה מאיר לומדת קלרה צ'אנוב (לוסי דובינצ'ק), ילדה שעלתה עם משפחתה מהאי קרים לפני כמה שנים בודדות, ולה יש יכולת לחזות את העתיד. את הכישרון הזה מנצלים שניים מבני כיתתה, אדי ורוזי (חליל אלוהב וג'וני פיטרסון) כדי לרמות במבחנים, אך די במהרה הדבר מתגלה למנהל בית הספר (יגאל נאור). בעקבות זאת, הוא מאמין שקלרה היא היחידה שיכולה להביא את המהפכה, אבל ישנו שעון חול שאוזל, מכיוון שברגע שקלרה תתאהב היא תאבד את כוחותיה. וזה עומד לקרות ממש בקרוב. אל מול הקשר שנרקם בין קלרה ואדי, הדינמיקה בין הצעירים מתערערת, וייתכן שאסון מאוד גדול יגיע בעקבות זה, או לפחות סצנת סיום מהגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי.
בסרט משחקים גם מנשה נוי, יוסף אל-דרור, יבגניה דודינה בתפקיד קולנועי ראשון ובמראה הכי ונוס של בוטיצ'לי שאפשר להעלות על הדעת, ישראל דמידוב, מאיה מרון, טל בן-בינה ואורלי זילברשץ. הצילום הוא של ואלנטין בלונוגוב, העריכה של דב שטויר (שבאותה שנה היה חתום על מתחרה אופירי נוסף, "לנגד עיניים מערביות", ובזכות "קלרה הקדושה" הפך לגבר הראשון בתולדות פרס הקולנוע הישראלי שזוכה על עריכה), המוזיקה של ברי סחרוף, העיצוב האומנותי מאת אריאל גלזר, ועיצוב התלבושות הוא של ציפי אנגלישר.

מאוד מפתה להתייחס ל"קלרה הקדושה" כנס קולנועי של ממש, אבל זה יעניק לו הילה של מלאכה אלוהית-קוסמית ויבטל את העובדה שהוא תוצר של עבודה מאוד קשה ונגד כל הסיכויים של בני אדם. אנשים ממש כמונו, רק שלהם יש חזון, אומץ וחוצפה שבקושי אפשר למצוא בעולם הקולנוע הישראלי. זה מתחיל כמובן עם סיון ופולמן, שהחליטו לכתוב ולביים סרט פנטזיה-מד"ב, משהו שמיותר לציין שלא היה בישראל (או שהיה, נכשל קשות ונעלם בתהומות הנשייה). זה ממשיך עם אורי סבג, המפיק שאיכשהו ראה את זה מצליח לקרות, ומרק רוזנבאום שהצטרף לפרויקט הלא סביר הזה.
כיום ההפקה של "קלרה הקדושה" לא נראית מורכבת במיוחד, אבל המחשבה על להרים את הדבר הזה, על הלוקיישנים המסובכים, העיצוב הייחודי של עולם קרוב-רחוק, והאווירה הכל כך הספציפית שלו, בתקופת ההישרדות הכי קשה של הקולנוע הישראלי, זה פסיכי.
גם מה שקרה אחר כך לא מאוד הגיוני. לא ההתלהבות של האקדמיה שנתנה לו שישה פרסים כולל סרט ובימוי, ולא של הקהל שהתייצב לראות אותו בתקופה שבה הקולנוע הישראלי היה די מוקצה. בטח לא היכולת שלו לשרוד כל כך הרבה שנים. אבל איכשהו כל זה התרחש, וכמובן שהסיבה לכך היא כנראה הפשוטה ביותר שיש.
אני צפיתי ב"קלרה הקדושה" רק פעם אחת אי שם באולם הקולנוע, ומאז לא חזרתי אליו, והאמת היא שהוא גם לא נותר במיוחד בסיסטם שלי. לקראת הכתיבה צפיתי בו שוב, בהפרש של 27 שנים ונותרתי המום – זה פשוט סרט מדהים.

אז עופר כבר הרחיב אצלנו על איכויותיו של הסרט, ויש לנו את כל הקטע של האופיר עוד להגיע אליו, אבל בכל זאת יש לי כמה דברים שארצה להוסיף על הפלא הזה ועל הסיבות בעיני לחיבה הגדולה לה הוא זוכה.
הראשון הוא באמת הסגנון של הסרט, כל כך ייחודי ויוצא דופן שקשה להשוות אותו לשום דבר. בעיני זה גם מעיין הנעורים שלו. הכול בסרט הזה משונה. הקצב, המשחק, ההתנהלות של הדמויות, הוא כאילו מרחף מעל לזמן ומקום ולכן תמיד מרגיש ארכאי ורלוונטי באותה מידה. מין קסם חמקמק כזה שמכניס למצב תודעה ממכר.
לא שיש הרבה מהמשותף בין שניהם, אבל מה שקפץ לי לראש מכל הדברים היה דווקא "טווין פיקס" של דיויד לינץ', מכיוון שגם בסדרה האלמותית יש משהו כל כך ביזארי שמשחרר אותה מכבלי המציאות העכשווית והנקודתית, ולכן היא לא מתיישנת. אני לא יודע אם לינץ' היה בבנק ההשראות של פולמן-סיון אבל אני חייב לומר שהאסוציאציה כן קיבלה משנה תוקף עם שיר הסיום "הניצוץ", שאופן ההגשה של שרון רוטר הזכירה לי את זו של שיר הפתיחה ב"טווין פיקס" שביצעה ג'ולי קרוז.
עוד משהו שאני חושב שהוא מאוד מתקדם לתקופתו, ובטוח שאחת הסיבות שקהל צעיר מאמץ אותו, הוא האלמנט הקווירי שלו, שבא לידי ביטוי במשחק המגדרי של מראה הדמויות הראשיות. יש ערפול וטשטוש מאוד לא ניינטיזי אצל השחקנים-ילדים. המראה המלאכי והשיער הגולש של חליל אלוהב, האנדרוגניות של ג'וני פיטרסון והטומביות של מאיה מרון, מאוד יוצאי דופן ומרגישים עכשוויים מאוד.
וכמובן הדבר האחרון, זה שבלעדיו "קלרה הקדושה" פשוט לא היה אותו דבר, הוא הליווי המוזיקלי של ברי סחרוף, כנראה מעבודות ההלחנה הכי מדהימות של הקולנוע הישראלי. הפסקול עצמו היה סיפור הצלחה בפני עצמו, וכל עיצוב הסאונד והמוזיקה בסרט הזה הוא על-זמני.
ב-1996 הייתי לגמרי במחנה "לנגד עיניים מערביות" של יוסף פיצ'חדזה, גם אותו ראיתי בקולנוע ונמס לי המוח כי לא ידעתי שמותר לקולנוע ישראלי להיות כזה מגניב. אבל ממרחק השנים באמת שאין שני ל"קלרה הקדושה".

במקביל, אני אהיה חייב להתוודות שחלקים די משמעותיים מהסרט לא לגמרי הבנתי. על החוקיות בכוחות של קלרה אני מוותר, כי הסרט לגמרי מסתדר בלעדיה, אבל את המציאות סביב הדמויות לא יכולתי לפענח, בטח לא על איזו מהפכה מדובר, וכמה צמתים עלילתיים נותרו תמוהים למדי (עניין הלוטו לא מסתדר לי כרונולוגית בשום דרך). גם אם "קלרה הקדושה" הוא באמת יותר סרט של אווירה ומצב תודעתי מנראטיב קלאסי, אולי היה אפשר לתפור כמה דברים קצת יותר הדוק פה ושם.

כשזה מגיע לעניין לו התכנסנו, פרסי הקולנוע הישראלי, יש דבר אחד שאני צריך לצערי להסגיר מראש. משהו שילווה אותנו גם בשלושת הפרקים הבאים, עד 1999 (באופן אירוני, זמן ההתרחשות של "קלרה הקדושה").
עד כה התייחסתי אל הטקסים דרך פריזמת הזוכים, אבל גם זו של הפיינליסטים – השלישייה שצברה הכי הרבה קולות בכל קטגוריה בטקס, רגע לפני הכרזת הזוכה. את הנתונים האלה הצלחתי להשיג בעיקר דרך קלטות וידאו ישנות עליהן הוקלטו הטקסים, ועזרה מקוראים שאגרו ארכיונים. מכיוון שהפיינליסטים הוכרזו בזמן אמת, הם לא תועדו בשום מקור תקשורתי, ופשוט אין שום דרך אחרת לגלות מה היה.
הבעיה הספציפית שהתחילה ב-1996 היא שחלק מהקטגוריות הוכרזו בזמן הפרסומות, ולקהל בבית דווח רק מי הזוכה. לכן, יש ארבע קטגוריות שלא שודרו לצופים בבית, ולכן אין לי יכולת לדעת מי הפיינליסטים. אלו הן עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות ופסקול. לכן הפעם, ובשני הפרקים הבאים, לא אוכל לכתוב על כל הסרטים שהוזכרו בטקס, מהסיבה הפשוטה שאין לי את התמונה המלאה.

אם מקפצים מעל זה, אפשר לומר כעובדה ש-11 סרטים ניגשו לתחרות ב-1996, קפיצה של שלושה מהשנה שקדמה לה. עם זאת, בשונה משנים אחרות, נראה שלא מעט סרטים הצליחו לטפס מעלה, משתדרגים מעמדת מתמודדים למשבצת הפיינליסטים. אני יודע על לפחות שבעה. חמישה מהם זכו (הרשימה המלאה, כמו תמיד, בסוף הפרק). עד ל-1996, מעולם לא זכו כל כך הרבה סרטים שונים בטקס אחד.
בפרס הסרט, הבימוי והתסריט הופיעו אותם שלושה פיינליסטים: "אושר ללא גבול", "קלרה הקדושה" ו"לנגד עיניים מערביות", גם הוא סרט ביכורים של בוגר אוניברסיטת תל אביב, לא רחוק מהמחזור של פולמן וסיון.
את הטקס סיים "קלרה הקדושה" עם שישה פרסים, כאשר הפייט המרכזי שלו לא הגיע דווקא מאלו שניצבו לידו בפרסים הראשיים, אלא דווקא "מרקו פולו – הפרק האחרון", שכהפקת ענק במונחים של קולנוע ישראלי סחפה את הפרסים הטכנים-אומנותיים. זה אגב משהו שיאפיין את האקדמיה לא מעט פעמים בעתיד – סרט אחד יזכה בפרסים לסרט-בימוי-תסריט-משחק ואחד נוסף יגרוף את פרסי הקראפט.
שאר הפסדיו של "קלרה הקדושה" היו בתסריט שהלך ליגאל בורשטיין של "אושר ללא גבול", ובפרס שחקנית המשנה לדנה רז ב"כלבים לא נובחים בירוק". שני הפסדים שלחלוטין מתקבלים על הדעת, וטוב שלא נפלו למתכונת ההצבעה האוטומטית שמאפיינת חלק משמעותי משנות הטקס.

בהקשר של פרסי המשחק, זו בעצם הייתה השנה הראשונה בה הזוכה של הפרס הגדול לא היה פיינליסט בפרס השחקן הראשי. זאת הייתה קטגורית המשחק היחידה ממנה "קלרה הקדושה" נפקד, למרות הופעתו המקסימה של חליל אלוהב, שנחמה קלה ונידפת בסיפור חייו העצוב ומותו בטרם עת היא שהסרט הזה הנציח את היופי והכישרון של הבחור, והוא לא יישכח.
לוסי דובינצ'ק עקפה את הפיינליסטיות קרן מור ("כלבים לא נובחים בירוק") ודנה מודן ("ציפורים בניוטרל") לתואר השחקנית הראשית של השנה. פה אוסיף בהערת שוליים את תדהמתי על כך שליאת גליק של "לנגד עיניים מערביות" לא הייתה מועמדת, ועוד בסרט שהאקדמיה אהבה ובתפקיד שמצריך ממנה המון. אני עדיין קצת בהלם שלא הגיע לשלישייה. אך אל דאגה, היא תהיה מועמדת בהמשך, על "לשחרר את הנסיכה" (שנעלם לחלוטין) ו"ג'ירפות".
בפרס שחקן המשנה, יגאל נאור בתפקיד אדיר כמנהל בית הספר ניצח את שותפו ל"קלרה הקדושה" מנשה נוי (שהיה מועמד על "כלבים לא נובחים בירוק") ואלון אבוטבול ("מרקו פולו – הפרק האחרון").
מבין שלוש מועמדויות המשחק של "קלרה הקדושה", היחידה שאני לא לגמרי מצליח להבין היא זו של מאיה מרון הצעירה בפרס שחקנית המשנה. מרון הפכה לשחקנית נהדרת שתזכה בעתיד על "כנפיים שבורות" (וגם הייתה צריכה להיות מועמדת על "מדורת השבט" ו"היער שהיה"), אבל בסרט שהעניק לה מועמדות ראשונה היא לא בולטת במיוחד, גם אם לנוכחותה יש המון כוח.

אמנם לא ראיתי את "מרקו פולו – הפרק האחרון", אבל בכל זאת אגיד בחוסר זהירות לא מאפיין של"קלרה הקדושה" הגיע הרבה יותר מאשר משש זכיותיו. העיצוב האומנותי, התלבושות והצילום בו הם נקודת שיא של הקולנוע הישראלי, גם אם לא בהכרח בהצלחה הטכנית שלהם אלא יותר בחזון ובחשיבה המקורית.
אבל מונה פרסים או לא, זה איננו סך חלקיו של "קלרה הקדושה" שהופך את הסרט הזה לאחת היצירות הישראליות הטובות ביותר בכל הזמנים, אלא איך שהכל הצטבר יחד לחוויה שממש משתלטת על הגוף. אני לא מפסיק לחשוב עליו מאז הצפייה האחרונה שלי בו, ובטוח במאת האחוזים שעוד אחזור אליו בעתיד, להתעטף באווירה שלו ולטבוע בתוך העולם הכל כך מיוחד שהצליח לברוא מאפס.

רשימת הזוכים המלאה של פרס הקולנוע הישראלי 1996:
סרט: אורי סבג ומרק רוזנבאום – "קלרה הקדושה"
בימוי: ארי פולמן ואורי סיון – "קלרה הקדושה"
שחקן ראשי: עמוס לביא – "נשים"
שחקנית ראשית: לוסי דובינצ'ק – "קלרה הקדושה"
שחקן משנה: יגאל נאור – "קלרה הקדושה"
שחקנית משנה: דנה רז – "כלבים לא נובחים בירוק"
תסריט: יגאל בורשטיין – "אושר ללא גבול"
עריכה: דב שטויר – "קלרה הקדושה"
צילום: אבי קרפיק – "מרקו פולו – הפרק האחרון"
מוזיקה: ברי סחרוף – "קלרה הקדושה"
עיצוב פסקול: אלי ירקוני וחן הרפז – "מרקו פולו – הפרק האחרון"
עיצוב אומנותי: יעקב תורג'מן – "מרקו פולו – הפרק האחרון"
עיצוב תלבושות: רונה דורון – "מרקו פולו – הפרק האחרון"
סרט תיעודי: דורון צברי ורינו צרור – "בית שאן – סרט מלחמה"
דרמת טלוויזיה: רן טל, אתגר קרת, חגי לוי, גלעד שניידר – "מלכה לב-אדום"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "קלרה הקדושה"
2. "שחור"
3. "החיים עפ'י אגפא"
4. "חולה אהבה בשיכון ג'"
5. "שורו"
6. "מעבר לים"
7. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"