״הם שיבטו את טיירון״, סקירת נטפליקס

בשלהי השנה שעברה, נטפליקס העלו לשרתים שלהם את הסרט "זה מספיק שחור בשבילך?", שעסק בייצוג האפריקאים-אמריקאים בקולנוע לאורך שנות השבעים. בעיקר הצביע הסרט על החשיבות של ז'אנר ה"בלאקספלויטיישן", סרטים אשר הציגו אפריקאים-אמריקאים כגיבורים, בעלילות פשע מופרכות, עם פסקול מוזיקלי עדכני ואופנה מעודכנת. הסרטים הללו הציגו סוג חדש של גיבורים ובאופן כללי היו קולנוע פרוע ומהנה שעם הזמן נתפס פחות כמנצל ויותר כפורץ דרך מבחינה פוליטית. דומה שעוד בשלב הפקת הסרט התיעודי, בנטפליקס חשבו לעצמם "למה שלא נפיק סרט בלקספולטישן היום?".

התשובה הקצרה היא: כי זה לא יכול לעבוד היום. הסרטים הללו היו פורצי דרך, אבל גם יצרו דימוי בעייתי של הקהילה על ידי הפיכת סרסורים או סוחרי סמים לגיבורים. בחלק מן המקרים הם גם הציגו יחס מבזה לנשים, כאשר האלטרנטיבה היא אישה כסוג של גיבורת-על אבל גם אובייקט אירוטי, בעודה מגולמת בידי פאם גרייר. אלו דברים שלא עוברים היום וסרט בלאקספלויטיישן עכשווי צריך לבחור בשני כיוונים: עודף מודעות עצמית (מידת המודעות שתמיד הייתה בסרטים הללו היא נושא לוויכוח) ושילוב השפעת הקולנוע הריאלסטי יותר על חיי הקהילה האפריקאית-אמריקאית. קולנוע כזה הפך למעט נפוץ יותר בעשורים האחרונים, אבל מנוגד ברוחו לאווירת הטירוף והניצחון על המערכת של הבלאקספלויטיישן.

הסרט החדש של נטפליקס, "הם שיבטו את טיירון" (They Cloned Tyrone), בחר לשלב בין שתי הגישות. הוא גם הוסיף מדע בדיוני לקלחת, כי למה לא. לוקח לו קצת זמן להתניע, אבל בסופו של דבר הסרט מצליח לספק די הנאה וגם מטאפורה חברתית שיש בה משהו פשטני, אבל גם מעניין כאשר חושבים על הדרך בה היא מתחברת לסרט עצמו.

כמו בדיחה קלישאתית, הסרט מציג סוחר סמים, סרסור ואישה בזנות בתפקידים הראשיים. סוחר הסמים הוא פונטיין (ג'ון בויגה) והוא מייצג את הקשר לקולנוע הריאליסטי יותר. כן, הוא בחור קשוח שלא מהסס לירות ולגבות כספים בצורה אלימה כשצריך, אבל הוא משוחח ונע בקצב איטי יותר ולא חושש לדבר על הטראומה. לסרסור קוראים סליק צ'ארלס, והוא מגולם בידי ג'יימי פוקס שמתפרע בתפקיד. משמע הוא דמות טיפוסית יותר לז'אנר שנמאס לי לכתוב את שמו, כמו גם העובדת החביבה עליו/זו שהוא רב איתה כי יש רגשות שהם לא מודים בהם. קוראים לה יו-יו (טיונה פאריס) וההשוואה לפאם גרייר עולה ישירות בסרט כאשר מכנים אותה פוקסי בראון (דמות שגילמה גרייר).

שלושת הגיבורים די רבים בהתחלה, עקב חובות הדדים. אבל אירוע שקורה סמוך לתחילת העלילה מאחד ביניהם: פונטיין נורה למוות בידי סוחר מתחרה. מיד אחר כך, הוא מתעורר בדירתו ולכאורה לא מודע למוות שלו, אבל משהו מרגיש מוזר, וסליק צ'ארלס משלים עבורו את הפרטים. מהר מאוד השלושה מתחילים להבין כי משהו באמת מוזר מתרחש בשכונה בה הם חיים, או יותר נכון, מתחתיה.

כל זה נחשף בפתיחה. את שאר העלילה שכתבו יחד טוני רטנמאייר וג׳ואל טיילור (״ספייס ג׳אם: אגדה חדשה״) והאחרון גם ביים, לא אחשוף יותר מדי. רק אציין כי מדובר בשילוב של מדע בדיוני וסרטי פארנויה. הגיבורים מתייחסים לנעשה כמו סיפור בלשים בהובלת יו-יו, או כמו משהו שעדיף לברוח ממנו. זה מתחיל קצת לאט מדי עבור הז'אנר: דומה כי דווקא עלילת הבלאקספלויטיישן מתנהלת בצורה מדודה בעוד הטירוף נוגע לז'אנרים ה"לבנים" יותר. אבל יש לסרט מערכה שלישית בה הכל מתפרץ בשיא הקיצונית המבורכת. הסרט הולך למקומות המטורפים ביותר, שאיכשהו גם מחברים את הכל.

התשובה לשאלה באיזה תקופה מתרחשת העלילה אינה חד משמעית. השכונה נראית לעתים כלקוחה משנות השבעים, הגיבורים נעזרים בטכנולוגיה של שנות האלפיים המוקדמות, אבל לפרקים יש משהו חדיש יותר. גם האזכורים התרבותיים מפוזרים בין תקופות. זהו מהלך מכוון: הסרט אנכרוניסטי ומשלב כל הזמן בין זמנים שונים, כולם בעבר הקרוב, אבל ניתן גם להצדיק את ההתרחשות שלו דרך העלילה והנושאים. בדרכו, הסרט דן בכך כי משהו בארה"ב, בעיקר בקהילה האפריקאית-אמריקאית, נותר תקוע בזמן. גם אם לכאורה חלה התקדמות חברתית. האנכרוניזם הזה משרת בסופו של דבר גם את מה שאני תופס כמטאפורה המרכזית בסרט.

מבלי להיכנס יותר מדי לנבכי העלילה, יש נגיעה לעיצוב החיים בשכונה, בקהילה, ובארה"ב בכלל. בשלב מוקדם בסרט ניתן להבין כי זה נעשה גם ידי שימוש במוצרים הפופולריים בקרב אפריקאים-אמריקאים, כמו עוף מטוגן או מוצרים ליישור השיער. אבל השיבוט העיקרי הוא מוצר אחר: התרבות עצמה. כולל סוחר הסמים ששולט בשכונה ומשמר את היותה שכונה מסוכנת, וכולל המוצרים התרבותיים, לרבות הקולנוע והסרט עצמו. טיירון מן הכותרת אינו אחת מן הדמויות המרכזיות, אבל השיבוט בשם הסרט הוא כן ולא רק השיבוט של פונטיין. הכוונה לשיבוט של ז'אנרים, של ייצוגים תרבותיים, כולל אלו החיובים לכאורה.

הייצוגים התרבותיים מתווים לקהילה מה היא צריכה להיות, כולל סוג הזעם על הממסד, שמתועל למסגרת המשמרת דווקא את ההגומניה. הסרטים עצמם הם שיבוט, אשליה, מוצר המעניק תחושת כוח ושמחה ומסרס את הקידמה והקהילה בו זמנית. הם היו ככה תמיד, רק עם התאמות. פעם הם הכריחו את המיעוטים להזדהות עם הלבן, אחר כך עם פושעים הפוגעים גם בקהילה שלהם. עכשיו הגיע הזמן למצוא משהו חדש. בדומה ל"ברבי", הסרט מציג ביקורת כלפי המנגנון המייצר את המוצר, אם כי הביקורת שלו כלפי המדיום עצמו מרומזת יותר.  בכל זאת, הנדסת המוצר נמשכת, כמו גם ההתמכרות של הקהל אליו.