"סוף עונת האהבה", סקירת yes דוקו

פסטיבל דוקאביב 2023 כבר תויק בארכיון, אבל הסרטים שהוקרנו בו ממשיכים להיות רלוונטיים בזכות הגעתם למדיה הביתית או סיבובי ההקרנות בסינמטקים ובאולמות ההקרנה השונים. יש לזה בוודאי משנה תוקף בכל מה שקשור לסרטים הישראליים שהוקרנו שם, לחלקם הפסטיבל היה רק נקודת הזנקה.
את דוקאביב 2023 חוויתי לצערי הרב רק בממשקים מאוד ספציפיים. בשונה משנה שעברה לא יכולתי להיות בו שעות ארוכות, תוצאה של התנגשות לו"ז עם החיים עצמם, ואת האולמות פקדתי רק כשהנחתי מפגשי קהל עם יוצרי "המרד של עמוס" (שהיה פיצוץ, אגב) ו"פוליקר: הילד שבי". רק אחרי שהכול כבר נחתם וקופל, אני לאט לאט נחשף בדיעבד לסרטי התוכנייה הישראלים, בין אם בלינקים או דרך ערוצי הטלוויזיה, ומבין כמה חבל שפספסתי את הסרטים האלו בצפייה עם קהל, ובמקביל תוהה לגבי הזוכים שנקבעו על ידי חבר השופטים, והחלוקה למסגרות כפי שהוחלטה על ידי העומדות בראש הפסטיבל.

את עמדותיי לגבי הזוכים אצטרך לשמור לעצמי על שאראה את כל מתמודדי התחרות (בינתיים אומר ש"יומן תצפית" היה צריך לקבל הרבה יותר מפרס הצילום, ראוי ככל שיהיה, והיעדרות "ימי תום" ו"המרד של עמוס" מרשימת הפרסים די מדהימה אותי בטח בהתחשב בזהות הזוכה הגדול), אבל סימן שאלה גדול נתלה מעל ראשי במהלך כל הצפייה ב"סוף עונת האהבה", שאחרי בכורתו בפסטיבל עגן בנמל הבית שלו, yes דוקו. זאת מכיוון שפשוט לא הצלחתי להבין למה הוא נשלח או בחר להיות מוקרן במסגרת פנורמה של הפסטיבל, ולא בתחרות הישראלית שם היה לו סיכוי להתהדר באיזה פרס ואולי עוד קצת יח"צ.
בוודאי יש לזה סיבות טובות. קטונתי מלהבין את כל המנגנון המורכב שמאחורי פסטיבל כל כך עשיר ונהדר. בישראל נעשים יותר סרטים ממה שניתן לחשוב, תיעודיים או בדיוניים, ולא לכל אחד מהם יכול להיות מקום. פשוט מאוד מסקרן לדעת איך זה עובד. כנראה אשאל את נשות המחץ של דוקאביב בהזדמנות, אבל בינתיים בואו נדבר על "סוף עונת האהבה", הסרט שהוציא ממני הכי הרבה תגובות קיצונית של רגש השנה.

היוצר עם השם החסכוני למדי שי גל ידוע בעיקר כבמאי של כתבות ותחקירים (עובדה, אולפן 12), ועל פי הוויקיפדיה הוא גם ב"רוקדים עם כוכבים" כי זה כנראה משהו שקורה כרגע. רחוק מכל אלו הוא סרטו החדש, "סוף עונת האהבה", ובו הוא מפנה את המצלמה אל עבר המקום הכי אישי שלו, מביא כביכול סיפור ספציפי מאוד ואינטימי מאוד, אבל כזה ששולח זרועות להרבה דברים רלוונטיים ועמוקים בזהות הישראלית.
זה מתחיל בשלב שבו כבר נדמה שהכול נאמר ונסגר – הוריו של שי, אריק וגאולה, מחלקים את הבית הגדול שלהם בחדרה לשני חצאים, בצד אחד יחיה הוא ובשני היא, בשאיפה למינימום אינטרקציה ביניהם. אחרי 55 שנות נישואים לא מאוד מאושרים ושלושה ילדים הם סוף סוף הבינו שדי כבר, עדיף בנפרד. בעזרת המצלמה שי גל בודק לא בהכרח איך זה קרה, אלא איך זה קרה רק עכשיו. בהתבוננות על עברם של הוריו, סיפור חייהם, ותשאול אחיו ואחותו, גל בונה נראטיב שמנסה לפענח מתי התחיל הסוף. ואולי זה בכלל התרחש בהתחלה.

יותר מהכל, "סוף עונת האהבה" מוכיח שאין כזה דבר "סיפור קטן" אם יודעים איך לספר אותו. על פניו אנחנו בטריטוריה הכי אינטימית ולא אקטואלית שיש – זוג לא מאושר שבשלב המתקדם של חייו מחליט שהגיעו מים עד נפש. אבל בעצם יש פה אמירות די משמעותיות על דברים שמלווים את כולנו שנים. וזה לא רק הדרך בה גברים ונשים מאמצע המאה העשרים בנו משפחה או תפסו את הקונספט של חיים משותפים, אלא הרבה יותר עמוק מזה. "סוף עונת האהבה" הופך אבנים מההיסטוריה שלנו. זו של התרבות הקיבוצית שנחשבה עילית בימיה הראשונים של מדינת ישראל, החלוקה המגדרית והתפקודית בין גברים ונשים, העולם שהשתנה סביב הדור הזה מותיר אותם לעיתים מבולבלים וחסרי דרך, ובעיקר המורשת שסך כל הדברים האלו עיצבו את אלו שנולדו בצילה.
על אף התמונות הזוגיות של אריק וגאולה, כשהיו צעירים וכל כך יפים, הילדים שלהם לא לגמרי קונים שהייתה שם אהבה גדולה בהתחשב בדרך בה חוו את הזוגיות של הוריהם. התכלסיות נטולת הרגש של דור הקיבוצים הכריחה אותם להסתפק במה שיש, לא לשאול שאלות, ובעיקר לא להטיל ספק, לא להתייעץ כדי שלא תחשף חולשה, לא לנסות להבין מה לא בסדר. בהקשר הזה "סוף עונת האהבה" מתנתק בעדינות מהסיפור האישי ובוחן האם הישראליות (האשכנזית השבעה, יש לציין, למרות שזה בהחלט לא גורע מהחשיבות שלה) התעצבה כליל בעקבות הלך הרוח הכל כך לא בריא הזה. הסרט לא פורש מפה רחבה ובטח לא קופץ למסקנות, אלא מסתכל לשני אנשים – מבוגרים, רהוטים, מעוררי הזדהות לחלוטין – בעיניים, ורואה איך אתוס כופף אינדיבידואל.

זו הייתה יכולה להיות רק תזה היסטורית מעניינת, אבל במקרה הזה האישי הוא העיקר. התוצאה היא כנראה הסרט שגרם לי לפרצי הצחוק הכי רמים שהיו לי בחודשים האחרונים. זה התחיל בטכניקת החיזור של אריק (כזו שגרמה לי להצטער שלא ראיתי את הסרט עם קהל, כי הרגע הזה בטח העיף את הגג של סינמטק תל אביב) והמשיך כמעט לכל אורכו, בתגליות של גל על הוריו ובתיאוריה של אחותו מדוע הוריהם נשארו ביחד כל כך הרבה זמן.
הפן הקומי הדק שזור היטב במלאכת העריכה של ליגל מור ולירון לנגר, אבל הוא לא הליבה, וכשזה מגיע לדקותיו האחרונות, לא היה טעם אפילו לעצור את הדמעות שזלגו מעצמן. הסרט איננו כרונולוגי, הוא לא בנוי במתכונת תוצאה של סצנה מובילה אל הסצנה הבאה, אבל חלקו האחרון כן מתייחס לנקודת הזמן העכשווית (שפתחה את הסרט) ושם המורכבויות של הקיום נערמות זו על זו. "סוף עונת האהבה" בוחן שאלות ותשובות בלתי נמנעות בגיל השלישי, מהות של בדידות, של רצון לאינטרקציה, של המוכר והידוע והאם הוא עדיף על התחלה חדשה, כאשר הכריכה שלו היא תמונה אידיאית – ארוחת חג משפחתית – אבל אנחנו יודעים שבסיס הפירמידה, או בעצם קודקודה, שבור ללא תקנה ואיך זה משפיע על כל דבר אחר.

על פני כשישים דקות, "סוף עונת האהבה" הוא אולי השעה שעברה לי הכי מהר מול המסך השנה, אבל זו, באופן אירוני, גם הבטן הרכה שלו. באיזשהו מקום נראה שהסרט היה צריך יותר זמן, היישרת מבט יותר חסרת רחמים אל הרגעים הכואבים של בניית משפחה והתמודדות עם חוקיה של החברה הישראלית הוותיקה. כל כך הרבה דברים צפים לפני השטח בסרט הזה, ורובם ראויים ליותר זמן ומקום. הסרט נוגע בהם אבל לרוב זה מסתכם רק בהתייחסות מרפרפת, כשהתחושה היא שיש עוד מקום לנבירה, לפענוח. לפעמים זה מרגיש שיש משהו קצת קליל מדי בסיפור הזה שטומן בחובו כאב לא פשוט. יכול להיות שהקרבה של גל אל החומרים היא זו שעצרה בעדו, או שאולי הרצון לרצות את הקהל ולא להקשות יותר מדי היא זו שהובילה את הפרויקט.
כמו השאלות מתחילת הסקירה הזו, גם על אלו לא בטוח שתהיה תשובה, וגם אם כן, לא בטוח שהן רלוונטית. יש בפנינו עובדה גמורה, במקרה הזה סרט תיעודי נהדר, מצחיק ומרגש עד דמעות.
בזמן שלפחות בשבילי הסרטים באולמות הקולנוע בחודשים האחרונים מספקים חוויה חלולה ונשכחת למדי, זה הדוקו הישראלי שמזכיר אילו תפניות רגשיות וחכמות סרט יכול לספק, ו"עונת סוף האהבה" לחלוטין אחד הבולטים שבהם.